פרשת אחרי-מות - קדושים התשס"א, שיחת ליל שבת* לחיות את הקֹדש וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו.[1]
התורה מציינת כי פרשתנו נאמרה בסמיכות למות שני בני אהרון. לכאורה הדבר קשה, כיוון שפרשיות רבות חוצצות בין אירוע זה לבין פרשתנו. נראה כי לא רק סמיכות וקשר כרונולוגי יש בין מות שני בני אהרון לבין הפרשיות הבאות בסמוך, אלא גם קשר מהותי, פנימי. אולם, ראשית עלינו לעמוד על הציווי שבאמת מופיע בצמידות למות שני בני אהרון - הציווי לא לשתות יין. יין ושכר אל תשת וידבר ה' אל אהרן לאמר. יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד חקת עולם לדרתיכם.[2] בציווי זה מזהירה התורה ממצב בו הכהנים עובדים כשהם שיכורים. נראה שמכאן למדו חז"ל (לפי חלק מההסברים) שבזה היה חטאם של נדב ואביהוא - כניסה לקודש מתוך שיכרות. כשאדם שיכור דעתו משובשת עליו ואינו בר דעת, "אם אין דעת הבדלה מנין?!". יש להדגיש כי מציאות כזו של שיכרות אינה חייבת לנבוע דווקא משתיית יין באופן ממשי, יש אנשים שחיים במציאות כזו של שיבוש הדעת גם ללא שתיה בפועל. מהי מטרת הדעת הצלולה? על-כך משיב הפסוק הסמוך: "ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור"[3]. מטרת ההימנעות משתייה היא מציאות של אדם בר-דעה, על-מנת שידע להבדיל בין הקדש ובין החול. חטא נדב ואביהוא היה בכך שלא ידעו את הגבולות והגדרים של הקודש ולפיכך פרצו לקודש שלא כראוי. זו הסיבה שאיסור שתיית יין בזמן העבודה בקודש מופיע סמוך לחטא נדב ואביהוא. הדבר הראשון שיש להורות לכהנים, ולעם בכלל, שיש קודש ויש חול, יש סדר ויש גדרים, וחייבים לדעת להבדיל ביניהם ולנהוג בהתאם. בין הטמא ובין הטהור רצף הפרשיות, מהציווי על איסור שתית יין ועד פרשתנו, מחדד את עניין ההבדלה בין הקודש לחול ובין הטמא לטהור. אין מדובר רק על מציאות כללית של "קודש" ו"חול", כשני דברים המצויים בעולם. הפרשיות הולכות ומעמיקות את ההבדלה, הולכות ומפרטות אל תוך החיים הממשיים את הדרגות השונות של הטומאה והטהרה המופיעות בחיי המחנה. רק מתוך תפיסה שיש קודש, אפשר להבין שיש דברים שיכולים להשתייך אל הקודש ויש דברים שלא. ככל שהדבר מרוחק מהקודש, כך יש לפרוש ממנו ולהרחיקו ממחנה ישראל. ממילא, נוצרות דרגות רבות ברמות הקדושה במחנה. כך למשל, מפרטת התורה בפרשת שמיני אלו חיות טמאות ואלו טהורות - מה מותר לאכול ומה יש לפרוש ממנו ואלו דברים מטמאים את האדם. כפי שמשתקף בפסוק המסכם פרשה זו: "להבדיל בין הטמא ובין הטהֹר, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל"[4]. וכן בהמשך בפרשיות תזריע-מצורע מופיעים סוגי טומאה שונים, המבטאים מציאות חיים חסרה או פגומה, ולפיכך בהתאמה יש לפרוש ממחנה שכינה, מהמחנות הסובבים אותו עד לפרישה מוחלטת ממחנה ישראל בטומאת מצורע. כך הולך ומתבהר כי יש סדר שלם של מדרגות בקדושה, סדר זה מופיע בחיי האדם והעם. אל יבא בכל עת אל הקדש לאחר שהתורה חידדה את הפער הגדול והמדרגות הרבות שיש לעבור עד למגע עם הקודש, באה פרשתנו ומבהירה כיצד נכנסים אל הקודש. ציווי זה נאמר לאהרן - שיא שלמות קדושת האדם, כהן גדול. וההוראה הראשונה: "אל יבא בכל עת אל הקודש!" גם אהרן, הנמצא בשיא רוחני כל-כך גבוה - מוגבל. אין לו רשות להכנס בכל עת שירצה, גם לו יש גדרים וישנו סדר כיצד להכנס אל הקודש. גם הכניסה אינה פשוטה ועליה להעשות כסדר הראוי. לאחר שהובהרה נקודה זו מתארת התורה את אופי הכניסה: ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה.[5] שני תנאים קיימים בכניסת אהרן אל הקדש. הראשון - הופעת ה' בענן. היינו מצפים שבתוך הקודש, לאחר כל ההכנות, ייפגש אהרן עם הופעת ה' בהירה, עם אור גדול; אולם אין פני הדברים כך. גם בפנים עדיין יש ערפל, עדיין יש מסך מבדיל. הקודש כה מרומם שגם במקום המקודש ביותר שאליו יכול אדם להכנס, גם שם אינו נפגש עם הקודש במלואו, אלא רק עם הופעה מסויימת שלו, המוסתרת ע"י הענן. התנאי השני הוא פר בן בקר לחטאת. נדמה בהסתכלות ראשונה כי מטרת הפר היא לכפר על חטאים שעשו ישראל. במסגרת תהליך ההכנה וההיטהרות על-מנת להכנס לקדש, יש צורך תמידי, שכל התהליך ילווה בכפרה. גם נקודה זו כשלעצמה מחזקת את רוממותו של הקוֹדש. אולם מהמשך הפסוקים משמע יותר מזה: וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם.[6] משמע מפסוק זה שיש לכפר על הקודש עצמו, לא על חטאים שנעשו בחוץ בהקשרים שונים. ממה יש לכפר על הקודש? יש לכפר על טומאה שהאדם טימא את הוקדש. ישנן כניסות המטמאות, כניסות פגומות שנעשו שלא כסדר, כדוגמת נדב ואביהוא, אשר השחיתו וטימאו את הקדש, ולפיכך יש לטהרו. נדב ואביהוא מהווים מודל של הכנָסת מחתה אשר לא צוו עליה, ולכן על כהן גדול לכפר על טומאה שטימא האדם את הקודש, ואולי עיקר כניסתו לקודש היא על-מנת להוציא "מחתות" מסוג כזה. שחוטי חוץ וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה והביאם לידוד אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם.[7] תהליך ארוך עברנו עד כה, תהליך שמגמתו הכרת רוממות הקודש. מההכרה הבסיסית בהבדלה בין קודש לחול, המשך בביסוסה בכל מערכות החיים, וכלה בבחירת אהרן לעבודה בקודש והדרכתו לכך. לאור כל האמור לעיל היינו חושבים שהקודש כה מרומם, עד שאין לאדם שום מגע איתו. כאמור, כל-כך הרבה מדרגות יש לעבור, וגם האדם המקודש ביותר נפגש רק עם התגלות מוסתרת בענן, כך שהאדם חש כי אין לו שייכות אל הקודש המרומם הזה. לפיכך בא הציווי על שחוטי חוץ. כל הנשחט מחוץ למשכן יש להביאו אל המשכן[8]. לא ברור האם פרשה זו שייכת עדיין למערכת תיאור המשכן וקדושתו (-ככלל הפרשיות עד כאן) או שמא היא מתייחסת לחייו המעשיים של האדם (-ככלל הפרשיות מכאן ואילך). מסתבר שפרשה זו עומדת בתפר שבין שתי מערכות אלו ומהווה נקודת תפנית מאז חטא נדב ואביהוא ובעצם תפנית של כל ספר ויקרא. עד כה הובהר עד כמה הקודש מרומם, עד כמה הוא גבוה, עד כי נדמה כי הוא לא ניתן להשגה. פרשיה זו של ציווי הבאת שחוטי חוץ אל המשכן, קושרת את האדם אל הקודש. אומנם הקודש מרומם ומובדל אולם יש לאדם שייכות אליו, וחובה עליו לקשר את חייו המעשיים, עד כמה שניתן, אל אותו הקודש. יתירה מזאת, אם לא יעשה זאת האדם, לא ישארו חייו ב"רִיק", אם ההקרבה היא לא למשכן, לשולחן גבוה, אז היא מתפרשת כמופנית לכיוון "השעירים", המבטאים את כוחות הטומאה, את הסטרא אחרא[9]. וביתר שאת -כאמור בסמיכות לציווי הנ"ל- "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו והחקתיהם לא תלכו". אי קישור החיים לקדושה, גורר הליכה בדרכי הגויים במובנה הרחב, והדרדרות כלל החיים למעשי תועבה[10]. קדושים תהיו לכאורה, הדבר האחרון שהיינו מצפים לאור הפרשיות הקודמות, זו האמירה, הציווי, לבני-ישראל להיות קדושים. הקודש הוא מושג כל-כך עליון עד שברור כי אין לאדם יכולת לבא איתו במגע, בודאי לא לחיות חיי קדושה. אולם, לאור דברנו האחרונים הציווי ברור. אומנם, הקודש מרומם ומובדל, ובזה עסקו הפרשיות הקודמות - קדושת המשכן והבהרת מושגע הקדש. אולם אף-על-פי-כן יש לאדם ולאומה קשר ממשי איתו המתבטא בכל חייהם, ובזה עוסקות הפרשיות הללו - קדושת המחנה. מתוך קדושת המשכן נגזרת קדושת המחנה וחיי האדם בכלל.
ידע האדם ויפנים את רוממותו של הקדש, את הסדר והמדרגות הרבות של הקדושה המופיעים במציאות, ויפנים כי יש לו קשר עמוק-פנימי לרוממות הזו, ועל פיה עליו לנהל את חיי. כך נזכה בעז"ה לקיים באופן מלא את הציווי: קדושים תהיו!
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] ויקרא ט"ז א. [2] ויקרא ט"ז א. [3] ויקרא י' י'. [4] ויקרא י"א, מז. [5] ויקרא ט"ז, ג.. [6] ויקרא ט"ז, טז. [7] ויקרא ט"ז א-ו. [8] עי' ברמב"ן י"ז, ב-ג, בשם הגמרא, התלבטות אם מדובר על קרבן יחיד או אפילו על בשר תאווה: "בעבור היות הפרשה אזהרה להקריב כל הקרבנות באהל מועד, יזהיר הכהנים שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ, ויזהיר גם ישראל שיביאום לה' שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם. והנכון בפרשה, מה שהזכירו רבותינו (חולין טז ב) שאסר בשר תאוה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה', ולכך אמר שכל מי שישחוט משלשת מיני הבהמות אשר מהן יביאו כל הקרבנות, שהם שור וכשב ועז, שיביאום כולם אל פתח אהל מועד ויעשו אותם זבחי שלמים ולהקריב החלב והדם על מזבח ה', ואז יאכל הוא הבשר כמשפט. ואמר שאם ישחטם במקום אחר יהיה חייב כרת". [9] רמב"ן: שעירים - שדים, ועי' בהרחבתו בנושא בפירושו לפס' ד'. [10] רמב"ן: "ועל דעת ר"א הזכיר כמעשה ארץ מצרים - על השעירים הנזכרים, וכמעשה ארץ כנען - על העריות שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים, כאשר אמר בסוף (פסוק כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ". ועל דעת רבותינו בתורת כהנים (אחרי ט ג) היו גם המצרים שטופים בזמה בכל העריות ובזכור ובבהמה, והוא האמת, כי גם קדש היה בארץ בזכור מאז ועד עתה. והכתוב מעיד בהן, בני מצרים שכניך גדלי בשר (יחזקאל טז כו), ואומר אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם (שם כג כ). והבשר כנוי, וכן זב מבשרו (לעיל טו ב), דם יהיה זובה בבשרה (שם פסוק י). Quote this article on your site | Views: 4846
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|