פרשת אמור התשס"ב, שיחת סעודה שלישית* לבער את הרע מקרבנו ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך המחנה, וינצו במחנה בן ישראלית ואיש הישראלי ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל... שכינה מכל עבר הפרשיות העוטפות את פרשת המקלל עוסקות בהשראת השכינה בתוך המחנה והמסתעף ממנה - מפרשת שמיני העוסקת בחנוכת המשכן, דרך דיני טהרה ופרשת קדושים, ובהמשך פרשת המועדות (קידוש הזמנים). לבסוף, אנו מגיעים לפרשת המקלל - כאן אנו פוגשים מציאות של קללת ה' - דבר המנוגד ביותר לקדושת ה' והופעת השכינה במחנה. באופן כללי, בפרשיות העוסקות ביציאת מצרים לאורך כל ספר 'ויקרא', ישנו מהלך של הכנה לכניסה לארץ ויצירת מבנה קדוש. מגמה זו של השראת שכינה היא המהווה את ההבדל היסודי שבין העבדות במצרים לבין האומה הישראלית שנוצרת. יציאת מצרים במובנה העמוק ממשיכה בפרשת קדושים "והיה מחנך קדוש". חוץ ופנים התורה אינה מספרת דבר על המקרה הספציפי עליו נאבקו בן הישראלית ובן המצרי. אומנם הפרשנים עסקו בכך אך בתורה עצמה אין זה מוזכר כלל. כאילו אומרת לנו התורה - אין זה משנה כלל על מה נסובה המריבה, מה שעומד בבסיס הוא עצם העובדה שיש כאן "איש ישראלי" ומולו מישהו שבא מבחוץ פנימה - "בן מצרי וישראלית", המאבק ביסודו הוא בין מישהו ששייך לגמרי למחנה, לבין מישהו שיש לו השפעות זרות, מצריות. המאבק בעצם משקף את המתח בין ישראל למצרים, בין הרוח לבין החומר. אין זה מקרי שסופו של הריב הוא בקללת ה' - המעשה הבוטה ביותר שמבטא את ההיפך ממגמתו של עם ישראל. מבחינה זו, "בן המצרי" הוא אכן מישהו שבא מבחוץ, הוא זר ומנוכר לכל מה שמבטא המחנה הישראלי שהולך ומתקדש לאורך פרשיות ספר ויקרא. התורה מציגה אותו כ"בן איש מצרי", כאילו מכריזה שאין הוא שייך באמת למחנה, אין הוא קשור למה שמתרחש בתוך המחנה, רק מי שהוא "בן מצרי" יכול לעשות מעשה שכזה ולקלל את השם, זוהי תופעה מוזרה ויוצאת דופן. בעיון נוסף בפסוקים אפשר להבחין שהתיאור של המקלל הוא "בן איש מצרי בתוך בני ישראל". אומנם מדובר במישהו שבא מבחוץ, אך הוא "בתוך בני ישראל", בעצם אין זה מישהו חיצוני לגמרי ומנוכר למה שמתרחש במחנה. התופעה הזו, שבאה לידי ביטוי קיצוני בקללת השם, ההשפעות המצריות הללו - קיימות בתוך תוכו של מחנה ישראל. הסמיכה הקושרת בעונשו של המקלל כותבת התורה "וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו", הרמב"ם[1] מזכיר שדין זה של הסמיכה הוא ייחודי למקלל ולא קיים בשאר הרוגי בי"ד. בזמן הסמיכה אומרים לו "דמך בראשך, שאתה גרמת לך" - כאילו מתנערים מהאחריות שיש להם על מעשהו. את הסמיכה אנו מכירים מפרשיות הקורבנות, מהכהן הגדול הסומך ידיו ביום הכיפורים על ראש השעיר ומתוודה, וכן משה הסומך ידיו על ראש יהושע. בכל אחד מן המקרים הסמיכה מבטאת באופן ברור הבנה שיש קשר בין הסומך לבין הנסמך: האדם מבין שבעצם הוא שאמור היה להיות קרב על המזבח, והקרבתו של השה מחליפה את חובתו בזה. כך גם אצל משה, מעביר מכוחו ליהושע - יש קשר בין יהושע למשה. בהנחה שזה ענינה של הסמיכה, המשמעות אצלנו היא, שבעצם לכולם יש חלק בקללתו של המקלל, אומנם המעשה הוא בוטה וקיצוני, אך שורשיו קיימים "בתוך בני ישראל" - הם החברה שאפשרה מעשה כזה בתוכה ועל כן יש להם אחריות כלפיו. באופן עדין, האווירה במחנה כנראה קשורה גם לדברים מהם נובע מעשה קיצוני כזה. שחזור המעשה הרמב"ם[2] מסביר שבמהלך משפטו של המקלל יש צורך לשחזר את המעשה, כדי שיוכלו העדים להגיד במפורש מה שמעו. כתוצאה מכך "שואלים את הגדול שבעדים ואומרים לו 'אמור מה ששמעת בפירוש', והוא אומר, והדיינים עומדים של רגליהם וקורעים ולא מאחים...". כמובן שהצורך בפיתרון זה הוא צורך 'טכני' - כדי שאפשר יהיה להעיד, אך בפועל, כתוצאה מהעובדה שמישהו במחנה קילל את השם, צריך לחזור על הקללה וכל השומעים קורעים. לכל השומעים ואף לדייני בי"ד יש חלק מסוים, כביכול, במעשהו של החוטא. יזיר עצמו כמובן שהמקלל עשה מעשה קיצוני ובוטה, אך באופן פנימי אם מעשה כזה התרחש - יש חלק לכל המחנה בכך ועל כולם לבער את שורשי הנגע מקרבם. הדבר דומה לדרשת חז"ל "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין"[3]. הסוטה חטאה, והאדם הרואה אותה, ויש להדגיש, לא בשעת מעשה אלא בבית המקדש, מביאה קורבן, אינו מצווה "לתת לה ספר מוסר", לשאול אותה "מדוע עשית זאת?" אלא להזיר עצמו מן היין!!! העובדה שדבר כזה התרחש - משפיעה אף עליו, ועליו להתמודד בעצמו עם שורשיו של החטא. כאילו הוא יצא ממצרים בני ישראל נמצאים במהלך של יציאה ממצרים - השראת שכינה והקדשת המחנה. דווקא בתוך מהלך זה הם נתקלים בכך שיש בתוכם עדיין תופעות מצריות, תופעות שמתנגדות למגמה הישראלית הפנימית, יש בתוך המחנה השפעות שיש להאבק בהם. העובדה שבן המצרי הוא שקילל - מלמדת אומנם שדווקא הוא יכול לעשות מעשה כה קיצוני שכל כך זר לאופיו של המחנה - אך בד בבד היא מלמדת שעוד לא תמה היציאה ממצרים - יש עדיין בתוך המחנה, כמובן בצורה עדינה יותר, מגמות שיש לעוקרן ולהלחם בהם. כשאנו נתקעים במעשים קיצוניים הבאים "מתוך המחנה" עלינו להבין שיש בתוכנו, בקרבנו, עדיין דברים שיש להלחם בהם, שמנוכרים לאופיו הפנימי העצמי של המחנה, כך עלינו להמשיך ולהאבק במצרים שבתוכנו עד למיגור המלא שלה - עד להשראת שכינה מלאה בתוך מחנה ישראל.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] סוף פרק ב' מהלכות עבודה זרה. [2] שם הלכה ח'. [3] סוטה, דף ב' ע"א. Quote this article on your site | Views: 4865
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|