icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת אחרי-מות - קדושים התשס"ב, שיחת ליל שבת*

חיים

וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו: את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם: ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'.[1]

בין המצרים לכנענים

פסוקים אלו הם פסוקים כלליים. קשה לדעת מהו בדיוק "מעשה ארץ מצרים" שאסור לעשותו, מהו "מעשה ארץ כנען", ומהן ה"חוקות" שאסור ללכת בהן. גם החוקים והמשפטים עליהם מצוים הפסוקים אינם מפורטים וקשה לדעת במה בדיוק מדובר.

הרמב"ן[2] מבאר שהפסוקים הכלליים הללו מזהירים על העריות, שהיו הכנענים רעים וחטאים בהם ואף המצרים שטופים בזימה היו - בכל העריות ובזכור ובבהמה. אם כן, הרי שהפסוקים הכלליים המובאים, מהוים פתיחה לפרשת איסורי עריות המובאת בפירוט מיד אחריהם.

גזירת מלך

חז"ל דורשים[3] -

את משפטי תעשו, אלה הדברים הכתובים בתורה, שאילו לא נכתבו, בדין היה לכתבן כגון הגזלנות והעריות...

ובגמרא איתא[4] -

אמר ר' יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה...

העולה מחז"ל הוא, שאיסורי עריות פשוטים ומובנים הם. אולם, הרמב"ן,[5] בטעם איסורי העריות כותב-

והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזרת מלך, והגזרה היא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה, ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו.[6]

אם כן, טעם איסורי עריות עלום הוא, שמור עם המלך וחכמי יועציו ואיננו ידוע לנו...

חומריות

למרות זאת, מביא הרמב"ן טעמים לאיסורי עריות -

והרב אמר במורה נבוכים[7] כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט. והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאֵר האשה, הן המצויות עמו תמיד וכן בשאֵר עצמו, מצויות לו והוא נסתר עמהן, וכטעם הזה יגיד הרב על כולן.

המשגל, דבר מאוס הוא, חומרי ותאוותני. כדי למעט בו אסרה התורה את אלו שקרובות ומצויות לאדם בכל עת, וממילא הופך המשגל פחות זמין ומצוי.

סוד?

הרמב"ן עצמו דוחה טעם זה ואומר שחלוש הוא, שכן, לא ייתכן שיחייב הכתוב כרת על עריות אלו רק מפני שהן מצויות עם האדם לפעמים. ועוד, שהכתוב מתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים?!

לכן אומר הרמב"ן -

ואין בידינו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בעניין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העיבור...

אם כן, טעם איסורי עריות סוד הוא, ואין ביכולתנו להבינו... אך הרמב"ן נותן בכל זאת טעם מובן, משלו, לאיסורי עריות.

ליצור, לא להרוס

ודע כי המשגל הוא דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה...[8]

הרמב"ן, כרמב"ם, כותב שהמשגל דבר נמאס הוא, אך מוסיף שלאדם ניתנו כוחות ליצור חיים, שימוש בכוחות אלו בצורה שאינה מביאה ליצירת חיים - אסור. אסור להרוס את כוחות החיים. מאותו טעם, נאסרו העריות, שגם בהם יש משום הריסה של כוחות החיים היות והוְלָדוֹת שנוצרים מהם - פגומים.

"וחי בהם"

את הפסוק - "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" דורשים חז"ל לפיקוח נפש שדוחה את התורה -

וחי בהם ולא שימות בהם.[9]

אפשר להבין שהחיים הם העיקר, הם הערך העליון ולכן כשהמצוות מתנגשות בהם, סותרות אותם, לא נקיימם. אך נראה כי ההבנה הנכונה והפשוטה היא, שהמצוות כולן ניתנו על מנת ליצור חיים, לאפשר חיים. המצוות נועדו לחיות בהן. לכן, אם במקרה נוצר מצב שקיום מצוה יביא לסתירה של החיים, הרי שמצוה זו איבדה את עניינה ומהותה, לכן לא נקיימה.

בהקבלה, אם נאמר ש-"וחי בהם" מהווה פתיחה לאיסורי עריות כפי שהבין הרמב"ן, הרי שהכוונה היא, שיעודם של איסורי עריות הוא יצירת חיים. איסורי עריות נועדו לחיות בהם!

אך כיצד זה ייתכן?  בתפיסה הרווחת, אדם חי הוא אדם הפועל בחירות ובחופשיות, ללא מגבלות. החירות הזו אמורה לכלול את כל מערכות החיים של האדם, כולל את זו המדוברת - מערכת העריות. האדם החי, אמור להתהלך חופשי מכבלים וממגבלות, ודאי וודאי מכאלה המגבילות את השימוש במערכת המדוברת לצורך הולדה בלבד!

א"כ, כיצד ייתכן לומר שמערכת זו, מערכת איסורי העריות, היא זו המאפשרת חיים?  איך אפשר לומר שהדבר שמבטא את שקיקת החיים הוא מערכת שלימה ומפורטת של מגבלות ואיסורים השוללות מהאדם את האפשרות להתהלך חופשי בעולמו?  אדרבה, שהתורה תגיד מפורשות; שאומנם הרצון לחיות ישנו, אך יש דברים חשובים ממנו!

חיי רוח

ובכל זאת, התורה אומרת שרק כך יתאפשרו חיים. כיצד?

לפי הרמב"ם הגדרת "חיים" היא חיי רוח, לא חומר. לכן, על מנת לחיות, על האדם למעט עיסוקו בחומר ולהרבות בעיסוק רוחני, בחיים. השקיעה במשגל, בתאוות ובחומר, לא דיה שאיננה מהווה חיים, אלא שגורמת היא את ההיפך! מכבה היא את החיים. שכן, שקיעה בחומר מגבילה ומונעת צמיחה ופריחה ברוח, בחיים האמיתיים.

"וחי בהם" - בזכות איסורי העריות יימנע האדם משקיעה באותם צדדים מכבי חיים, והצדדים הרוחניים, החיים, יוכלו לבוא לידי ביטוי.

חיים שלמים

לרמב"ן אמירה פשוטה יותר. לאדם ניתנו כוחות אדירים, ניתנה לו היכולת ליצור חיים. אדם שישתמש בכוחות אלו בצורה שאיננה ראויה, עלול להרוס את אותם כוחות, להרוג אותם, או לפגוע בהם.

איסורי עריות אינם מגבילים חיים, אלא מחייבים חיים; הם מגבילים את האפשרויות להשתמש בכוחות היצירה באופן עקר או הרסני.

"וחי בהם" - בזכות איסורי העריות, האדם יוצר חיים. לא סתם חיים, אלא חיים שלמים, בלי פגמים ובלי עיוותים. איסורי העריות אוסרים על האדם הרג כוחות החיים או פגיעה בהם וכך מתאפשרים חיים שלמים. בין לרמב"ם ובין לרמב"ן איסורי העריות נועדו לחיות בהם, אם חיים רוחניים ואם חיים במובן הפשוט שלהם. אדם שיישמר מהם ויקיימם - הוא האדם החי.

בהקבלה, חז"ל שלומדים את "וחי בהם" על כל מערכת המצוות, מבארים לנו שמערכת המצוות כולה נועדה לאפשר ליצור ולהעניק חיים. השומר את המצוות ומקיימם - הוא האדם החי.

ארץ החיים

בסוף פרשת העריות התורה מזהירה -

אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה... כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם... ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות את מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם.[10]

אלו ביטויים קשים מאד. מעבר על איסורי עריות איננו רק תועבה אלא טומאה יש בו. טומאה, כידוע, קשורה במוות, בהרס החיים. לכן, תקיא ארץ ישראל את העוברים על העריות, את המהרסים, את מכבי החיים, משום שארץ ישראל ארץ חיים היא, ואיננה מסוגלת לקבל ולסבול מציאות של הריסתם. איסורי עריות נועדו לתת ולאפשר חיים והעובר עליהם הוא מהרס החיים ומכבם, זורע מוות ומביא טומאה לעולם.

שפיכות דמים ועבודה זרה

הנושא של טומאת הארץ מופיע פעם נוספת בתורה, בעניין רוצח -

ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל.[11]

והעניין הוא שהרוצח, כמו גם העובר על העריות, הורס חיים הוא, זורע מוות ומביא טומאה על ארץ החיים.

גם בעוון עבודה זרה, מקיאה הארץ את יושביה[12]. בהקאה זו רמז, שעבודה לאלוהים אחרים הורסת את החיים, וזה, כי העובד עבודה זרה, מנתק את העולם ממקור חיותו - מה' יתברך. על כן, תקיא אותו ארץ החיים.

יהרג ובל יעבור

עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הן שלושת העבירות שמחוייב אדם ליהרג עליהן. אלו הם שלושת האיסורים היחידים שבעצמם מכבים את החיים. זאת, מפני שהעושה אחד מהם זורע מוות וסותר את החיים, וחיים שזורעים מוות אינם חיים. טוב לו לאדם שימות - משימית, שמיתה כזו, היא חיים.

 

"ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה' ".

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא פרק י"ח פסוקים א' - ה'.

[2] על פסוק ב', שם.

[3] תורת כהנים, אחרי מות פרק י"ג הלכה ט'.

[4] עירובין דף ק' עמוד ב'.

[5] ויקרא פרק י"ח פסוק ו'.

[6] מדבריו משמע שלגזירות יש טעם.

[7] חלק ג' פרק מ"ט.

[8] נראה שכתב שטעם איסורי עריות סוד הוא, למרות שיש לאל ידו להביא טעם לאיסור, מפני שחשב שהטעם שעמו קלוש הוא, או שהטעם שמביא הוא, משקף במשהו את הסוד העומד בעומקם של הדברים.

[9] יומא פה:

[10] ויקרא פרק י"ח פסוקים כ"ד - ל'.

[11] במדבר פרק ל"ה פסוק ל"א - ל"ד.

[12] ראה בפרשת "והיה אם שמע" ובדברים פרק כ"ט פסוקים כ"ה - כ"ז, ובעוד מקומות רבים והדברים ידועים ומפורסמים.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2751

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer