icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת תזריע-מצורע התשס"ב, שיחת סעודה שלישית*

לראות מרחוק

אשא דעי למרחוק ולפעלי אתן צדק, אמר ר' נתן מחשבין לשמו של אברהם אבינו אותו שבא מרחוק...[1]

אפשר להבין, שהכוונה בתיאור אברהם כ-"בא מרחוק" היא שאברהם החל את דרכו בעבודת ה' בנקודה רחוקה.

...הדא הוא דכתיב 'וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק.[2]

גם את הפסוק הזה, המובא בסוף המדרש, אפשר להבין באופן האמור: ראשית דרכו של אברהם - שנושא את עיניו ורואה את המקום - הייתה במקום רחוק.

רחוק מה'

ואולם, אפשר להבין, וכך נראה גם מפשט הפסוק, שתיאורו של אברהם כבא מרחוק, מתייחס למצבו של אברהם עכשיו, בראותו את מקום העקידה. אברהם נושא את עיניו לאותו מקום אך הוא נמצא רחוק ממנו, רחוק מה'.

לפי-זה, השבח לה' יתברך הוא על-כך שאפילו כאשר אברהם רחוק ממנו, אפילו אז ה' נגלה אליו.

אך כיצד יתכן לתאר את אברהם כעומד מרחוק? תיאור זה לא פשוט כלל! מפשטי הפסוקים בפרשת העקדה, נראה שאברהם דווקא קרוב מאוד! צועד הוא אל פיסגה אדירה, פיסגה שכמותה לא כבש כל חייו!

הקושי מתחדד לאור דברי הרמב"ם[3] שמוכיח מפרשת העקידה כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון, שאם-לא-כן, כיצד יתכן שחש אברהם לשחוט את בנו יחידו אשר אהב. אם-כן, כיצד יתכן לומר שאברהם נמצא במעמד זה רחוק מה'?

אברהם ושאר העולם

כל חייו התבונן אברהם במציאות, בטבע. בזכות התבוננותו, ובזכות שתי כליותיו שהיו לו לעזר, גילה אברהם את בוראו, ונעשה עובד ה'. הוא, בצידו האחד של המתרס - עובד ה', והאנושות כולה, מן העבר השני של המתרס - עובדת לאלילים.

והגם שאברהם והאנושות בשני צידי המתרס עומדים, קו דק של דמיון עובר בינהם. שכן, אברהם כמו גם האנושות כולה, מתבוננים בטבע, בעולם החומרי ומייחסים אותו לכח אדיר. האנושות - מייחסת אותו לכח אדיר שנמצא בטבע עצמו, ואילו אברהם, מייחסו לכח אדיר שנמצא מעבר לטבע. אך שני הצדדים מגיעים אל הא-ל דרך הטבע, דרך מה שנראה בעין, שנקלט בחוש. בעין כזאת, נתפס הא-ל כקרוב והקשר אתו הוא פשוט ומובן, משום שכל המפגש אתו נעשה דרך דברים קרובים, פשוטים, וברורים - דרך הטבע.

קרוב שנתרחק

בתחושה כזו חי אברהם. חש הוא שה' קרוב אליו, שמתהלך הוא עמו, לצידו. חש הוא כי מציאות הא-ל מציאות פשוטה היא, נתפסת, ניתנת ל'עיכול'. ובתחושה זו הוא אף משכים בבוקר והולך לו אל המקום אשר אמר לו האלוקים. אך ביום השלישי, כשהוא נושא את עיניו ורואה את המקום הוא מבין באחת עד כמה הוא רחוק מה'. מקום ההתגלות שנראה לעיניו הנשואות, מבהיר לו כמה הא-ל הוא אין-סופי ואדיר, עד כמה הוא בלתי-נתפס, ומציאותו בלתי ניתנת להבנה, עד כמה הוא רחוק.

עד לאותו מעמד, התהלך אברהם בעולם כאדם הצועד בנחל ומשווה בנפשו שמה שהוא רואה בעין, זה מה שיש. חשב הוא שהא-ל, כמו גם הטבע שדרכו גילהו, קרוב ונתפס. אך כשנשא את עיניו וראה את מקום ההתגלות, גילה לפתע מול איזו מציאות אדירה הוא עומד. כאדם העולה מן האפיק הצר אל הר גבוה ופתאום מגלה מרחבים עצומים שלא ידע ולא העלה על דעתו שקיימים הם. פתאום מקבל הוא פרספקטיבה - מי הוא, איפה הוא, ולעומתו מציאות הא-ל, אדירה ובלתי מוגבלת. אברהם עומד מרחוק.

לידה - חיים וטומאה

בהמשך המדרש, דורשים חז"ל את הפסוק "אשא דעי למרחוק ולפעלי אתן צדק" לעניין הלידה. אפשר, שדרשתם זו אינה קשורה לדרשה על אברהם אבינו. אך נראה שלא בכדי דרשו חז"ל שתי דרשות אלו מפסוק אחד.

בלידה, נוצרים חיים, אך האישה נטמאת. יצירת חיים הכרוכה בטומאה, היא מציאות תמוהה, שכן, מורגלים אנו שטומאה קשורה במוות!?

נראה כי התשובה לשאלה זו טמונה בדברים האמורים. הלידה היא יצירת חיים מוחשית וברורה המפגישה את האדם עם מציאות חיים חדשה. מחד, זהו מפגש מוחשי פשוט וקרוב עם הופעה אדירה של יצירת חיים. אך מאידך, האדם עוד לא קולט באמת מה עומד מולו. כל שרואה הוא - גוף קטן, ידיים ורגליים. כל-כך קרוב הוא עומד, שאין ביכולתו לראות אלו עוצמות טמונות ביצור החי שנמצא מולו. אין ביכולתו לראות את הנשמה האדירה הזרוקה בולד, וכן לא את הרגשות והכשרונות ולא את התכונות. כך שבעצם, אדם שנפגש עם לידה, עומד רחוק מאוד ממציאות החיים האמיתית והשלמה של אותו ולד, וזו הטומאה.

"התפתחות" העולם

מאז שנברא העולם, הולכת האנושות ומתפתחת. הולכת היא ומשתכללת. מגלה היא כמה עושר וגיוון יש בעולם. כמה מופלא ומורכב הוא. לכאורה, היינו מצפים, שככל שנחשפת פלאיות ודקות הבריאה, כך תלך האנושות ותתפעל יותר ויותר מבוראה, ויגדל הקשר ויתחזק. ואולם, לא כך הם הדברים בפועל. ככל שנחשף העושר והגיוון בעולם, האדם הולך ושוקע בתוכו. הוא מפסיק לחפש דברים מעבר למה שהוא קולט בחוש. חש הוא, שיוכל למצוא סיפוקים ומשמעות בתוך העולם הנראה, המוחשי. וממילא, הולך הקב"ה ומתרחק.

פשטות ומורכבות

גם בקיום המצוות אנו נתקלים בתופעה דומה. מתחילה, מקיים האדם את מצוות ה' בפשטות. חש הוא במערכת פשוטה, בשיח עם הבורא, ה' מצָוֶה - והוא עושה. מרגיש הוא שה' קרוב אליו, נמצא לידו, ושהקשר בינהם ברור ומובן. אך ככל שמתקדם הוא בעבודה ומתפתח, ככל שמשיג הוא השגות גבוהות יותר, הקשר הולך ונהיה מורכב ומסובך, הולכות הקושיות ומתרבות. את מקומם של הודאות והפשטות, הולכות ותופסות התמיהות והתהיות.

פרספקטיבה אמיתית

אברהם, הולך לעקידה באותה תחושת קשר פשוטה וברורה. חש הוא שה' קרוב אליו. אך כשהוא נושא את עיניו ורואה את המקום, מקום ההתגלות, הוא תופס ומבין עד כמה הדבר המתגלה על ההר הוא אדיר ואין-סופי, ואילו הוא קטן ומוגבל. קולט הוא את המרחק האדיר שמבדיל בינו ובין אלוקיו. ועל-כך משבח המדרש את ה', שגם כשהאדם רחוק, עדיין יכול הוא לפגוש את ה', ה' מתגלה אליו.

אך בעומק, נראה שדווקא כאשר האדם מרגיש רחוק, דווקא כשהוא קולט את אדירות השי"ת ואת אין-סופיותו, דווקא אז הוא מסוגל לפגוש את ה' באמת. דווקא מרחוק מתאפשרת קליטה שלימה ואמיתית יותר של המציאות האלוקית, כיוון שרק אז מקבל האדם פרספקטיבה - מי הוא, איפה הוא, ולעומתו, מציאות הא-ל האדירה והבלתי מוגבלת.

 

כשאדם עומד מול מציאות גדולה ואין-סופית, הוא מרגיש רחוק ממנה.

אך אז, ורק אז, הוא סוף-סוף רואה.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא רבה תזריע פרשה י"ב סימן ב'.

[2] המשך המדרש שם.

[3] מורה-נבוכים חלק ג', פרק כ"ד.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2237

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer