icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת אמֹר התשס"ג, שיחת ליל שבת*

לחם ביכורים לה'

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קדש אלה הם מועדי.

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו...

בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה'.

ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו...

כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני ה' לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן...

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה.

עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה... סלת תהיינה חמץ תאפינה ביכורים לה'.[1]

ננסה לעמוד על משמעות המהלך שתחילתו בפסח, בחג המצות, וסופו, בשבועות - בהבאת לחם ביכורים לה'.

פסח וחג המצות

המועד הראשון הוא בארבעה עשר יום לחדש ניסן, יום בו התגלה ה', הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, בפוסחו על בתי בני ישראל במצרים. היתה זו הופעה אלוקית אדירה, הופעה המנותקת מכל מציאות טבעית נתפסת, התערותא דלעילא, וכאלה היו גם מאפייניה - פסיחה, חפזון. לא בכדי חדש ניסן, ראש חדשים הוא לנו; הוא מהוה נקודת ראשית, נקודת פריצה.

כתוצאה מההופעה האלוקית, בחמשה עשר בחדש ניסן, עם ישראל מתנתק מהחמץ - שבעת ימים מצות תאכלו. החמץ, על כל הפרשנויות השליליות שניתנו לו, מבטא את מציאות העולם הזה, ועם ישראל, בעקבות ההופעה האלוקית, מצליח להיחלץ מהמציאות הנמוכה אותה מבטא החמץ, מצליח להיחלץ ממיצרי מצרים, מהסיבוכים של העולם הזה, ולאכול מצות.

השבת והמועדים

השבת, מופיעה בפרשתנו לפני המועדים. שונה היא השבת מן המועדים, שקדושתה קבועה וקיימת, וקדושת המועדים מסורה לישראל. זאת ועוד, קדושת השבת מעל הטבע היא, מנותקת מהמציאות, ואילו קדושת המועדים קשורה למציאות, מעוגנת בטבע, בהיסטוריה.

אך למרות הפער הברור, המועדים יונקים את קדושתם מן השבת, ממקור הקדושה, מהמציאות העל טבעית. פסח, כאמור, הוא יום של התגלות אלוקית אדירה, יום של הופעה על-טבעית שפורצת אל תוך המציאות, בפסיחה, בחפזון. זהו יום של התערותא דלעילא; עם ישראל נפעל לחלוטין, שקוע בבוץ העמוק של מצרים, במ"ט שערי טומאה, ואינו מסוגל להתנער ולקום בעצמו. רק בזכות התגלות ה' הזורח עליו באור של אחרית הימים, באור של שבת, מצליח עם ישראל להחלץ מן החמץ, לצאת ממיצרי מצרים.

לכן פסח, הוא בחינת שבת במועדים. שאר המועדים, מבטאים הופעה שקשורה יותר למציאות, אך למרות הפער, יונקים את קדושתם מפסח, שהוא כשבת להם. לכן כינהו הכתוב בשם שבת ואמר - ממחרת השבת יניפנו הכהן.

מאותה סיבה, פסח הוא המועד היחיד בו מופיע ציווי לשביתה מוחלטת כמו זה שבשבת - "כל מלאכה לא יעשה בהם"[2]. רק אחר כך מופיע הסיוג - "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", כרוצה לומר - בחג הפסח יש בחינה של שבת; יש בו צד שראוי בשביתה מוחלטת כשבת.

בשאר המועדים, הציווי לשבות מסוייג מראש; טומן בחובו את ההיתר של אוכל נפש - "כל מלאכת עבודה לא תעשו".

ממחרת השבת

אל מול ההתגלות האדירה, האדם הוא כאין, אך כשזו מסתלקת כביכול, מקבל האדם עמידה, הופך לבעל משמעות, ולא עוד, אלא שהוא יונק את כוחותיו מההתגלות שהיתה, מן השבת. לכן, ממחרת השבת, נפגוש אותו לראשונה פועל; זורע וקוצר. אל פעילותו של האדם ממחרת השבת, חייבת להתלוות ההכרה, שהכוחות איתם הוא פועל ועושה, זורע וקוצר, מאת ה' ניתנו לו בהופעה שהיתה בשבת. חייב הוא להבין שהוא יונק את כחו מההופעה האלוקית האדירה, מהמציאות העל-טבעית. לכן נדרש להניף את עומר ראשית הקציר לפני ה'.

בעצם, המעבר מפסח אל מחרתו, זהו גם המעבר מהחיים במדבר - המונהגים בהנהגה ניסית, לחיים בארץ - שם ההשגחה טבעית, ולפעילות האדם יש מקום וחשיבות. זהו שאמר הכתוב - "כי תבאו אל הארץ... וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני ה'..." הכניסה לארץ, המעבר להנהגה טבעית בה האדם מקבל משמעות וכח לפעול, חייבת להיות מלווה בהכרה, שהכח לפעול נובע מבעל הכחות. לכן יש להניף את עומר ראשית הקציר לפני ה'.

וספרתם לכם

חלק מפעילותו של האדם ממחרת השבת היא ספירה. מדובר במערכת מובנת בה סופר האדם שבעה ימים במשך שבעה שבועות, עד ליום החמישים המסמל את השלמות. אך איזו מן פעילות היא זו? מה משמעותה של ספירת ימים ושבועות?

ר' צדוק מסביר[3] שספירה זו, היא ספירה לטהרה. ממחרת השבת מתחילה ספירה למציאות העל-טבעית, לשבת שהיתה. כך, ילֻווּ חיי המעשה והיצירה של האדם, בהכרה מנין באים כחותיו, בהכרה שכחו לפעול נובע מהקדש.

חיי מעשה שמלווים בהכרות כאלה, חיי מעשה שיונקים מהקדש ומתייחסים אליו, יכולים להקרא שבתות - "שבע שבתות תמימת תהיינה".

חמץ במקדש

סופו של התהליך, מטרתו, הוא היום החמשים - השבת השניה. ביום זה, יובא לחם תנופה, חמץ, כביכורים לה'. הנפת העומר התירה את החמץ במדינה, התירה התקשרות לעולם הזה. לחם הביכורים, מתיר את החמץ במקדש. חיי המעשה שהתנהלו בקדושה, ממחרת השבת עד ליום החמשים מאפשרים הכנסת חמץ לקדש, מאפשרים שבת שאינה מנותקת מהעולם הזה, אלא כוללת אותו, קשורה אליו. זוהי הופעה שלימה יותר שמצליחה לכלול גם את ה"חמץ" בתוכה.

התהליך שהחל ממחרת ההופעה האלוקית הגדולה, נראה היה כהתרחקות מנקודת הפריצה הגדולה, כהתפרטות שלה, אך למעשה הוא שאיפשר הופעה גדולה יותר, הופעה שאינה מנותקת מהמציאות, אלא קשורה אליה וכוללת אף אותה.

משמעות המהלך שבין פסח לשבועות, שופך אור גם על משמעותו של המהלך הגדול שתחילתו בבריאה וסופו באחרית הימים, אך גם על מהלכים קטנים יותר, כמו המהלך שמשבת לשבת, ועוד מעגלי חיים.

יהי רצון, שנזכה לבנות חיי מעשה כאלה שיונקים מהקדש ומחוברים אליו, ובעזרת ה', להביא לחם ביכורים לפני ה'.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא פרק כג, פסוקים א-יז.

[2] שמות פרק יב, פסוק טז.

[3] ב'מחשבות חרוץ', פיסקה י, ד"ה "עניין הספירה".


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2810

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer