icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת אחרי-מות - קדושים התשס"א, שיחת סעודה שלישית*

לאהוב מתוך קדושה

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.[1]

 

בהבנה פשוטה, המושג "קדושה" מבטא פרישות, התנתקות. לאור הבנה זו, עולה תמיהה ביחס למצוות רבות העוסקות בתחום של "בין אדם לחברו", ומופיעות דווקא בפרשתנו. יש כאן כעין סתירה, שהרי האדם הקדוש מצטייר כאדם שמתחבר לעולמות עליונים, וממילא קשריו עם החברה שסביבו אינם בראש מעיניו. כמובן שאדם כזה לא יפגע באנשים שסביבו, אלא שנושא זה של קשר חברתי אינו ב"תחום ההתמחות" שלו, עיסוקו המרכזי הוא במושגים רוחניים נשגבים. לא ברור, אם כן, מה פשר הריבוי במצוות שבין אדם לחברו דווקא בפרשה זו שענינה הוא הקדושה.

 

במבט מעמיק יותר, נוכל לראות את הקשר בין הדברים. משמעותו של הציווי "קדושים תהיו" היא אומנם לפרוש ולהתנתק, אך אין המדובר על ניתוק מהסביבה. האדם מצווה להתנתק מהמישור החומרי והנמוך של העוה"ז, מאותו רובד של שקיעה בתאוות הפרטיות, ולהגיע למצב בו מעמדו הפרטי לא עומד במרכז עיסוקו. תוצאות הפרישה באות לידי ביטוי בשני המישורים - באפשרות לקשר עמוק יותר לקב"ה, ויחד עם זאת - הן גם מאפשרות קשר אמיתי לסביבה. דווקא אדם שהתעלה מעל לתאוותיו, שלא מתעסק רק בחייו הפרטיים, יהיה זה שמסוגל ליצור קשר כן ומשמעותי עם הסובב אותו. מתוך הבנה זו, ניתן לראות את השייכות של מצוות בין אדם לחברו לציווי "קדושים תהיו".

ואהבת לרעך כמוך

ממכלול המצוות המופיעות בפרשה ניתן לעמוד על העקרון המנחה, בבנית הקשר בין אדם לחברו. המצווה שנראית כמבטאת בצורה החזקה ביותר את אותו העקרון היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך". מנקודת מבט אנושית פשוטה, דרישה זו נראית כמופלגת. כדי להגיע לאהבת הרע באותה מידה בה אדם אוהב את עצמו, נדרשת מדרגה נעלה ביותר של קדושה, של זיכוך מכל נגיעה פרטית או חומרית.

הרמב"ן[2] לא מקבל את הבנת הציווי כפשוטו, כיון שלדעתו אין ביכולתנו לאהוב אדם אחר באותה עוצמה בה אנו אוהבים את עצמנו, אך פירושו לא מקהה בכהוא זה את חומרת וקושי הדרישה. אותו רעיון שמובן מפשט הפסוק, נכון גם על פי דבריו. על האדם לאהוב את חברו בכל תחום, ולשאוף להצלחתו בכל דבר שהוא עושה. על האדם לשמוח תמיד בהצלחת חברו ולקוות רק לטובתו. גם אם העוצמה תהיה פחותה מאשר עוצמת השמחה על ההצלחה האישית, אין בכך כדי להעיב על עצם השמחה.

הסרת המתח

קשר בין בני אדם המבוסס על קדושה במשמעותו הפשוטה, הוא קשר של הסרת המתח והמחיצות, המונעים את השמחה האמיתית בהצלחת החבר. תחושות אלו קיימות כאשר יחסי החברות בין בני האדם מבוססים על הרובד הנמוך של החיים, וכל אחד מוטרד ממעמדו האישי. במציאות כזו, כל הצלחה של אחד מאפילה על מעמד חברו, וממילא שמחתו של החבר לא יכולה להיות שלמה ואמיתית, בגלל הפגיעה שמעמדו ספג. רק ביסוס היחסים על חיי קדושה ופרישה מכל עיסוק במעמד הפרטי והחומרי, יאפשרו יצירת קשר אמיתי בין אדם לחברו. במסגרת קשר כזה, השמחה בהצלחת החבר היא בלתי מוגבלת, אפילו כשחברי מצליח יותר ממני בתחום זה או אחר.

שתי אהבות

בפירוש ה"משך חכמה" על מצוות "ואהבת לרעך כמוך", מופיע הסבר שנראה כמבטא את אותו רעיון.

ה"משך חכמה" מסביר כי קיימים שני סוגי אהבה. ישנה אהבה לדבר מתוך רצון לקבל ממנו, וישנה אהבה לדבר מצד האמת שבו. האהבה הראשונה, היא אהבת השונים. מקובל לחשוב שזוהי אהבה שקשה ליצור אותה כיוון שקשה לקבל את השונה. למרות זאת, היא האהבה הפשוטה יותר. בין אנשים שונים אין שום התנגשות, הם חיים כביכול בעולמות נפרדים שאינם מפריעים זה לזה, וממילא אין שום דבר שמונע מלאהוב את האחר. יתר על כן, יש באהבה זו יתרון משמעותי - מאדם שונה יש הרבה מה לקבל, על רקע זה נוצר חיבור טבעי דווקא בין השונים. עצם העובדה שאדם שונה ממני מעידה על כך שיש לו תכונות ויכולות שאין לי. קשר עם אדם כזה יכול להיות מפרה מאוד, ויש בכוחו לבצר את מעמדי בצורה משמעותית. המציאות מוכיחה שגם אהבה כזאת דורשת עבודה מרובה, אך היא עדיין נמוכה.

ה"משך חכמה" מפרש את הציווי בפרשתנו כעוסק באהבה השניה, הנעלה יותר, והיא אהבת השווים. "ואהבת לרעך - כמוך" נצטוינו לאהוב דווקא את אותו רע שהוא "כמונו", עומד כשווה לנו. אהבה זו היא קשה ביותר, כיון שמאדם כזה אין לי מה לקבל, את כל מה שיש לו - כבר יש לי. יותר מכך, אדם כזה במבט פשוט מאיים עלי, יש בינינו כעין תחרות מתמדת על אותו התפקיד, כאשר זה שיצליח יותר - יזכה על חשבון חברו.

ניתן למצוא ביטוי ליחס זה בין השווים באימרת חז"ל "כל אומן שונא בני אומנתו"[3]. חייט שמח מאד שישנו גם נגר בסביבתו, ראשית - אין ביניהם תחרות, שהרי כל אחד מהם עוסק בתחום שונה לחלוטין. בנוסף לכך, ישנה אפשרות לשיתוף-פעולה כאשר יזדקקו איש לשרותיו של חברו. לעומת זאת, אם יגיע חייט נוסף לסביבתו של חייט אחר, האחרון מיד ירגיש מאוים. יש פתאום מישהו שעושה את אותו דבר בדיוק, הוא עלול לפגוע בפרנסתו, וחמור מכך - הוא עלול להיות מוצלח יותר, וכביכול "לקבור" את רעהו.

אהבת האמת

אהבה בין שווים אפשרית רק כשאדם מתעלה מאהבת עצמו לאהבת הערך שאותו הוא מוציא לפועל. אם חשוב לאדם שהאמת שבשמה הוא פועל תצא לאור, באופן טבעי הוא יאהב כל מי ששותף לאותה אמת. כל מי שיכול לקדם ולפתח את הרעיון שבו מאמינים, תורם בכך לרצון המשותף. כשזו השאיפה, אין מקום לקנאה ותחרות בין השווים; להפך - יש רצון שאחרים יתקדמו ויצליחו כמה שיותר, אפילו אם הם מגיעים למדרגה גבוהה משלי, שהרי העיקר הוא המטרה המשותפת, ולא מדרגתי האישית. אדם שונה, שעוסק בדבר אחר, הוא פחות משמעותי בהקשר זה, דווקא האדם השווה בעיסוקו, ברצונותיו ושאיפותיו, הוא זה שאיתו החיבור טבעי ואמיתי.

על פי דברינו, היכולת להגיע לסוג כזה של אהבה תלויה באותה פרישה והתקדשות, מתוכן אדם עוזב את העיסוק בביצור מעמדו הפרטי, ומתעלה לשאיפה נעלה יותר, לגלות את האמת ולהוציאה לפועל.

אהבת הבורא

ה"משך חכמה" משליך יחסים אלה גם ביחס לקשר בין האדם לבורא יתברך. אדם יכול לאהוב את בוראו כמקבל, לשמוח בכל הטוב שהקב"ה משפיע עליו, ולהכיר תודה על כך. זו מדרגה שלא פשוט להשיגה, כיון שהיא דורשת הכרה אמיתית בכך שהמקור לכל הטוב לו אנו זוכים, הוא המקור האלוקי. אך אהבה זו היא עדיין בגדר אהבת השונה, הנובעת מהרצון האנושי לקבל עוד ועוד.

האהבה השלמה להשי"ת, צריכה להיות כאהבת השווים. על האדם לדבוק במידות האלוקיות, ובכך לנסות להידמות לבורא ככל יכולתו. אדם שמצליח בכך, ומזכך את מידותיו, יכול להגיע לאהבת ה' מתוך אהבת האמת האלוקית אותה הוא חפץ לגלות בעולם, מבלי קשר לשאלה - מה אמת זו תורמת לו, כיצד היא מקדמת ובונה אותו. נראה שזהו סוג האהבה איתו ניתן להגיע למדרגת "'בכל נפשך' - אפילו הוא נוטל את נפשך"[4], אהבה ללא גבולות, וללא שיקולים פרטיים.

הדברים נכונים גם ביחס לאהבת הבורא לברואיו, כאן ברור שלא שייך הרצון לקבל ולהשתלם. אהבה זו ניתנת להבנה אך ורק מתוך ראיית השותפות שבין הצדדים, כאשר הבריות שואפות להוציא לפועל את הרעיונות והאידאלים האלוקיים.

 

ניתן לראות בהמשך הפרשה ציוויים מעשיים יותר, המבטאים בפועל יחסים בין בני אדם הנבנים מתוך קדושה.

"לא תשנא את אחיך בלבבך"[5] - אומנם בפרשנים מתיחסים לציווי זה כשייך להמשך הפסוק - "הוכח תוכיח את עמיתך...", לא כמצוות תוכחה כללית אלא כתוכחה על פגיעה ספציפית של אדם בחברו. אך ניתן גם להבין פסוק זה כמבטא את הרעיון הכללי של האהבה בין איש לרעהו.

"לא תקם ולא תטר את בני עמך"[6] - ישנם פירושים על פיהם איסור הנטירה הינו סייג, כדי למנוע את האדם מלהגיע לאיסור נקימה, שהיא פעולה ממשית[7]. ניתן להבין בצורה שונה, שזהו לאו העומד בפני עצמו, כיוון שהנוטר טינה מבטא את ההפך לחיים החברתיים הנובעים מקדושה.

"לפני עור לא תתן מכשול"[8] - במובנו הפשוט, ציווי זה נראה כבא כנגד שאיפה הנראית אכזרית ולא אנושית, להכשיל אדם עוור. בדברי חז"ל אנו נפגשים בהרחבתו של לאו זה למעגלים נוספים. ההרחבה הראשונית מוסיפה איסור על נתינת עצה רעה לאדם הסומא בדבר. זוהי פגיעה עדינה יותר, אך גם בה טמון אותו יסוד של ניצול מום של חבר בכדי לפגוע ולהזיק לו. ישנה הרחבה נוספת המגלה רובד נוסף בציווי. האיסור מורחב עד לכדי איסור להושיט לאדם דבר האסור עליו, כשמבקש זאת ממך. לכאורה - אין בכך שום פסול, אין כאן רצון לנצל מום או לפגוע בחבר. כאן אנו פוגשים דרישה רחבה בהרבה - לא להיות אדיש לחבר, ולא לאפשר לו לעבור על איסורים. על פי הסבר זה - הציווי לא בא כנגד המעשה או האמירה שנועדו לפגוע בחבר, אלא כנגד עצם היחס האדיש כלפיו. זו דרישה הנובעת מאותו חיוב לחיי קדושה, מתוכם צריכים להיבנות קשרים של שותפות מלאה בין בני האדם.

"לא תקלל חרש"[9] - נראה שבציווי זה הדברים באים לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר. כשאדם מקלל חרש, אף אחד לא נפגע. אומנם בספר החינוך[10] ישנה התלבטות בדבר, וניסיון למצוא בכל זאת פגיעה באדם החרש, אך בספר המצוות לרמב"ם[11] הדברים מובנים כפשוטם. גם אם הקללה אינה פוגעת כלל, המקלל עובר בלאו. הבעיתיות כאן היא מצד יחסו של המקלל עצמו לחבר, מצד הרצון שאדם אחר יפגע. רצון כזה, גם אם לא יבוא לידי ביטוי מעשי, מעיד על פגם באדם, על מבט מעוות על המציאות. זהו רצון הנובע מתחושת הריחוק והעוינות בין אדם לחברו, הסותרת לחלוטין את השאיפה לאהבת הבריות מתוך קדושה.

 

על האדם לעשות ככל יכולתו בכדי להגביר את אותה האהבה, על ידי התעלות מתמדת במעלות הקדושה. עליו להמנע מכל שקיעה ב"בוץ" החומרני שבעולם, על מנת לאפשר גילוי מתמיד של האהבה לכל, היונקת משרשי הקדושה.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא יט א.

[2] שם שם יט "וטעם ואהבת לרעך כמוך, הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו… פירושו להשוות הבת שניהם בדעתו... יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה".

[3] מדרש תנחומא בראשית פר' ח' ועוד.

[4] ספרי לב.

[5] ויקרא יט יז.

[6] שם שם יח.

[7] וכך מסביר הרמב"ם בסוף הלכות דעות.

[8] ויקרא יט יד.

[9] שם.

[10] מצווה רל"א.

[11] לא-תעשה שי"ז.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2298

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer