icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת אמֹר התשס"ג, שיחת סעודה שלישית*

חביב אדם, שנברא בצלם

קדֹשים תהיו

בתחילת פרשת קדושים מופיעה הדרישה "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם"[1]. כבר בארנו,[2] כי תביעה זו אינה מצטמצמת רק לפרישה מן הדברים המותרים לאדם בלבד,[3] והיא אינה פונה ליחידי סגולה בלבד; ההתקדשות באה לידי ביטוי גם בכל מערכת המצוות - אשר קדשנו במצוותיו, וכל אדם באשר הוא נדרש להתקדש - "דבר אל כל עדת ישראל... קדשים תהיו". מדובר בתהליך כללי, מקיף ואין סופי, שאינו מצומצם למעשה מסוים או לאדם מסוים, תהליך שצריך לעמוד ככותרת לכל  התנהלות חייו של האדם.

קדושת הכהנים

בפרשתנו, מופיעה שוב הדרישה לקדושה, אך הפעם ביחס לכהנים -

ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן...קדשים יהיו לאלקיהם.[4]

הכהנים, כמו כל עדת ישראל, נדרשים להתקדשות, אך במצות הקדושה בה מצווים הכהנים מתחדש מימד נוסף -

ולא יחללו שם אלקיהם.[5]

כמעט בכל המצוות המוטלות על הכהנים בפרשה, נוספת אזהרה מפני חילול הקדושה; אם לא ישמרו הכהנים את המצוות המוטלות עליהם, אין בכך רק מניעת מעלה. יש בכך חילול שמו יתברך.

באופן פשוט, נראה שעניין חילול הקדושה מופיע רק אצל אלה שנבחרו לשרתו ולברך בשמו, מפני שבהם הקדושה כבר מצויה, בהם היא טבועה. כיון שכך, אם לא ישמרו את מצוות הכהונה לא יהיה בזה רק ויתור על זכות אפשרית ותו לא. מעבר על מצוות הכהונה יהווה פגיעה בקיים; חילול הקדושה ומקורה - "ולא יחללו את שם קדשי"[6].

ולא תחללו

לאחר ציוויי הכהנים בפרשה מופיעים פסוקי סיכום:

ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה'.[7]

יש מן הפרשנים שהבינו, שהציווי בפסוקים אלו מתייחס אף הוא לכהנים בלבד. זאת, לאור הקשרו בפרשה, ומפני שמופיע בו המושג -  חילול השם -  שנזכר רק ביחס לכהני ה'.

אולם, מפשטי המקראות ומדברי רוב הפרשנים, עולה כי הפסוקים מהווים סיכום לכל הפרשה הארוכה שנפתחה בציווי "קדשים תהיו"; אלה פסוקים המתייחסים גם לתביעת ההתקדשות שנתבעה מכל עדת ישראל. נמצאת אומר, גם ישראל מצווים לשמור את המצוות כדי שלא לחלל את הקדושה; גם קדושת ישראל, אינה תלויה ונובעת מהתקדשותם בלבד; הקדושה טבועה בישראל, זוהי קדושה מובנית. לכן, אם לא ישמרו ישראל את המצוות, יהיה בזה חילול הקדושה, חילול השם.

מקלל אלוקיו ומכה נפש אדם

בסוף פרשתינו, מופיעה פרשת המקלל -

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה'.[8]

לאחר תיאור מעשה המקלל, מצוה ה' על דינו. אולם, לציווי מצורפים דינים, הנראים לכאורה כשייכים למקום אחר -

וידבר ה' אל משה לאמר. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת. ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת.[9]

מדוע מצאה התורה לנכון להצמיד לדין המקלל אוסף הלכות הקשורות לדיני חבלות? מהו הקשר בין הפגיעה בשם ה' ובין הפגיעה באדם? יתרה מזו, הצמדת דינו של הרוצח לדינו של המקלל, נראית כמפחיתה מחומרת חטאו של המקלל אלוקיו!?

אולם, נראה כי בסמיכות עניינים זו מבקשת התורה ללמדנו שהפגיעה באדם כמוה כפגיעה בה'. מכה נפש אדם כמוהו כפוגם בדיוקן של מעלה, שהאדם נברא בצלם-אלוקים ובדמותו. לכן, הוצמד עונשו של הרוצח לזה של המקלל.

חבלה בצלם-אלוקים

ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו.[10]

מן הפסוק משתמע כאילו עונשו של החובל בחברו הוא חבלה זהה בגופו שלו - כאשר עשה, כן בדיוק יעשה לו. עם זאת, להלכה נפסק כמדרש חכמים על הפסוק שהמדובר הוא בתשלומי הנזק שנגרם. ביחס שבין פשט הפסוק ובין מדרשו, עולה השאלה מדוע ניסחה התורה את דינו של החובל, כאילו שעונשו יהיה חבלה ממשית בגופו.

לשאלה זו נדרשו כבר הראשונים[11] ורבים בעקבותיהם. יש שהסבירו כי מצד הדין ראוי היה החובל בעין חבירו שיטלו את עינו. לכן, ניסחה התורה את דינו בצורה זו. בד בבד נתנה התורה את הפירוש המעשי-הלכתי לדין זה בתורה שבעל-פה (וכבר האריכו לבאר גם את ההגיון שחיובו של חובל יבוצע רק על ידי כֹפר דמים[12]).

יתכן, שאילו היה נכתב בתורה שעונשו של החובל הוא "דמי עין תחת עין" כמדרש חז"ל, הייתה נחסכת סוגיה סבוכה זו, העוסקת ביחס שבין פשטי המקראות ובין דרשות חז"ל. אולם, נראה שאז הייתה מתעוררת קושיה חמורה בהרבה. הצדק, אינו מוכן לקבל תשלומים כפיצוי על יד. הכל  מבינים, שגם אם ישלם החובל את כל חמשת סוגי התשלומים שהתחייב לניזק, לא יהיה בזה כדי לפצות על האיבר שנפגם, שידו של אדם ידו של צלם אלוקים היא, וממילא, הנזק שנגרם אינו ממוני ותו לא; איבריו של אדם אינם שוי ערך לכסף.

החובל ביד חבירו, מגלה שאין הוא מכיר בערכה. מבחינתו, יד אדם, כמוה כיד בהמה - אין בה יותר משנראה. הפגיעה בידו של חבירו, ענתה בו שהוא אינו מבין את משמעות היות האדם צלם אלוקים; שאין הוא יודע ערכה של יד אדם ומשמעותה; שאין הוא יודע תפקידה וענינה. ממילא, אין הוא ראוי ליד. זו הסיבה שהתורה בחרה לנסח את עונשו של החובל, באופן שהמום שנתן בחבירו, הוא ממש המום שינתן בו.

ממלכת כהנים וגוי קדוש

הרוצח, בדומה לחובל, אינו מכיר בצלם האלקים שבאדם. וכמו שהוא תופס את מציאות כל האדם תופס הוא גם את עצמו - הוא אינו מכיר באלוקיות הטבועה בו, מחלל הוא את צלמו. מצד הדין, מאבד אדם כזה את הזכות להכיל בקרבו צלם אלקים זה, מוותר הוא על זכותו לחיות כאדם ולהתקיים עלי אדמות. "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת".

באופן מקביל לאדם, מצווים ישראל להתנהל בהתאם לקדושה שבהם. לאחר לידת האומה הישראלית ולקראת קבלת התורה, מגדיר ה' את תפקידה - "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ככהן, המחוייב לקדושה שהוא נושא ומוזהר שלא לחללה, נתבעים ישראל לשמור על קדושתם. אם לא יתקדשו, הרי הם מחללים את הקדושה שבתוכם, את האלוקיות שנושאים בקרבם - מחללים את השם.

כבוד האדם וחופש האדם

'כבוד האדם' הוא מושג המוזכר היום בהקשרים רבים. התיחסות לאדם כאל חיה מפותחת, נחשבת מעוותת וחמורה.

חשוב להבין, כי גם תפיסת האדם כמדרגה עליונה מבעלי-החיים אך חסרת צלם אלוקים, היא מעוותת וחמורה; כמוה כתפיסתו כחיה. גם התיחסות לאדם כיצור שאין בו מימד אלוקי, משפילה את כבודו של האדם ומחללת אותו. התביעה האמיתית לכבוד האדם, צריכה לנבוע מתוך הכרה שהוא נברא בצלם. חביב אדם, שנברא בצלם.

'חופש האדם', מועלה אף הוא בימינו על נס כערך נעלה. לאדם חופש מלא לנהל את חייו; הוא המחליט על מעשיו, הוא המעצב את אישיותו, הוא שקובע מה משמעותו ועניינו. האדם רשאי לבנות את עצמו באיזה אופן שירצה, אין הוא מחויב לשום דגם או מעמד - בנינו האישי, נתון באופן מוחלט לרצונו ותפיסותיו, מעמדו והגדרתו הם עניינו בלבד.

לאור האמור, תפיסה זו בטעות יסודה. לאדם יש הגדרה ומהות שאינם נתונים לשיקול דעתו. מחויב הוא לצלם אלוקים שבתוכו, מחויב לתת דעתו שלא יחללוֹ. את מעשיו ואישיותו עליו לנווט ולעצב בהתאם למימד האלוקי הטבוע בו, המגדיר אותו, הקובע את מעמדו ועניינו.

'פינה של שקט'

לעתים, מחפש האדם רגע של חופש, בו לא ידרש לייצג אף אחד. כך יוכל, לפחות לזמן מוגבל, לפשוט מעליו את כל האיצטלות המלאכותיות שהוא עוטה בחייו היומיומיים ולהתנהג לפי רצונו שלו.

אולם, חופש מוחלט לעולם לא ימצא לו. מחוייב הוא לנצח לצלם האלקים שבו. נקודת אמת טבועה בו, וקשורה היא אליו בקשר בל ינתק. גם אם יכנס האדם חדר בחדר, עד שלא יהיה נתון לביקורת אנושית, ישאר הוא מחוייב לעצמו, לאלקיו. גם הרחק מעין אדם, צריך הוא לתת דעתו שלא יחלל את המימד האלוקי שבו, שלא יחלל את השם. על כרחו הוא חי; על כרחו מוטבעת בו קדושה.

היהודי מחוייב אף ליותר מכך. ישראל הוא, וככזה נדרש הוא לנהוג על-פי הקדושה המיוחדת הטבועה בו. בכל אשר יפנה, חרותה על לוח ליבו דמות דיוקנו של אביו שבשמים, ובהתאם לכך, מצווה הוא להתקדש עוד ועוד; כך, יקדש את השם.



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא, פרק יט, פסוק א.

[2] בשיחת ליל שבת פרשת קדֹשים.

[3] 'קדש עצמך במותר לך', כדעת רמב"ן.

[4] ויקרא, פרק כא, פסוקים א-ו.

[5] שם, פסוק ו.

[6] שם, פרק כב, פסוק ב.

[7] שם, פסוקים לא-לג.

[8] שם, פרק כד, פסוקים י-יב.

[9] שם, פסוקים יג-יז.

[10] שם, פסוקים יט-כ.

[11] והרס"ג בראשם. מובא בראב"ע הארוך על התורה, שמות, פרק כא, פסוק כד.

[12] כגון: שלא הרי עינו של החובל כהרי עינו של הנחבל, ועוד, שיש והדבר בלתי אפשרי לפגוע בחובל בדיוק באופן בו חבל, ועוד.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2886

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer