icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת שמיני התשס"א, שיחת סעודה שלישית*

אין הדבר תלוי אלא בי

אנו מוצאים התייחסויות רבות בדברי חז"ל לאוירה שהיתה במעמד הגדול של השראת שכינה במשכן. ננסה לסקור חלק מהמדרשים מתוך נסיון לקבל מבט כולל על המתרחש.

ציפיית ישראל

משל למלך שכעס על אשתו והוציאה, לאחר ימים נתרצה לה. מיד חגרה מתניה קשרה כתיפיה והיתה משמשת אותו יותר מדאי, אף כך ישראל כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו לכך נאמר ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'.

שמחה גדולה אחזה בישראל על עצם המעמד והמפגש המיוחל, אולם, בד-בבד ישנו חשש. משבר גדול התרחש בין המלך ואשתו ולא ברור אם אכן יתרחש המפגש המחודש, ואם אכן ישאו המאמצים פרי ותשרה שכינה בישראל. הופעת השכינה אינה רק גילוי אלוקי ותו לא, אלא היא אמורה לבטא שגם כל מה שהעיב מהעבר, כל החטאים - נמחלו, המשבר הסתיים והיחסים חוזרים לתקינותם ואף ליחסים טובים יותר מבעבר. ציפיית ישראל להשראת שכינה מלווה בחשש גדול שמא חטאיהם עדיין לא נמחלו, והם יעכבו את הופעת השכינה.

אהרון מעכב

למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתבישת מלפניו ונכנסה אחותה אצלה. אמרה לה על מה נכנסת לדבר זה? אלא שתשמשי את המלך הגיסי דעתך ובואי ושמשי את המלך. כך אמר משה לאהרן: אהרן אחי על מה נבחרת להיות כהן גדול? אלא שתשרת לפני הקדוש ברוך הוא, הגיס דעתך ובוא ועבוד עבודתך.

ויש אומרים: היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו. א"ל משה אחי לא ממה שאתה מתיירא ממנו, הגיס דעתך וקרב אליו לכך נאמר קרב אל המזבח.

אהרון עומד מחוץ למשכן ואינו נכנס פנימה, לא ניגש לעשות את עבודתו. יתכן, כי נרתע מן הגודל האלוקי והמעמד העצום של השראת שכינה, ולפיכך נמנע מלהכנס למשכן. לכך מפייסו משה בדברים שבדיוק לרגע הזה ולצורך הזה נבחר. אולם, יתכן שבדבר אחר לחלוטין הגה אהרון באותה שעה, כפי שמשתקף בדברי ה"יש אומרים". לא הרתיעה מהופעת הגודל היא המונעת אותו מלהכנס, אלא אפשרות שדווקא באשמתו נמנעת ההופעה. תבנית השור מזכירה לו את חטא העגל בו היה גורם ראשי. אהרון חושש שחטאו שלו הוא המעכב את השראת השכינה, וממילא חש כי אין הוא ראוי להכנס ולעבוד בקודש.

משה מעכב

אמר רב שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים. הה"ד (שמות ד) גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך, הרי ששה ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח. אמר לו הקב"ה: משה, את אומר שלח נא ביד תשלח חייך שאני צוררה לך בכנפיך. אימתי פרע לו רבי ברכיה אמר ר' לוי ור' חלבו, ר' לוי אמר: כל ז' ימי אדר היה משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לא"י ובשביעי אמר לו (דברים ג) כי לא תעבור את הירדן הזה. ר' חלבו אמר: כל ז' ימי המילואים היה משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא, בז' אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא הה"ד ויהי ביום השמיני.

משה עבד במשך שבעת ימים כיוון שסבר שהוא כהן גדול, ולפיכך על-ידו תשרה שכינה. אולם, מסתבר כי גם במשה יש צד שמעכב. הויכוח עם רבש"ע במעמד הסנה, והבקשה ביום השביעי שה' ישלח את אהרון במקומו, כנראה היו פסולים. חז"ל מבינים כי יש בבחירת אהרון לכהונה גדולה, תגובה, מעין עונש על מאורע זה. שכינה אינה מופיעה על-ידי משה על-אף מאמציו, והוא מצווה ביום השמיני לפנות את תפקיד הכהונה הגדולה עבור אהרון אחיו.

ישראל מעכבים

...והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן? אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

כפי שבואר גם ישראל חוששים שמא עוונותיהם מעכבים. אולי זה חטא העגל שעוד לא נמחל, ואולי חטא קדום יותר, הנרמז בשעיר העיזים - מכירת יוסף. חטא זה מבטא את פירוד האחדות המשפחתית ותחילת הפיצול. אולם מעבר לכך, זהו חטא שכל האחים היו שותפים בו. כל אחד ואחד מבני ישראל חש כי יתכן ובשל חלקו בחטא, אין השכינה שורה.

משה ואהרון

התמונה העולה מהמדרשים היא של אוירה קשה ומתוחה השוררת טרם חלה ההתגלות האלוקית במשכן. אין זו רק תחושה הקודמת לכניסה לקודש העבודה בתוכו, כפי שאולי מצטייר בתחילה. גם לאחר העבודה עדיין לא שורה שכינה, והמתח והחשש גובר. משה עמל ולא מצליח להביא לידי השראת שכינה, הוא מבין שיתכן ובאשמתו נוצר העיכוב ולפיכך נזקק לאהרון:

מלמד שביום הוקם המשכן בו ביום שרת שכינה על מעשה ידי אהרן, שכל מעשה שבעת ימי המילואים היה משה משמש ולא שרת שכינה על ידו, עד שבא אהרן ושימש בבגדי כהונה גדולה ושרתה שכינה על ידיו שנאמר כי היום ה' נראה אליכם.

נראה שגם אהרון נתקל באותו קושי בדיוק. לאחר שזורז והשתכנע לעבוד (למרות חששותיו), הוא מגלה שככל הנראה חששותיו היו מוצדקים, ואכן הוא המעכב, שהרי עשה את המוטל עליו ועדיין לא ירדה שכינה. כדברי המדרש:

דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי.

מיד נכנס משה עמו (=עם אהרן) ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.

לכאורה תמוה, במה תועיל הכניסה המשותפת? הרי גם משה וגם אהרון ניסו ולא הצליחו לגרום להשראת שכינה?!  נראה כי תשובה לכך טמונה בכך ששני האחים הבינו כי אומנם יתכן ובאשמתם חל העיכוב, אולם יתכן ורק בזכותם תתאפשר השראת שכינה. עם כל החשש, עליהם לעשות את המוטל עליהם תוך תקווה שבמאמץ משותף הם ינחלו הצלחה.

אחריות כללית

"ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו...

גם יצה"ר שבלבבות ישראל מעכב את השראת השכינה. מהו אותו יצה"ר? כפי שבואר לעיל יתכן והוא נובע מחטא העגל, ויתכן מחטא מכירת יוסף. כך אן כך גם ישראל חשים כי האשמה לכך שאין התגלות רובצת על כתפיהם. זו האוירה הכללית השוררת במחנה ישראל טרם ההתגלות. משה, אהרון וישראל, מכונסים בתוך עצמם ותולים את העיכוב כל אחד בעצמו. בבחינת "אין הדבר תלוי אלא בי", אך לשלילה; כלומר, הסיבה לכך שהדבר לא קורה, שהשכינה לא שורה - תלויה בי, אך ורק בי.

נדמה כי הסיבה שבסופו של דבר אכן חלה ההתגלות האלוקית ושכינה שורה בישראל נעוצה בדברנו לעיל. לכאורה, לא קרה דבר נוסף שבעבורו תשרה שכינה. מסתבר שדווקא בשל העובדה כי כל אחד מבין שיש לו אחריות אישית לכך ששכינה לא שורה והוא משתדל לתקן את פגמו שלו, ויחד עם זאת, כל אחד מרגיש שכל כתפיו מוטלת האחריות לגרום להשראתה והוא פועל בהתאם, דווקא בשל כך חלה לבסוף חלה ההתגלות המיוחלת. משה, אהרון וישראל - כל אחד בחן את עצמו והבין את האחריות הגדולה גם לכך שההופעה מתעכבת, וגם ליכולת שבידו לגרום לה להופיע.

נדב ואביהוא

הדברים מתבטאים בשיא החריפות במעשה נדב ואביהו. אנו מוצאים בחז"ל התיחסות מורכבת למעשה הקרבת האש הזרה:

דבר אחר כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו נדב לאביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?!  מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים שנאמר ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהם אש. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי אתם הכנסתם לפני אש טמאה, אני אשרוף אתכם באש טהורה.

לא ברור מחז"ל אם היה זה חטא כפי שנתפס בדרך-כלל; משמע מהמדרש כי הקב"ה ראה במעשה ביטוי של כבוד שרצו לתת לו, ולפיכך כיבדם כתגובה ושרפם באש טהורה! יתירה מזאת, יתכן שרק בזכותם, ירדה שכינה, כפי שמתאר המדרש:

היה אהרן עומד ותוהה אומר אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני, נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו, אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה באדם גדול אני מקדשו. הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש, כיון ששמע אהרן כך צדק עליו את הדין שתק שנ' וידום אהרן.

בפשטי הפסוקים משמע שמעשה נדב ואביהוא הוא חטא, אולם מסתבר ע"פ מדרש זה שדווקא ע"י נדב ואביהוא המשכן הצליח להתקדש. הם הבינו שכנראה חסר פה משהו. משה עשה את שלו, אהרון עשה את שלו וישראל עשו אף הם את המוטל עליהם, ועדיין שום דבר לא קורה. "וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?!". חשבו בלבם כי אף עליהם מוטלת אחריות, לקום ולעשות מעשה, להיות שותפים במאמץ הכולל להורדת שכינה. יתכן כי היה בכך הריסה אל הקודש ושגיאה בהקרבת אש זרה אשר לא צוו עליה, אך הרצון הגלום באותו מעשה הוא ההכרה הברורה כי יש לקחת אחריות ולפעול למען השראת שכינה. ההתיחסות המורכבת למעשה נדב ואביהוא מלמדת על המתח הקיים באופן תמידי באדם, בין האחריות לקום ולפעול לגילוי שכינה, לבין האפשרות שיתכן שדווקא הוא זה שבמעשיו מעכב גילוי זה.

 

נדע כולנו, לקחת אחריות אישית ולפעול כל אחד בתחומו על-מנת לגרום להופעת השכינה, בד-בבד עם ההכרה שיתכן וחלילה אנו המעכבים ולפיכך עלינו לתקן את פגמינו. כך נזכה בעז"ה להתגלות המלאה ולמציאות של "ושכנתי בתוכם".

 



* סוכם על-ידי תלמידים.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2865

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer