פרשת תזריע - מצורע התשס"ד, שיחת סעודה שלישית* עליה לצורך ירידה טומאת יולדת, בה פותחת הפרשה, נובעת בפשטות מאיבוד החיים שנגרם לאשה בתהליך הלידה. קודם הלידה היתה האשה מלאת חיים, ומייד לאחריה חסרה היא את החיים הללו, ועל כך היא נטמאת. המצב החדש בו נמצאת היולדת בחוסר חיים גדול, הוא, הוא הטומאה. הנפילה מטמא במצבה הרגיל האשה איננה נושאת ולד ברחמה; איבוד החיים שהיו אצורים בקרבה איננו מצב חריג, אלא חזרה למצב הרגיל. כשהאשה נשאה בתוכה את הולד היא הגיע לשיא שאיננו שייך לחייה הרגילים, ואיבודו הוא בסך הכל חזרה למציאות החיים הפשוטה והנורמאלית. ממילא העובדה שהאשה מקבלת טומאה בעקבות הלידה משונה, שהרי אין במצבה זה שום חיסרון, אלא רק התנהלות חיים רגילה. הרבי מקוצק מסביר שדוקא זוהי סיבת הטומאה. לאחר שהאשה מגיעה לרגע שיא שלא שייך אליה כלל, איבודו גורם טומאה. הטומאה אינה באה על המצב חסר החיים שאליו מגיעה האשה לאחר הלידה, שהרי זה המצב הנורמאלי, אלא על הנפילה הגדולה מהמצב הקודם למצב העכשוי. לכן אף על פי שהאשה נמצאת עכשיו במצבה הרגיל, כיון שנפלה נפילה אדירה מהמקום אליו זכתה לעלות, טמאה היא. נפילה פרטית נפילה זו ממעלה עליונה בחזרה לחיים הרגילים אינה יחודית ליולדת. דברים דומים מתרחשים אצל כל אדם בחייו הפרטיים. לפעמים מגיע האדם למדרגות עליונות ומיוחדות מאוד בהם הוא מרגיש קירבה מיוחדת, אבל הוא איננו נשאר בדרגות אלו, אלא בסופם מגיעה נפילה גדולה המחזירה אותו למצבו הרגיל. והוא, אף על פי שהמצב אליו מגיע, זהו מצבו הרגיל, הנפילה נראית בעיניו קשה מאוד, כיון שחווה התרוממות גדולה. לא מצבו החדש הוא שמקשה אליו, שהרי זהו מצבו הרגיל והשגרתי, אלא דוקא הנפילה מאותה מעלה שאליה הגיע היא שיוצרת בו תחושה של יאוש. נפילה ציבורית דבר דומה מתרחש גם במישור הציבורי. יציאת מצרים היתה זמן בו נראה ה' בצורה ברורה, באותות ובמופתים, כמו שמלמדים אותנו חז"ל "ובמורא - זה גילוי שכינה". התהליך כולו מאופיין בפסיחה וחפזון המעלים את ישראל למדרגה עליונה ביותר. אבל מייד לאחר מכן יוצאים ישראל למדבר עם כל רכושם ומתחילים לצעוד בתהליך איטי במדבר. המדרגה העליונה נעלמת, וישראל יוצאים למסע של הליכה קשה ומעייפת במדבר של 'עולם כמנהגו נוהג'. הירידה הזו אל ההליכה הפשוטה באה לידי ביטוי בקורבן העומר המוקרב יום לאחר חג הפסח. העומר הוא מידה קטנה המסמלת מידה של אדם פרטי. מבטא הוא דבר כל כך נמוך עד שמידה קטנה זו איננה מובאת ממאכל בני אדם, אלא ממאכל בהמות[1]. יום לאחר גילוי השכינה האדיר עובר עם ישראל להקרבת העומר ומתחיל בתהליך ארוך בו יום ועוד יום נספרים בלי שום פסיחה ודילוג. בכל השינויים שתיארנו הקושי איננו בדרגה החדשה הנמוכה אליה שבים, אלא בעצם הנפילה. למרות שהמצב אליו מגיעים הוא המצב הנורמאלי והשגרתי, קשה הוא מאוד בעקבות העליה המיוחדת שקדמה לו. דבר דומה אנו רואים בסיפורים על אליהו[2] ואלישע[3] שדוקא לאחר שהם מחיים ילד בנס מותו קשה יותר. אלמלא ההתרוממות למעלה העליונה המצב הנורמאלי לא היה מפריע כלל; רק לאחר שמשתייכים לדברים עליונים החזרה לשיגרה הפשוטה קשה עד מאוד. קפיצה דוחפת בהסתכלות פשוטה על היחס שבין המדריגה העליונה אליה מגיעים ברגעים מיוחדים לבין המצב הרגיל שבו נמצאים לפני העליה ואליו חוזים לאחר הנפילה, נראה שאין שום קשר בין מצבים אלו. האדם אומנם זכה לעליה אך היה זה רק לרגע מסוים. בסופו של דבר, נעלמה אותה מדרגה בלא להשאיר שום עקבות וסימנים. הסתכלות כזו היא המביאה את האדם לתחושה של תסכול ויאוש לאחר הנפילה, כי דבר לא נותר לו מאותה התרוממות נפלאה. אולם אם נעמיק את התבוננותינו על מצבו של האדם לאחר הנפילה, נגלה שהוא כלל איננו דומה למצבו קודם לעליה. האדם אומנם ירד מאותה מדרגה עליונה לה זכה לזמן מועט, אבל היא נשארה בתוכו. והיא דוחפת אותו עתה למעלה. בזכות אותה עליה מסוגל האדם להתחיל לצעוד מתוך מציאות החיים השגרתית, ולעלות מעלה מעלה לעבר אותה מדרגה אליה השתייך לזמן מועט. המדרגה אומנם לא תבוא בקפיצה ודילוג, אבל מתוך הליכה איטית על ידי כוחותיו בתוך נבכי המציאות הוא יתעלה מעלה מעלה. כך היו הדברים עם אבותינו בעת שיצאו ממצרים. גילוי השכינה האדיר אליו זכו ביציאה ממצרים, הוא שנתן להם את הכח להליכה האיטית במדבר יום אחר יום, עד שהגיעו למדרגה העליונה של קבלת התורה - לא מתוך מתנת חינם. מבט כזה הוא שיציל את האדם מטומאת הנפילה ומן היאושים והתסכולים המתלוים אליה. עליה גבוהה מקפיצה המציאות אליה חוזרים ישראל מייד לאחר יציאת מצרים היא איננה אותה מציאות גבוהה שנתגלתה להם במצרים. הם אינם שרויים עוד במציאות האסורה בחמץ. מותרים הם בחמץ; אפופים הם במציאות הארצית. באופן פשוט למרות שכבר זכו למעמד שהשפיע עליהם, לא יכולים היו להישאר בו לנצח. כבני אדם מוכרחים היו לחזור למציאות הנמוכה בה אוכלים חמץ. אך בהסתכלות מעמיקה יותר נבין שאכילת החמץ איננה רק אילוץ הנובע מקישור למציאות הנמוכה. אכילת החמץ היא המדרגה הגבוהה יותר. מתוקף ההתעלות שהיתה להם, מתחילים ישראל לצעוד למדרגה הגבוהה אפילו מאותה התגלות. הדרגה אליה צועדים ישראל איננה עוד דרגה עליונה המנותקת מהמציאות שאיננה מסוגלת לשכון יחד עם אכילת חמץ. זוהי דרגה חדשה הסוחפת את כל המציאות יחד איתה ועולה מעלה מעלה עד שמגיעה להקרבת שתי הלחם על המזבח. לא די החמץ איננו אסור עוד במדינה, אלא עולה הוא על המזבח כחלק מעבודת ה'.
בסופו של תהליך יקריבו ישראל את שתי הלחם, ויזכו לקבלת תורה שתדריך אותם בשביליה, ובנפתוליה של המציאות.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] שעורים. [2] מלכים א' יז'. [3] מלכים ב' ד'. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4554
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|