icon קישור לגירסת הדפסה 

פרשת אמור התש"ס, שיחת ליל שבת*

אמר ואמרת

ויאמר ה' אל משה אֱמֹר אל הכהנים בני אהרן וְאָמַרְתָּ אלהם לנפש לא יטמא בעמיו.[1]

רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר : משל לישראל וכהן שנכפו (=חלו), נמסר להם רופא מומחה, והיה מצוה את ישראל ומניח את הכהן. אמר לו הכהן מפני מה אתה מצוה את ישראל ואתה מניחני? אמר לו, זה ישראל הוא ודרכו להלך בין הקברות, אבל אתה כהן ואין דרכך להלך בין הקברות, לפיכך אני מצוה את ישראל ומניחך. כך העליונים, שאין יצר הרע מצוי בהם, אמירה אחת דיה להם, שנאמר "בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא" (דניאל ד, י"ד). אבל תחתונים, שיש בהם יצר הרע, הלואי לשתי אמירות יעמודו, הדא הוא דכתיב "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרון ואמרת וגו'.  [2]

בין עליונים לתחתונים

המדרש נותן מענה לבעית הכפילות (אמר..ואמרת) העולה מתוך הפסוק. ישנה מציאות בה מספיקה אמירה אחת על מנת להעביר את הרעיון. זו מציאות של עליונים - מיד כששומעים, מבינים, מפנימים ועושים. להם אין מתח של "יצר הרע" המעכב את קליטת האמירה. לעומתם, תחתונים זקוקים לאמירה כפולה, ואולי אף למספר רב של אמירות עד שהן תקלטנה. לתחתונים ישנה התמודדות בין הצד העליון שבקרבם לצד התחתון, ועל כן לא מספיקה אמירה אחת.

אמירה כפולה

ניתן להבין את הצורך באמירה כפולה ב- 2 כיוונים: כיוון אחד - האמירה הראשונה היא הכשרה והכנה לקראת האמירה השניה שהיא המשמעותית. לאחר שאדם עושה את ההכנה המתאימה בכוחו לקלוט את האמירה המרכזית. הכיוון השני - האמירה הראשונה היא המרכזית, אולם על האדם לעמול ולשמוע שוב ושוב, עד אשר היא תיטמע בקרבו ותופנם.

עליונים בתחתונים

במשל - הכהן שייך לעליונים, אולם במציאות - הוא שייך לתחתונים שהרי בסופו של דבר אף הוא אדם. יתירה מזאת, בפסוק בו מופיעה האמירה הכפולה (אמור...ואמרת), הפניה היא אל הכהנים שע"פ המשל מספיקה להם אמירה אחת! בא המדרש ומלמדנו, שאומנם בתחילה באמת היה הכהן מן התחתונים ונזקק לאמירה כפולה, אולם כהן - הוא מציאות של עליונים בתוך תחתונים! לאחר האמירה הכפולה, לאחר ששמע פעם ועוד פעם והפנים, התהפך ונעשה מן העליונים להם מספיקה אמירה אחת וכך מציגו המדרש "אבל אתה כהן ואין דרכך להלך בין הקברות לפיכך אני מצוה את ישראל ומניחך". האמירה הכפולה שהופנתה לכהן היתה בדיוק ההוראה הזאת של ריחוק מבית-קברות, "לנפש לא יטמא בעמיו". בית הקברות מייצג את המפגש עם המוות. מוות הוא הפרדה בין גוף לנשמה. לאדם יש תמיד מתח בין הצד העליון שבו לצד הנמוך, בית הקברות - מקום בו מצוי הגוף ללא נשמה, מבטא באופן חריף את המאבק בין גוף לנשמה. הקריאה הכפולה לכהן קראה לו להתרחק מהמתח ומהניגוד שבין גוף לנשמה, ולחתור לחיים הדומים לעליונים, שבהם הגוף אינו מתנגד למאויי הנשמה ורצונותיה. המדרש מצביע על כך שמצבנו דורש אמירה כפולה (עם כל העבודה הכרוכה בכך) ורומז לנו שגם בין התחתונים אפשר לחיות במעמד של עליונים - מציאות כהנית שכזו - להם מספיקה אמירה אחת!

ימים אלו שבין פסח לעצרת, מגלים כי אומנם הגוף יכול להגאל בפעם אחת,
אך הצד הפנימי עוד לא נבנה.
צריך לעבור תהליך של אמירה ועוד אמירה ועוד אחת עד אשר אט אט נבנה הצד הפנימי.
או אז, לאחר שבעה שבועות, אפשר לעמוד בחג מתן תורה ולשמוע דברי אלוקים חיים.

 

 

 

פרשת אמור התש"ס, שיחת סעודה שלישית*

יראה קודמת לחכמה

(כהמשך לשיחת ליל שבת)

יש לתת את הדעת שדוקא אנו כתחתונים מעדיפים אמירה אחת. כביכול כבר קלטנו והבנו את המסר, השיעור "מסוכם במחברת" ואנו מחפשים חידושים. לעומת זאת ילדים, אוהבים לשמוע שוב ושוב את אותו סיפור מוכר ואהוב...

רבי חנינה בו דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת.[3]

מהמשנה מתעוררת השאלה - מדוע מי שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת?  הרי בסופו של תהליך האדם קנה את שני הדברים, גם חכמה וגם יראה, מה זה משנה מה קדם למה?

מסביר הרמב"ם[4] שכאשר אדם מרגיל עצמו במידות נעלות ואח"כ לומד חכמה, הרי שהחכמה מזרזת אותו על דברים שכבר מורגל בהם, ולכן היא מתיישבת כראוי על ליבו. אולם אם האדם מורגל במידות רעות ואח"כ לומד, הרי החכמה מדריכה אותו להמנע מן התאוות בהן הוא מצוי, מתוך כך היא נעשית כבדה עליו, ועל-כן יעזבה.

המהר"ל[5] מצביע על שאלה מרכזית ביחס שבין האדם לאלוקיו. השאלה היא מה נקודת המוצא. תיתכן נקודת מוצא בה האדם מתחיל מעצמו. יושב ומחכים, ומתוך כך מגיע להבנות ואפילו להכרה שיש לירא מה'. אולם כל זה מנותק מה'. זה כמו לקיים מצוות לאחר הבנת הטעם. האדם "בחכמתו" מבין את טעם המצוה ולכן מקיימה. אומנם האדם מבין הרבה אך הוא איננו מחובר, אין הדברים שייכים אליו באמת. אדם המנתח את המתרחש אצל חברו, מסוגל להגיע להבנות אפילו מעבר למה שנגלה מול עיניו. כביכול הוא חדר פנימה, אולם כל זה איננו הוא.

לעומת זאת, כאשר יראת ה' היא היסוד, האדם מחובר לה', וה' מחיה אותו ואף מעניק לו את החכמה. מי שבבסיסו עומדת יראת ה', הוא בא במגע תמידי. בהקבלה, אדם המנתח כביכול את עצמו - אמירותיו שלו יותר פנימיות, יותר אמיתיות - זה הוא עצמו. על גבי קומה זו תיבָּנה קומת החכמה.

בדומה לכך המימרא - "אמר בר רב הונא כל שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו, בהאי עייל (=באיזה יכנס, כיצד יכנס לפתח הפנימי?)"[6]. מי שאין לו את המפתחות החיצוניים בסופו של תהליך עומד בחוץ. הוא יכול בעזרת שכלו לחשוב מה יש בפנים, אולם האמת שהוא לא שם ולא בא במגע עם העולם הנמצא מֵעבר לשער.

לכאורה, מדברי המהר"ל נראה כי יש משמעות לסדר הדברים, אך מבחינה איכותית, החכמה היא אותה חכמה בשני המקרים.

הרב קוק[7] מוסיף על הביאור הנ"ל, שגם החכמה שקנה מי שאין בו יראת שמים היא אינה אותה חכמה. האדם חושב שעם או בלי יראת שמים משיגים את אתן "חכמות", אולם פני הדברים אינם כן. ישנו טעם פנימי המונח ב"עמקי המשפטים ההגיוניים הקרים", ודבר הבנתם תלוי ב"רגש הלב הפנימי, בשמיעה הפנימית". מי שאין בו יראת שמים לא יוכל לעולם לשמוע את התוך הפנימי של המושכלות.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא כ"א א'

[2] פר' אמר, פרק כ"ו סימן ה'

 

* עבר את הגהת הרב.

[3] אבות פרק ג' משנה י"א.

[4] פרוש המשניות שם.

[5] "דרך החיים", שם.

[6] שבת ל"א ע"ב

[7] עין אי"ה, שבת, פיסקה קסט


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2691

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer