icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת אחרי מות - קדושים התשס"ד, שיחת ליל שבת*

פרישות מחברת

"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' אלקיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו"[1].

פרשה זו יוצרת הפרדה בספר ויקרא. עד אליה עסק הספר בתורתם של כוהנים, ומכאן שמו - 'תורת כהנים'. מפרשה זו ואילך מתחיל הספר לעסוק בקדושתם של ישראל. החוק הראשון המפרט את דיני הכהנים מתחיל בתיאור עבודת הקורבנות ושיאו בתחילת פרשתינו בכניסה של הכהן לפני ולפנים.

פרישות

ההגדרה הראשונה אותה מקבלים ישראל היא הגדרה שלילית. הפסוק לא מלמד אותנו מי הם ישראל ומה יחודם, אלא מה הם הדברים אליהם ישראל לא מתחברים -"כמעשה ארץ מצרים... לא תעשו וכמעשה ארץ כנען... לא תעשו". דבר דומה אנו מוצאים בפרשת קדשים שמגדירה את ישראל במילים "קדשים תהיו"[2]. קדושה בפירושה המילולי והפשוט היא פרישה, הבדלות מן המציאות. עוד קודם יוצקת התורה מהות בישראל, מקדימה היא להגדיר שישראל אינם שייכים לכל תוכן אחר בעולם.

ההגדרה השלילית של ישראל עולה מהחובה להתנתק ממצרים וכנען - "כמעשה ארץ מצרים... וכמעשה ארץ כנען... לא תעשו". אפשר להבין שמצרים וכנען אינן רק אומות מסוימות, אלא מהוות הן אב- טיפוס של תופעות הנמצאות באומות ואשר מהן עלינו להתרחק. אך פשט הפסוקים מורה אחרת. נראה שיש בעייתיות מיוחדת דוקא במצרים וכנען. החשש להתחברות אינו קיים כלפי כל העמים, אלא דוקא כלפי אותם הנמצאים בקרבתם של ישראל; מצרים מאחוריהם וכנען לפניהם. ישראל מצווים לפרוש ולהתרחק מהמקום ממנו יצאו ומהמקום אליו הם באים.

יציאה ממצרים

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו"

על פניו, הציווי להתרחק ממצרים נראה כציווי 'מיותר'. ישראל השתעבדו וסבלו רעות רבות וצרות במצרים במשך שנים רבות. עתה שזכו סוף סוף לצאת משם, לא ברור מדוע יש לחשוש שירצו לחזור לאותו מקום הזכור לרעה.

נראה שעל אף הקשיים והסבל שהובילו להתרחקות ממצרים, ישנם דברים במצרים שמהם קשה להתנתק. אדם שגדל בתוך אוירה מסוימת איננו מתנתק ממנה לגמרי. חמרות שהוא רואה אותה כשלילית. כך ישראל שצמחו וגדלו במצרים, אע"פ שהיא בעיניהם ארץ ארורה, לקחו משם יסודות שמהם קשה מאוד להתנתק.

יתכן, והחשש מהחזרה למצרים איננו נובע רק מאותו קישור שחשים ישראל להוית החיים במצרים. אלא גם מהריחוק מצרת מצרים המביא את ישראל לצייר אותה בצורה נעימה יותר. כשמתרחקים מצרה אחת, ונתקלים בצרות חדשות, פתאום מצטיירת הצרה הישנה כנוסטלגית לעומת זו החדשה; כקלה בהרבה מזו החדשה. אומנם כשישראל היו במצרים השעבוד נראה בעיניהם קשה מנשוא, אבל עתה לאחר הריחוק הצרה מצטיירת כנסבלת וקלה הרבה יותר. מתוך ראיה כזו, נוצר רצון לחזור למצב הקודם.

העובדה שמצרים היא צרה אינה מביאה רק לציור אחר של מצרים. אלא היא גם מבטאת שלצרות מצרים ישראל רגילים. אומנם היתה זו צרה גדולה וקשה, אבל לאחר שנים מתרגלים ישראל לחיות כך. לעומת זאת, הצרה החדשה תמיד קוטעת את הסדר הרגיל ועל כן נראית קשה במיוחד.

אומנם יתכן ודבר נוסף מביא לחשש זה; חשש מרצון התחברות אמיתי למצרים. יתכן שהצרות שסבלו ישראל במצרים, הם בדיוק הדבר שמלהיב עתה את ישראל לשוב לשם. מצרים היא אימפריה אדירה. בעוצמתה אע"פ שהיא מקשה על סביבתה, יש כח משיכה המושך אנשים לרצות ולהתחבר אליה. שאובת היא את הכל לתוכה; כל אדם וכל כח משועבד לה. ישראל שסבלו כ"כ במצרים כמהים לחזור ולהתחבר לאותם עוצמות וכוחות ששעבדו אותם, להיות חלק מאותה אימפריה עוצמתית.

אי הליכה לכנען

"וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו"

הרצון להתחבר לכנען הוא רצון מובן מאוד. ישראל שהיו במצרים והיו צריכים ללחום על זהותם וייחודם במשך כל תקופת שהותם שם, רוצים להגיע למקום אליו יוכלו להתחבר. אע"פ שישראל עדין לא מכירים את כנען, חשים הם רצון להשתייך למקום אליו הם עתידים להגיע.

רצון כזה מוכר בדורנו מאוד. זוהי בעצם אותה כמיהה להיות 'עם ככל העמים'. להפסיק ולעמוד במאבק על זהותנו, ולאפשר לעצמנו לחיות חיים פשוטים ורגילים כמו כל האומות.

המדבר

בניגוד לרצונות אלו מצווים ישראל לא להתחבר לאומות הללו ולתרבויות אותן הן מייצגות, אלא לעמוד בייחודם וסגולתם - להישאר ב-'מדבר'. ישראל הנמצאים עכשיו במדבר מגיעים ממצרים והולכים לכנען אך הם מצווים לא להתחבר לאף אחד מהמקומות הללו; אלא להישאר בתווך. המדבר הוא מקום שאיננו מוגדר, ובו ישראל מצווים לצמוח ולהתפתח. עם ה' צריך לשמור על זהותו היחודית, ללכת איתה במדבר עד שיעצב אותה. בכדי שתהיה זהות שאינה שאובה ממקום אחר, אלא עומדת בפני עצמה.

ביטויים דומים של הבדלה אנו מוצאים בפסוקים הקודמים למתן תורה. הפרישה של ישראל, והשמירה על חרותם מכל זהות אחרת, היא ההכנה למתן תורה. ישראל שהולכים במדבר ולא נטמעים בין האומות בעצם מכינים עצמם למעמד הר סיני השופך תוכן לזהותם. עם ה' שומר על זהותו הייחודית עד שהוא ראוי לקבל את תורת ה' שתהווה את תוכן אמונתו.

ואהבת לרעך כמוך

הינו מצפים שאותה פרישה והכנה תביא בסופו של דבר לתורה המפרישה את האדם מהמציאות ומכניסה אותו יותר ויותר פנימה אל המשכן. לאחר הכנה כ"כ ארוכה של פרישות הצפיה היא שגם תוכן התורה יהיה מתאים ויוביל לפרישות.

אולם, כשמסתכלים בתוכן הציוויים הנמשכים מהוראת פרישה זו, מגלים שאין זו התמונה כלל. תוכן הדינים המפורטים לאחר הכותרת המלמדת אותנו את חובת ההיבדלות הוא דוקא 'ואהבת לרעך כמוך'. לאחר הפרישות והריחוק מכל העמים, ישראל מאמצים לעצמם תורה ודרך חדשה המנהלת את העולם ואיננה פורשת ממנו. תורת ה' הניתנת לעם ה' איננה נבדלת מהחיים, אלא להפך היא שמובילה דרך חדשה בתוך החיים. דרך שמביאה לחיים ראויים יותר, שלמים יותר ומלאים יותר.

 

הפרישות, ההליכה במדבר, היא שמאפשרת לישראל לקבל את תורת ה',
ובאמצעותה לנהל מערכת חיים חדשה, נכונה ושלימה.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא יח' א'- ג.

[2] ויקרא יט' א'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2260

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer