icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת שמיני התשס"א, שיחת ליל שבת*

אש פנימית

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם.

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'. ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן.[1]

כישלון בשיא

פרשתנו עוסקת ביום השמיני לימי המילואים. ביום זה מתרחשת הופעה עצומה. לאחר סיום תהליך הקמת המשכן וההכנות של ימי המילואים, שכינה שורה בישראל. אך דווקא ביום זה, על רקע אותה התגלות, נדב ואביהוא נכשלים בחטא נורא ונשרפים לפני ה'.

אין זו הפעם הראשונה בה אנו פוגשים בשילוב כזה - כשלון נורא המתרחש דווקא בזמן של התגלות אלוקית גדולה. ביום השישי לבריאת העולם, בו נברא האדם - תכלית ופסגת הבריאה, נכשל האדם בחטאו וגורש מגן-עדן. דורות מאוחר יותר, במעמד הר סיני - שיאו של המהלך האלוקי שמתחיל ביציאת מצרים, נכשל עם ישראל בחטא העגל.

נראה שבכל המקרים, אלה אינם כשלונות הבאים למרות ההתגלות הגדולה. לא מדובר במקרים בהם פשוט "לא מחזיקים מעמד" ונופלים בחטא. הקשר בין הדברים נראה מהותי יותר, דווקא בשל ההופעה הגדולה, מתרחשים החטאים הנוראים. נראה שמשהו באותה ההתגלות כמעט מחייב את האדם להיכשל.

בריחה או התחברות

ננסה להשוות בין המקרים השונים, על מנת להבין יותר את התהליך המתרחש בהם.

בריאת העולם היא ראשית הופעתה של המציאות הגשמית. קודם לכן היה אין-סוף, ללא שום התגלות מצומצמת ונתפסת. במהלך הבריאה מתרחש צמצום, המאפשר את קיומו של העולם החומרי. תוצאת התהליך היא יצירה הנראית כנפרדת, עומדת בפני עצמה ולא תלויה בבורא יתברך. לתוך מציאות זו נוצר גם אדם הראשון, הוא פוגש במציאות החומרית שמקיפה אותו, אך יחד עם זאת, הוא זוכה גם לציווי אלוקי. כאן באה נפילתו, אדם הראשון בוחר להתנתק מהציווי ולשקוע בעולם החומר והתאוות, הנפרד כביכול מהגילוי האלוקי. הוא בוחר ב"עצמאותו" ובורח מעצמיותו[2].

 

בחטא העגל, לעומת זאת, המציאות המצטיירת היא שונה בתכלית. החל ממצרים ואילך, אנו נפגשים יותר ויותר עם ההתערבות האלוקית במציאות בצורה גלויה, לעומת התקופה הקודמת, בה הקב"ה מנהיג את עולמו "מאחורי הקלעים". שיאו של המעבר הזה, מהנהגה נסתרת לגלויה, מגיע במעמד הר סיני, בו כביכול האלוקות יורדת בענן ושוכנת בעולם. חטאו של העם, לא נובע מרצון לברוח ולהתנתק. שאיפתם היא הפוכה, הם רוצים "להישאב" אל הגודל המופיע מולם. כמיהתם לאלוקות היא כה עזה, עד שהם מוכנים להגשימה אפילו בעבודה-זרה. כתוצאה מחוסר הסבלנות הם מוכנים אפילו להשתחוות לעגל, ובלבד שיהיה משהו שיוכלו לומר עליו "אלה אלקיך ישראל". חטא ההגשמה בו נכשלו הוא נפילה נוראית, אך ניתן לראות מה גרם לכך - הבעירה העזה לפגוש את האלוקות בעולם, בכל דרך אפשרית, אפילו מוטעית.

אש זרה

בחטא נדב ואביהוא ניתן למצוא דמיון רב לחטא העגל. גם כאן מדובר על כשלון שמתרחש בנקודת שיא של הופעה אלוקית. העם עומד לפני רגע השראת השכינה במשכן, שהיא הביטוי החזק והקבוע ביותר לקשר בין הקב"ה לבין ישראל. המפגש עם ההופעה האדירה הוא שגורם לנדב ואביהוא לרצון עז לקחת בה חלק. רצון זה מטשטש אצלם את הגבולות, ובעקבות כך הם חורגים מהציווי, פורצים אל הקודש ומביאים אש זרה.

בעירת הרצון

בפרשנים מופיעים הסברים שונים בנוגע למהות חטאם של בני אהרון, מה היתה הנקודה שגרמה לטעותם הנוראה. אך נראה שמעבר לפרשנויות השונות לכשלון, עומדת עובדה שהיא מהותית בהרבה. עצם התרחשות החטא מעידה על עוצמת השאיפה לדבקות שבערה בנדב ואביהוא, ונראה שבכך נבדלו מרובו המוחלט של העם. התמונה המצטיירת מתאור המעמד בתורה, היא של תחושת שויון נפש כללית נוכח ההתגלות. רוב העם פשוט עומד מנגד, אל מול הגודל המופיע, והדבר לא גורם לו כמעט לתגובה או להתפעלות[3]. ודאי שהיתה הרגשה טובה בקרב העם, שהרי גילו שנתכפר להם חטא העגל[4], שהכל בא על מקומו בשלום, וכל ציפיותיהם התגשמו, אך בני אהרון הם היחידים שבאמת קולטים מה מתרחש לנגד עיניהם. הם היחידים שנפגשים וחווים את מלא עצמתה של ההתגלות, וממילא לא מצליחים לשמור על קור רוח, פורצים אל הקודש פנימה, ונשרפים בעוונם. המשמעות העולה מהדברים היא, שרק בני אהרון נכשלו כי רק בהם בערה אותה אש פנימית. המעשה שעשו היה אומנם חטא נורא, אך ביסודו עמדה שאיפה עצומה, בעירה פנימית בלתי נשלטת, לפגוש ולהדבק בהופעה האדירה.

 

אדם שרצונו בוער, נמצא בסכנה שרצון זה יפרוץ לגבולות אסורים, ויוביל למעידה וכשלון. סכנה זו מתעצמת ככל שההופעה איתה נפגשים היא גדולה ועוצמתית יותר, כיון שהיא מעוררת באדם בעירה חזקה יותר. עם זאת, אין לתפוס את עצם הבעירה כשלילית בגלל הסכנות הכרוכות בה. העם שראה את נדב ואביהוא בקלקלתם, אולי מצא בכך ראיה לשיטתו, שעדיף לשמור על ריחוק ולא להגיע להתרגשות יתירה. אך לפי דברינו, אין הדבר נכון. על האדם לשאוף להגיע לשיא ההתפעלות במפגשו עם גילויים אלוקיים, ולא חלילה לשאוף להתנתק ולברוח מהם, כפי שעשה אדה"ר בחטאו. יחד עם זאת, יש לדעת היכן לשים את הגבול. גם בשעת התעוררות הרצון עלינו להיזהר מלהגיע להגשמת האלוקות, ולהשמר מפני חריגה מהציווי האלוקי, בכדי שהבעירה לא תוביל לנפילה, אלא תאפשר השראת שכינה. "ויהי נעם ה' עלינו".

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא ט', כ"ג.

[2] ביטוי נוסף לאותה בריחה ניתן לראות בשאלה שמפנה הקב"ה לאדם הראשון -  "אייכה?".

[3] ניתן היה לתאר את הדברים בצורה שונה, ולומר שאותה בעירה אחזה בכל העם, אלא שכולם ידעו לשים את הגבול ולשלוט על האש הזרה, לעומת נדב ואביהוא שלא הצליחו בכך. אך נראה שלא כך היו פני הדברים.

[4] כך עולה מדברי העם המובאים בתורת כהנים טו: "כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה ביננו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל".


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2293

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer