icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת תזריע התשס"ג, שיחת ליל שבת*

קודש ישראל

יולדת ומצורע

פרשתינו עוסקת בטומאות אדם, וחז"ל מסבירים כי לאחר שפירטה התורה את טומאותיהם של בעלי החיים, עוברת היא לעסוק בטומאתו וטהרתו של האדם. ושתי טומאות עיקריות מפרטת פרשתינו - האחת, טומאת היולדת, והשניה, טומאת הצרעת. הראשונה, קשורה בהתנהלות הטבעית של החיים, בהתנהלות הראויה ואף המיוחלת שלהם, עד כדי שקשה לנו להבין כיצד זה כרוכה היא בטומאה. והשניה, נובעת מעיוות, מפגם.

הטומאות השונות גוררות הרחקות שונות. היולדת מורחקת ממחנה שכינה ולויה, מורחקת ממחנות הקדושה, אך במחנה ישראל, המחנה בו מתנהלת מציאות החיים הפשוטה והטבעית, יכולה היא לשבת. זאת כיון שטומאתה קשורה באותה מציאות חיים טבעית. המצורע לעומתה, מורחק אף ממחנה ישראל. בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו, כיון שהוא פוגע ופוגם במה שמבטא מחנה ישראל. הוא מעוות את מציאות החיים הטבעית והראויה, ועל כן אין הוא רשאי להתהלך בתוכה.

בין צרעת לשאר טומאות

למעשה, טומאת המצורע נבדלת מכל שאר טומאות האדם, ששאר טומאות האדם נובעות ממציאות של מוות: בטומאת מת הדבר ברור ופשוט, אך גם בטומאת הנידה והזבוּת ישנה הופעה של מוות. כח שהיה בו פוטנציאל חיים, כח שיכול היה ליצור חיים, יורד לטמיון ולא מוציא לפועל את פוטנציאל החיים שהיה טמון בו. מצד אחד, דומה שהדבר קל יותר מטואת מת שנובעת מהפסקת חיים מוחשיים, ממשיים, שכבר החלו לקבל את ביטויָים. אך מבחינה מסוימת בנידה ובזבוּת יש צד קשה יותר, שכן, מדובר באיבודו של הגרעין הטומן ואוצר בתוכו את החיים. מדובר בהפסדת הכוח הראשוני, היסודי, השורשי, של החיים.

בטומאת היולדת הדברים דומים. אמנם נפגשים אנו בהופעה של חיים, במימושו של אותו כוח חיים ראשוני ושורשי, אך תהליך זה מלווה בהופעות של מוות, בצמצום חיים, בירידת כוחות חיים לטמיון[1].

מול כל הטומאות הללו עומדת טומאתו של המצורע. טומאתו לא קשורה במוות כי אם בעיוות החיים. אפשר היה לחשוב שחיים, אפילו שהם מעוותים, עדיפים מהופעות של מוות וכליון, וממילא, שטומאת הצרעת קלה מטומאתה של היולדת והדומים לה, אך לא כך הם פני הדברים. התורה, בהרחיקה את המצורע ממחנה ישראל, מלמדת אותנו שטומאתו של המצורע היא החמורה ביותר, שהתנהלותו בעולם מעוותת ופגומה, ולא עוד אלא שהוא משתמש באותם כחות חיים אדירים שטמונים בו על מנת לעוות, רותם את הופעות החיים הגבוהות שבו לפגום בחיים, לחסר. ואם לא די בכך, הרי שפעולתו היא לחשוף את הצדדים הרעים שבמציאות. כך היא דרכם של מספרי לשון הרע - מתבוננים הם על המציאות בעיניים חיצוניות, מחפשים את התופעות הנמוכות והרעות, מפרשים את המאורעות בעין שלילית. מספרי לשון הרע מתקשרים לצדדים החיצוניים שבמציאות, מתקשרים לרע. העיוות שבהם משתקף גם בנגע הצרעת המופיע אצלם. הנגע הוא איננו דבר טבעי שצריך להיות על האדם, הנגע מבטא חריגה מהמציאות הפשוטה והטבעית, הוא מעוות אותה, פוגם בה.

מכיון שכך, חמורה היא הצרעת, ועל הנגוע בה לצאת מן המחנה, לשבת בדד. אין הוא ראוי להיות חלק ממחנה ישראל; להיות שותף למעגלי החיים הפשוטים והראויים.

היולדת לעומת זאת, ראויה להישאר במחנה ישראל. אמנם הופיעו בה הופעות הקשורות למוות, ומשום כך בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא, אך הדבר אינו אשמתה, לא היא עיוותה, לא היא פגמה. החיסרון שהופיע בה הוא חלק מהמציאות של העולם הזה, חלק מהחיסרון הטמון בעולם החומר.

החיים בקודש

מחנה השכינה והלויה, עולם הקודש, נתפס פעמים רבות כעולם המנותק מהחיים, כעולם שהחיבור אליו מחייב עזיבת החיים והִסתגרות בתוך עולם צר. הרחקת היולדת ממחנות הקדושה מצביעה על תפיסה הפוכה.

עולם הקודש הוא עולם של חיים שלמים ומלאים, חיים דינמיים ותוססים. לכן, כל מי שהופיע בו המוות, החיסרון, ואפילו שהדבר אינו באשמתו אלא כורח המציאות, כורח העולם הזה, מורחק ממנו ולא רשאי לבוא אליו.

עולם הקודש הוא עולם החיים, וממנו מפכּים חיים לשאר המעגלים. יש מי שמביאם לידי ביטוי, משתמש בהם באופן הראוי והמצופה. זוהי היולדת. אל הקודש עצמו לא תוכל לבוא כיון שתהליך הלידה בו התממשו החיים, מלווה היה בהופעות של חיסרון, של מוות. אך במחנה ישראל יכולה ואף ראויה היא לשבת. ויש מי שקולט את כוחות החיים הנובעים מהקודש ומעוותם, רותם הוא אותם להֶרס ולפגם. זהו המצורע. במחנה ישראל לא יוכל לשבת, מקומו בחוץ, בדד ישב.

שייכות לקודש

בניגוד לטומאת בעלי החיים שפורטה בפרשה הקודמת, מכל טומאות האדם (בין אלה הנובעות ממוות וחיסרון, ובין זו הנובעת מעיוות החיים) ניתן להיטהר[2]. הבהמות, החיות, העופות והדגים שנצטוינו שלא לאכלם עקב טומאתם, טמאים הם לעולם, לא ניתן לטהרם, זהו מעמדם - טמאים הם בעצם, במהותם. לא כן טומאות האדם. העובדה שאדם שנטמא יכול להיטהר, משקפת שהטומאה אינה מהותית לו, אינה חלק מעצמיותו. זמניותה של הטומאה מצביעה על כך ששורשו של האדם בטהרה, יסודו בקדושה, זהו מעמדו האמיתי - שייך הוא לעולם הקודש.

באופן עמוק יותר, הטומאה עצמה, ההרחקה, היא היא שמלמדת שיסודו של הנטמא בקדושה. לו היה האדם  שייך במהותו לטומאה, לא היתה נדרשת ההרחקה. הטומאה כלל לא היתה מטרידה. העובדה שנדרשת הרחקה מראה שמציאות הטומאה מטרידה, שהיא חריגה, לא ראויה ולא מתאימה. ההרחקה עצמה משקפת ששורשו של האדם בעולם הקודש.

יתכן וזהו פשרם של דברי חז"ל במדרש...

 בין ישראל לעמים

כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם משה - אל תתייראו, אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח שנאמר - רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו.[3]

דברים אלו מתמיהים, שהדבר ידוע ומפורסם שהנגעים שייכים רק בישראל, וכיצד אומר משה שלאומות העולם הם?

נראה שכוונת חז"ל היא שעם ישראל לא צריך להתיירא מפרשת הנגעים, כיון שהם אינם מעמדם האמיתי. הנגעים הם לאומות העולם; זהו מעמדם - מרוחקים מהקודש במהותם.

עם ישראל שייך במהותו לקודש, קשור למקור החיים, ועל כך יכול הוא לאכול ולשתות ולשמוח. הנגעים המופיעים בו, לא רק שאינם מהותיים לו, אלא שהם המצביעים על כך שבקודש שורשו.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] מבלי להכנס בפירוט למשמעויות השונות שנתנו הפרשנים לטומאת היולדת.

[2] להוציא טומאת מת, שם מתנתק הגוף לחלוטין ממקור החיים.

[3] ויקרא רבה פרשה טו.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2055

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer