icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת שמיני התשס"ג, שבת החֹדש, שיחת ליל שבת*

כי בם חייתני

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'.[1]

בשיאם של ימי המילואים; ביום השמיני, היום בו שורה השכינה בישראל, מתים נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה'.

מערכת המצוות - התמסרות וקבלה

בעל חידושי הרי"ם מבאר את חטאם של נדב ואביהוא -

במערכת של עשיית המצוות פועלים שני צירים:

הציר האחד - כיוונו מלמטה למעלה; מהאדם אל הקב"ה. בעשותו אחת ממצוות התורה, מוסר האדם את עצמו כלפי הקב"ה, ומבטל עצמו לגמרי, עד כדי התמסרות גמורה, בבחינת מיתה -

כי כל מצוה צריכין אנו לעשות בחשק רב ובצמאון גדול, שבעשיית-המצוה יהיה בלי השארת חיות הגשמיות כלל.

הציר השני - כיוונו מלמעלה למטה; מהקב"ה אל האדם המתמסר. הקב"ה מחייה את האדם המתמסר, ומזרים בו כוחות חיים חדשים. כשאדם פועל ומתנהג על פי הכללים שטבע הקב"ה בתורה ובמצוותיה - הוא בונה ומעצב מצע המותאם לשפיעה ולהארה האלוקית, והוא יוצר גוף הראוי לקלוט נשמת-חיים מחודשת.

המצוה עצמה נותנת בו שוב חיות שיוכל לחיות עוד.

הציר הראשון הוא המניע את הציר השני; האדם שהגיע בהתמסרותו המוחלטת עד כדי בחינת מיתה, מקבל חיות פנימית מהקב"ה, שאליו התמסר.

נראה, שהתנועה בשני צירים אלה היא תנועה מחזורית מתמדת - בעשותו מצוה ממצוות התורה, מוסר האדם את עצמו ואת כל כוחות החיים שבו - כלפי שמיא, עד כדי בחינה של מיתה. בראות המצָוה את התמסרותו המוחלטת של המצֻוה כלפיו, הוא מזרים בו כוחות חיים חדשים, שפע אלוקי. כעת, מוטלת על האדם החובה למסור את כוחות החיים החדשים שקיבל כלפי שמיא, וחוזר חלילה...

אשר לא צוה אתם...וימתו לפני ה'

על נדב ואביהוא נאמר "ויקריבו אש זרה לפני ה' אשר לא צוה אתם" -

אמנם הקטרת הקטורת שנעשתה על ידי נדב ואביהוא היא מעשה שיש בו התמסרות מוחלטת כלפי שמיא, עד כדי בחינה של מיתה, אלא שלא קדם למעשה זה ציוויו של ה'. החוסר בציווי ה', הופך את התוצאה - "וימתו לפני ה'" - לתוצאה מתבקשת, אולי אפילו הכרחית. כאשר מדובר בהתמסרות שמנותקת ממערכת המצוות, יש כאן התמסרות גדולה, אבל אין כאן בנין גוף שמזמין כוחות חיים חדשים שיפכו בקרבו, וה"בחינה של המיתה" שבהתמסרותו, הופכת למיתה בפועל ממש. "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא...אשר לא צוה אתם" וממילא "וימתו לפני ה'".

החיים, למקור-החיים

כך גם האדם בכל התנהלות חייו בעולם -

בחייו, זוכה האדם לכוחות חיים אדירים שניתנים לו מיוצר כל. השימוש הנכון בהם יהיה במסירתם כלפי משהו עליון יותר; כלפי נותן הכוחות, כלפי קודשא בריך הוא, עד כדי בחינה של מיתה. הסיכון הגדול הוא, שאותה "בחינה של מיתה" תיהפך ל"מיתה ממש", וזאת כאשר ימסור האדם את עצמו שלא באופן המצֻוה עליו. הלכך, יתן האדם אל ליבו, שהדרך הנכונה להתמסרות כלפי שמיא היא בעזרת מערכת המצוות; התמסרות שתהיה נאמנה למערכת זו - תהיה לו לאדם לסם חיים - תסוך בו כוחות חיים חדשים. התמסרות, שאינה דרך המצוות, תהיה לו לאדם לסם מוות.

ניתן לראות עיקרון זה בדברי הכתוב -

ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'.[2]

חז"ל למדו מכאן שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה.[3] אך בפשט, נראה שכוונת הדברים היא כזו: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם", ומתוך עשייתם - "וחי בהם"; האדם שעושה את מצוות ה', ובכך מוסר את כל כוחות חייו כלפי שמיא, זוכה לחיות בהם, זוכה לקבלת חיות פנימית וכוחות חיים חדשים (ומתוך הבנה שמטרת-המצוות היא לזכות בחיים, עולה בודאי שפקוח נפש דוחה מצוות, כי בנסיבות אלו יאבדו המצוות את ייעודן - הוספת-חיים).

במסירת כוחות חייו כלפי מקורם, זוכה האדם לקבל כוחות חדשים ורעננים, קיומו מתחדש ומקבל משמעות פנימית יותר ועמוקה יותר.

אתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלקים

נראה, שגם בתהליך יציאת מצרים, עוברים בני ישראל תהליך דומה -

בטרם יצאו ממצרים, היו הם למשפחה - משפחת יעקב, אך לא היו עם. משפחה זו ירדה למצרים ושועבדה שם. היציאה ממצרים היא יציאת בני ישראל מעבדות לחירות; זוכים הם לעצמאות, לאוטונומיה. ומיציאה זו ואילך, כבר לא עומדת בפנינו משפחה, כי אם עם, עם ישראל. הקב"ה, בהוציאו את ישראל ממצרים, נתן להם קומה חדשה, קומה של עם.

אך זוהי איננה התמונה השלימה -

דבר אחר על משפטי צדקך משפטים שהבאת על המצריים וצדקות אשר עשית עם אבותינו במצרים שלא היו בידם מצות להתעסק בהם ויגאלו ונתת להם שתי מצות שיתעסקו בם ויגאלו ואלו הן דם פסח ודם מילה, אמר רבי לוי באותו הלילה נתערב דם הפסח עם דם המילה שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי.[4]

הדם קשור אל הקרבן, שמבטא את ההתקרבות אל ה', את ההתמסרות המוחלטת אליו. בזכות דם המילה ודם הפסח זוכים ישראל לצאת ממצרים, להיות לעם. ההתמסרות המוחלטת לה', היא שהובילה אותם ללידתם המחודשת, לחיים מחודשים - לעצמאות ישראל וליכולת לעמוד כעם.

אמנם, לא בכך מסתיים התהליך. תנועתו של העם דומה לתנועה המחזורית של היחיד - את כוחות החיים שקיבלה משפחת יעקב, ביציאתה לחירותה, היא נדרשת למסור כלפי שמיא, בבחינת מיתה, וחוזר חלילה...

החדש הזה לכם ראש חדשים

החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה.[5]

המצוה הראשונה בה מצטוים ישראל כעם היא מצות קידוש החודש. ודווקא במצוה הראשונה, מגלים אנו לא רק את השעבוד והחיוב אלא גם את הכוח לקבוע ולהחיל קדושה. מתוך התמסרות כמצֻווה עולה הכוח להוליד למציאות הופעת קדושה - הופעת חיים. המתמסר לקדושה באופן מוחלט, הוא לבדו מסוגל גם לבוא ולקבוע קדושה.

 

על עם ישראל, בכללו ובפרטיו, מוטלת העבודה האדירה שבמסירת כוחות החיים כולם כלפי מקורם. מצוות ה', הן לבדן הדרך להתמסרות המוחלטת הזו, ורק מכוח עשייתן יזכו המתמסרים, ויקבלו חיות פנימית מחודשת.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.
* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא י, א-ב

[2] ויקרא, יח, ה.

[3] יומא פח: - "וחי בהם - ולא שימות בהם".

[4] רות רבה פרשה ו, א ד"ה חצות לילה.

[5] שמות יב, ב.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2082

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer