icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת תזריע-מצורע התשס"א, שיחת ליל שבת*

התחדשות

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא.[1]

לידה

בפרשתנו אנו נפגשים עם התייחסות התורה ללידה. הלידה היא ראשית הופעת החיים ההולכת ומשתכללת. רגע הלידה הינו הופעת חיים בבחינת יש מאין. במעי האֵם העוּבָּר היווה חלק מהווייתה - "עובר ירך אמו"[2], וביציאת הולד נוצרה יצירה העומדת בפני עצמה. אומנם, הולד עדיין אינו מתפקד בכוחות עצמו אלא תלוי באימו, אולם הוא כבר לא חלק ממנה, סוף-סוף יש לו קיום עצמאי.

נקודות ראשית

במהלך חיי האדם ניתן לפגוש בנקודות ראשית נוספות בהן ישנה התנתקות מהמציאות הקודמת, ומתוך כך התחדשות והשתכללות. ברגעי חייו הראשונים הולד תלוי באמו באופן מוחלט ואינו מסוגל להתקיים בעצמו. מכאן ואילך הוא מתנתק ומפתח עצמאות: משלב האכילה, דרך התחלת הדיבור, עד שלב קבלת האחריות בגיל מצוות והעצמאות המלאה.

עוד קודם יציאת הולד אנו מוצאים נקודות התפתחות המובילות לשלב חדש. כך לדוגמא ניתן לראות את התפתחות העובר במעי אמו - מיצור לא מפותח עד הגעתו לצורת אדם שלימה. יתירה מכך, עצם היכולת להזריע זרע, ליצור חיים, מעידה כי באדם גנוזה היכולת לחדש וליצור - קודם לא היה עובר, ולפתע ישנה כאן יצירה חדשה.

עוצמות חיים אדירות גנוזות באדם, הכח ליצור ולחדש, לפתח ולשכלל ולהביא את המציאות לקומות חדשות. זו הסיבה לשמחה הגדולה שחשים בזמן שנולד ילד. למרות שמציאותו הראשונית היא כמעט חסרת כל יכולת אנו שמחים בגלל ההכרה בעוצמת החיים האדירה הטמונה בו והעתידה לצאת לפועל.

נפילת הנשמה

דרש רבי שמלאי:למה הולד דומה במעי אימו... נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר "בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך" ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים "מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני" ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר" ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה...

וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה... ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר "כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון"...ומה היא השבועה שמשביעין אותו - תהי צדיק ואל תהי רשע.[3]

מהמדרש עולה מבט הפוך לשמחה המתוארת לעיל. כאשר הולד במעי אימו הנשמה נמצאת בטהרתה. הולד נמצא בשיא רוחני, מצב עליון בו הוא צופה על כל העולם ולומד את התורה כולה. אולם, ביציאת הולד לאויר העולם מתרחשת נפילה אדירה! מצפייה מסוף העולם ועד סופו נהפך לתינוק שאינו מסוגל לכלום, זוהי נפילה משיא השלימות לעומק השפלות! ממציאות רוחנית, שלימות וטוהר אין קץ, נופלת הנשמה לעולם חומרי ומצומצם!

המהר"ל [4] מסביר שהטבעת הנשמה בעולם החומר והתחככות הנשמה במציאות הגסה והשפלה, כמעט מבטלת לחלוטין את שייכותה לעולם רוחני-אלוקי. היציאה לעולם משכיחה מהתינוק את כל תורתו ועל-כן לפני שיורד לעולם החומר משביעים אותו שיהא צדיק - שלא יתנתק משורשו האלוקי, שלפחות יזכור ששורשו נמצא בשמי שמיא.

המבט הטבעי והמבט הנשמתי

בלידה מופיעים שני צדדים - צד טבעי וצד נשמתי, הנראים כביכול הפוכים זה לזה.

במבט הטבעי - הלידה היא ניתוק מהמצב הראשוני והתחלת פוטנציאל חיים אדיר שמשתכלל הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית. על עובדה זו קיימת שמחה עצומה בשעת הלידה.

לעומת זאת, מהמבט הנשמתי - אותה הלידה היא בעצם נקודת הראשית בעולם החומר, נפילה נוראית ונסיגה ממצב של שייכות לשלימות, אל תוך עולם חומרי ומוגבל.

וטמאה שבעת ימים

אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים.[5]

הטומאה בכל התורה כולה קשורה במוות, חוסר חיים. לא ברור אם כן, מדוע מופיעה הטומאה אצל יולדת, בשיא יצירת החיים?

נוכל לראות את מימד המוות וחסרון החיים שבלידה ע"פ שני כיווני ההסתכלות על הלידה:

מצד המבט הטבעי - האם איבדה הופעת חיים אדירה שהייתה בקירבה ויצאה לעולם. היא חסרה כעת כח חיים שהיה בה ואיננו. מצד המבט הנשמתי - כפי שראינו במדרש, עבור הולד היציאה לעולם החומר והניתוק מעולם עליון היא נפילה נוראה, כמעט מוות!

ברור איפה ע"פ שני המבטים מדוע בד-בבד עם יצירת החיים שבלידה יש גם מימדים של אובדן חיים, המתבטא בטומאת האשה.

שמחה וטומאה משמשים בערבוביה

לאור דברינו עולה כי שתי תחושות סותרות מופיעות בשעת הלידה: שמחה הנובעת מהופעת החיים החדשה, וצער עמוק על נפילת הנשמה; שמחה וטומאה משמשים בערבוביה.

במבט מעמיק יותר ניתן לראות כי שתי הגישות הנראות כהפוכות, בעצם משלימות זו את זו; השמחה על הלידה כפוטנציאל חיים אדיר צריכה לבא רק מתוך ההכרה שיש כאן טומאה. כאשר אנו נפגשים עם לידה אנו צריכים לחוש בטומאה, בכמעט מיתה שחלה בנשמה, בנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; אנו קולטים שמשהו עצום נגנז בעובר שלפנינו, ורק מתוך כך אפשר לשמוח באמת. השמחה היא על הכוחות האדירים הגנוזים באדם והפוטנציאל האדיר להגיע לשיאים רוחניים וטבעיים.

כריתת ברית

"וביום השמיני ימול בשר עורלתו"[6] - כשם שלימדונו חז"ל שמשביעים את הולד קודם יציאתו לעולם, להיות צדיק, כלומר להיות נאמן לשורשו האלוקי; כך בראשית חיי האדם כורתים עמו ברית שיזכור את מקורו וישאף לגבוהות, יפתח את פנימיתו, ויהיה נאמן לתפילה שנושא בכל יום: "אלוקי - נשמה שנתת בי, טהורה היא".

 

יכיר האדם את נקודת הראשית ממנה יצא, ויבין את גודל הפוטנציאל הגנוז בו, ומתוך כך ישאף להוציא לפועל כוחות אלו, לעילוי ושכלול המציאות כולה.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא פ' יב' פס' א'-ב'.

[2] תמורה לא עמ' א

[3] נידה ל' ע"ב.

[4] חידוש"א ד' עמ' רנט'.

[5] ויקרא יב' ב'.

[6] שם פס' ג'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3115

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer