icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת תזריע-מצורע התשס"א, שיחת סעודה שלישית*

מי האיש החפץ חיים

מחוץ למחנה

אחד הנושאים המרכזיים איתם אנו נפגשים בפרשה הוא טומאת הצרעת המופיעה באדם, ותהליך הטהרה שעובר המצורע.

בתורה אנו נפגשים עם סוגי טומאות שונים שהאדם עשוי להיטמא בהם.

כאשר אדם נטמא, הוא מורחק מן המחנה:

רש"י במקום מבאר:

וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם.[1]

רש"י במקום מבאר:

שלש מחנות היו שם בשעת חנייתם... מחנה שכינה, חניית הלויים סביב היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע - נשלח חוץ לכולן. הזב - מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתיים, וטמא לנפש - מותר אף בשל לויה, ואינו משולח אלא משל שכינה...

 

בפרשה זו אנו נפגשים עם הלכה, שבמבט ראשוני נראית תמוהה -

טמא מת טומאתו היא החמורה ביותר, ואע"פ כן הוא מורחק רק ממחנה שכינה, אך מותר לו לצאת ולבוא במחנה לויה ובמחנה ישראל. הזב לעומתו מורחק ממחנה שכינה ומחנה לויה, ומותר במחנה ישראל. הצרוע לעומתם מורחק מכל שלשת המחנות, כמובא בפרשתינו: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".

מדוע ההרחקה של המצורע הינה מוחלטת, לעומת הרחקתם של טמא מת וזב, שהינה מצומצמת יותר?

הסיבה לכך טמונה בעובדה, שמושגי הטומאה בתורה קשורים במהותם למיעוט הופעת חיים. טמא מת בא במגע עם חיים שפסקו, זב מאבד פוטנציאל חיים באופן מתמיד, ועל כן הם מורחקים ממחנה שכינה - המקור המחיה את המציאות. אך הם עדין שייכים להוית חיים שוטפת - למחנה ישראל, כיון שסוף סוף אלו תופעות המתלוות לחיים נורמליים.

צרעת שונה מנגעים אלו. חז"ל למדונו שצרעת הינה עונש על לשון הרע, כפי שמריָם לקתה בצרעת לאחר שדיברה לשון הרע על משה. צרעת הינה פגיעה פיסית באדם, המעידה על חיים פגומים, עיוות פנימי - לאדם זה אין מקום במחנה.

רכילות - פירוק החברה

במבט ראשוני נדמה שהולך הרכיל הינו האדם החברותי ביותר - אדם זה מתענין במתרחש אצל כל אחד וכביכול מתערה בחיים החברתיים באופן המקיף ביותר. לעומת זאת אדם הנוצר לשונו, עלול להתפס כאדם מתבודד, המנותק מהוית החיים החברתיים.

מבט עמוק יותר מגלה שהתמונה הפוכה - אדם ההולך רכיל מבליט את השוני בין בני אדם, וע"י כך מפריד בין בני אדם, ומפרק את החיים החברתיים.

 ציווי התורה - "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", איננו עונש חיצוני הבא בתגובה על סיפור לשון הרע, אלא זהו ביטוי למהותו של אדם זה. אדם זה איננו שייך למערכת החיים החברתיים. כל חייו הינם ביטוי של הפרדה והבלטת השוני, ועל כן - "בדד ישב".

לשון הרע פוגמת ומקעקעת את הווית החיים הבסיסית עצמה, ולכן להולך רכיל אין שייכות אפילו למבנה החיים היסודי - מחנה ישראל.

סם חיים

במדרש רבה[2] על פרשתינו, מופיע הסיפור הבא:

...זאת תהיה תורת המצורע הה"ד (תהלים לד) "מי האיש החפץ חיים". מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עליה, ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים. א"ל תא סק להכא זבון לי א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב...

ממדרש זה עולה המבט הנכון על האדם הנוצר לשונו. אומנם בשלב הבנייה נאלץ אדם לעתים להתבדל מהחיים החברתיים, אך מהסיפור עולה שאדם זה מעורה היטב בחיים החברתיים. עומק רצונו לחבר בין בני אדם בא לידי ביטוי בהסתובבותו בין בני אדם, ובהתערותו ביניהם.

מוציא רע

בהמשך המדרש המובא לעיל, מתבררת נקודה נוספת על עניינו של המספר לשון הרע:

...א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע תורת המוציא שם רע.

השפת אמת מבאר שאדם המספר לשון הרע מברר את הרע ממכלול הכוחות האנושיים: "מצורע" - "מוציא רע"[3].

באדם ובמציאות נמצאים כוחות חיוביים ושליליים המשמשים בערבוביא. אדם שטבועה בנפשו התכונה לספר לשון הרע, ענינו להבליט את הרע ולהתמקד בו. זה מה שהוא קולט ממכלול הכוחות האנושיים, ואותו הוא מבודד. כאשר אדם כזה מתבונן במעשי חבירו, הוא תמיד ימצא בהם את הצד השלילי והפסול, כיון שזה מה שהוא מחפש. מבט כזה על המציאות, מבליט ומקבע את הרע הנמצא במספר לשון-הרע עצמו, בבחינת - "כל הפוסל במומו פוסל"[4].

אם תופסים את הרע המופיע באדם ובמציאות כחלק ממכלול של כוחות, אזי יש לו מקום. הוא משמש כגורם המתסיס את כוחות הטוב ומפרה אותם, ומתוך כך מאפשר התעלות ושכלול. אך כאשר מתייחסים לרע באופן מבודד, כעומד בפני עצמו, הוא רק מזיק ואין לו כל זכות קיום.

בהתאם לכך - אדם המספר לשון הרע, המתמקד ברע ומבטא אך ורק את הרע, כסיכום מהותו של האדם - אין לו עוד מקום במערכת החברתית, וממילא - "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".

הרצח שבבושה

מהקביעה כי "הרהורי עבירה, קשים מעבירה"[5], אנו למדים שעולמו הפנימי של האדם משמעותי יותר מהויתו החיצונית, כיון שהפנימיות היא מרכז הווית האדם. לכן הרהור עבירה שנעשה ברובד הפנימי, חמור יותר ממעשה עבירה חיצוני.

עיקרון זה, אנו מוצאים בחז"ל במקום נוסף. במסכת סוטה[6] מובא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". לנו נדמה שביוש אדם אינו איסור כ"כ חמור, שהרי לא הייתה שום פגיעה פיסית. אולם תוס'[7] פסקו שזה בכלל "יהרג ואל יעבור"!

הלבנת פנים היא פגיעה עמוקה בעיקר חייו של האדם, מחיקת אישיותו. בושה איננה שייכת כלל למימד הפיסי. בושה נובעת מפגיעה בנפש האדם - עד כדי השוואה לרצח ממש.

לאור הדברים עולה תמונה קשה מאד ביחס לאדם המספר לשון-הרע. זהו אדם שפוגע במימד הפנימי שבחבירו, בעיקר הוויתו. לכן גם טומאת הצרעת - בה הוא לוקה, חמורה יותר מטומאת מת, הנובעת מהיעדר חיים פיסי. מעמדו של אדם כזה שווה לשל רוצח ואולי אף גרוע מכך, כיון שהוא פוגע פגיעה חמורה בעיקר הווית החיים של החברה, ובעצם הוויתו היא של "אנטי-חיים".

החזרה לחיים

כאמור לעיל, המצורע יוצא אל מחוץ למחנה, כביטוי למצבו הפנימי - מבודד מכל מערכי החיים.

על מנת לשוב למחנה, למערכת החיים השלמה, המצורע נזקק לתהליך תיקון. עליו לקחת את הכוחות שהשתמש בהם לפירוק והפרדה בין בני אדם, ובהם עצמם ליצור אחדות וקישור. כאותו רוכל שלקח דוקא את כח הרכילות, שיכול לשמש לפירוקה של החברה, והשתמש בו להרבות שלום ורעות. עליו ללכת מאדם לאדם, ובמקום לחפש את המפריד והשונה, עליו להפיץ את אותו סם חיים, את האמירה -

מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו.[8]

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר פרק ה', פס' א'-ג'

[2] פרשה טז' אות ב'

[3] "במדרש מצורע- מוציא רע. כי בכ"ד יש תערובת טו"ר. וכן באדם. ומ"מ כמו שהוא בשורש הטוב גובר על הרע. כי מידה טובה מרובה. אבל צריכין ליזהר שלא להוציא הרע מן הכלל. וכן כתיב נצור לשונך מרע כו' בקש שלום הוא הביטול אל הכלל וכן כתיב בטהרת מצורע שתי צפרים חיות. המים החיים. הכל לחזור להתדבק בשורש. וכשהוא בתוך הכלל יכול ליתקן".

[4] קדושין דף ע' ע"א.

[5] יומא דף כט' ע"א.

[6] סוטה דף י' ע"ב.

[7] "נראה האי דלא חשיב ליה (פסחים דף כה.) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות".

[8] תהלים ל"ד, טו


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4591

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer