icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת אחרי מות-קדושים התשס"ד, שיחת סעודה שלישית*

לחיי האהבה

ביטוי החוזר בפרשה פעמים רבות, ובמיוחד בהקשרן של המצוות שבין אדם לחברו, הוא "אני ה'". הפירוש הפשוט למקומו של הביטוי בתורה כדברי חז"ל המובאים ברש"י הוא שבכל הדברים המסורים ללב ואין בית-דין אנושי מסוגל לבחון אותם נאמר "אני ה'". הקב"ה הוא הבוחן את כוונת הלב העומדת מאחורי מעשה מסויים "אם טוב ואם רע", ובייחוד במצוות שכל עניינן הוא בסמוי מן העין, במצוות שאינן כוללות ציווי על מעשה מסויים, ואבוהון דכולהו - "ואהבת לרעך כמוך", המסורה ללב.

אף אלה נאמרו מסיני

ניתן לראות את הצמדת הביטוי "אני ה'" למצוות "ואהבת לרעך כמוך" כמדגישה את מקור הציווי. באופן הפשוט ביותר, כוונת התורה ללמדנו שמערכת המצוות שבין אדם לחברו, גם היא מקורה בתורה מן השמים, ולכן בעולם הדתי שלנו קיים מקום גם להדרכות חברתיות המוצאות את ביטויין במערכת המצוות שבין אדם לחברו. אולם, יש מקום לברר את עומק משמעותן של הכללת המצוות שבין אדם לחברו בתורה ושל הצמדת הביטוי "אני ה'" למצוות "ואהבת לרעך כמוך".

שמור לי ואשמור לך

קיימת גישה המנתחת את המצוות שבין אדם לחברו כמערכת שנועדה להקל על האדם. הוגים רבים ניתחו את המוסר החברתי ואת מקורותיו והסיקו שיסודו ברצונו של האדם שלא ייפגעו בו. לשם השגת מטרה זו הוא מפתח מערכות של חוקים חברתיים מוסריים שבהן הוא מתחייב שלא לפגוע באחרים, ובתמורה, על פי עקרון ההדדיות, אחרים יימנעו מלפגוע בו. למעשה, גישה כזו מעמידה את ה"אני" במרכז. אין משמעות עצמית למוסר ולחוקים החברתיים, וכל שיש בהם  הוא אמצעי להשגת טובתו של האדם עצמו. גם בדברי חז"ל אנו מוצאים התייחסות כזו אל היחס בין אדם לחברו - "מאן דעלך סני לחברך לא תעביד". האדם לא יפגע בחברו, כדי שלמחרת לא ייטרו לו טינה וכד'.

גישות דומות מציבות במרכז התמונה, במוקד מערכות החוקים החברתיים, את החברה במקום את האדם הפרטי. בתפיסות אלה האדם נדרש להקרבה וויתורים לשם טובת הכלל. מוסר הוא את עצמו לטובת ערך הנעלה ממנו כפרט, וממילא קודם לו בסדר העדיפויות. אמנם, יש כאן פיתוח והרחבה של מושג ה"אני" העומד במרכז ואשר טובתו היא המנחה את מערכות הנהגת החברה, אך מן הבחינה העקרונית הגישות קרובות זו לזו. סוף-סוף מקורה של מערכת המצוות שבין אדם לחברו בטובת האדם או כלל האנשים המרכיבים את החברה מייסדת החוקים. סוף-סוף סדרי ההתנהגות שבין אדם לחברו נקבעים בשתי התפיסות מתוך רצון לקבל את המירב בתמורה לוויתורים.

נראה שהתורה באה לעקור תפיסה זו ולמקד את המבט בגורם אחר שהוא היסוד, והבסיס עליו מושתתת מערכת המצוות שבין אדם לחברו. הסיבה למצוות "ואהבת לרעך כמוך" והמשמעות שהיא מגלמת בתוכה היא "אני ה'".

קדוש, קדוש, קדוש

פרשת קדושים כולה נפתחת בציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם". כל המצוות המופיעות בפרשה אמורות לתאום את הכותרת - מאיסור כלאיים ועד מצוות לקט ופאה, ומדיני קדשים ואיסור פיגול ועד איסורי גזל ועריות. קיים רצון לנסות ולמצוא את הקשר בין מצווה לחברתה בפרשה ואת הסדר הפנימי על-פיו הן מופיעות, אך נראה שגלומה משמעות דווקא בכך שהמצוות בפרשה מהוות מעין בליל שיש בו מן הכל; מצוות ואזהרות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. סיבת הציווי בכל המצוות בפרשה "כי קדוש אני ה' אלקיכם". ה' קדוש הוא, והאדם שנברא בדמותו כצלמו צריך להידמות לו. בכך שיקיים את איסור עבודה זרה יבטא את היותו יציר כפיו של בורא העולם, ובכך שיימנע מחילול שבת וישמור על מצוות כיבוד הורים יוציא אל הפועל את צלם אלקים הטבוע בו. כל מצווה, מכל תחום, מקדשת את האדם. זהו המכנה המשותף השוזר את כל מערכת המצוות.

דרך חיים

"הידבק במידותיו מה הוא רחום אף אתה רחום."

מדרש זה סובל שני פירושים. עלולים אנו לחשוב שמדובר על ציווי חיצוני שנועד לכפות על האדם התנהגות שאינה טבעית לו. האדם מיסודו הוא רשע מרושע, אלא שמתוך רצון להשתפר עליו לחקות את הקדוש ברוך הוא ולהלך אחר מידותיו. אמנם מיסודו האדם הוא נוקם ובעל חימה, אך עליו להתגבר על יצרו ולהיות "ארך אפים ורב חסד".

חיים כאלה הם חיים במדרגה גבוהה, אולם דומה שאין זו כוונת המדרש. ההתדבקות במידותיו של הקב"ה היא טבעו של האדם הטבוע בצלם אלקים. היא דרכו הנכונה לחיות ולממש את הגלום בו בעולם.

לעתים, מוצא האדם את עצמו בחייו עומד בפני סתירה. מחד, מושכים אותו כוחות החיים שבו לפעילות, לפריצה, לכיוונים של הגשמת היכולות הגנוזות בו; חפץ הוא לממש את חיוניותו, שהרי החיים אינם רק כשרון עלום. ומאידך, מוצא הוא את התורה מגבילה אותו, חוסמת את פריצתו ומגבילה את חיוניותו.

אין זו הוראתה של התורה. ה' אינו חפץ דכאו. התורה מצווה "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'". הקב"ה טבע באדם כוחות חיים כדי שהאדם יממש אותם. אין האדם מתבקש להתנגד לחיוניותו ולהביאה לדעיכה. מטרתה של התורה אינה כפיית הר כגיגית על הנר הדולק שבנשמת האדם החי, עד שיאזל החמצן המאפשר את דלקתו. מבלי להיכנס לסוגיית פיקוח נפש הדוחה את כל המצוות שבתורה, מובן שפשט הפסוק אינו שקיימת סתירה בין מערכת המצוות ובין חיי האדם. ההפך הוא הנכון. האדם אמור לשמור את מצוות ה' ולחיות בהן. את כוחות החיים ואת חיוניותו הטבעית עליו להוציא אל הפועל באמצעות קיום מצוות התורה.

ה' קדוש והאדם הטבוע בצלם אלקים קדוש אף הוא. את קדושתו הטבעית, את צלם אלקים שבו, צריך האדם לחיות. הדרך לממש את האלקיות הטבועה באדם היא בשמירת המצוות: בהימנעות מעבודה זרה ובאהבת הרע.

גם מערכת המצוות שבין אדם לחברו מסתעפת מעץ החיים הגדול שבתורה שנועד להנחות את האדם בממשו את צלם האלקים שבו. לכן, אין המצוות שבין אדם לחברו מערכת של וויתורים, שבה נדרש האדם להקריב את עצמו לטובת חבר מסויים או לטובת החברה כולה. האדם אינו מצפה לתמורה כלשהי עבור אהבתו את רעיו. מעצם הווייתו נובעת אהבה לזולת. מחמת היותו נברא, טבוע בצלם אלקים, אין הוא שונא כי אם אוהב; אין הוא נוקם ונוטר אלא סולח ומוחל; פותח הוא את ידו ואינו קומצה לעצמו. "ואהבת לרעך כמוך" מפני ש"אני ה'". ה' הוא העומד במרכז, וצלם האלקים הוא המנחה את חיי האדם. באהבת הרע מיישם האדם את תפקידו בעולם; מוציא אל הפועל את הטבוע בו; חי בדרך שהתווה לו אלקים חיים בתורתו.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2581

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer