icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת בהר בחקתי התשס"ד, שיחת סעודה שלישית*

שמים וארץ נושקים

" 'אם בחוקתי תלכו' יכול אלו המצוות? כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים 'אם בחוקותי תלכו'? להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר 'אם לא תשמעו לי' יכול אלו המצות? וכשהוא אומר 'ולא תעשו את כל המצות האלה', הרי המצות אמורות. א"כ למה נאמר 'אם לא תשמעו לי'? להיות עמילים בתורה. וכן הוא אומר 'זכור את יום השבת לקדשו', יכול בלבך? כשהוא אומר 'שמור' הרי שמירת לב אמורה. הא מה אני מקיים 'זכור'? שתהיה שונה בפיך."[1]

התרחבות המצוות

חז"ל דורשים שהברית בין ישראל לקב"ה איננה אמורה רק על קיום המצוות, אלא גם על עמל תורה. בפסוקים אומנם לא הוזכר עמל תורה כלל, אך מכך שהתורה פירטה באופן חריג את ענין קיום מצות, למדנו שהדברים אמורים גם על עמל תורה. דרך דרישה זו של חז"ל מלמדת אותנו שעמלה תורה האמור כאן איננו דבר עצמאי, אלא הרחבה של קיום המצוות.

דרך לימוד זו מתחדדת מאוד מהדרשה השניה המופיעה בתורת כהנים בה לומדים רבותינו מהציווי המפורט על הזכירה שיש צורך בהזכרה בפה. באופן מפתיע המילה ממנה לומדים שיש חובה להזכרה בפה היא 'זכור'. מילה זו מתייחסת בודאות לזכירה בלב ולא בדיבור. על כן העובדה שחז"ל דרשוה להזכרה בפה היא מפני שראו בהזכרה בפה הרחבה וזכרון הלב. הציווי על ההזכרה בפה איננו מוגדר סתם כדיבור אלא כחובה לשנות - "שתהיה שונה בפיך", לומר לך שההזכרה בפה איננה דבר מחודש, אלא רק שינון וחזרה באופן יותר חזק על ההזכרה בלב. דרך לימוד זאת מלמדת אותנו שההזכרה בפה איננה ציווי עצמאי, אלא רמה גבוהה יותר של זכירה בלב. כשהאדם חי בצורה חזקה את הזכירה בלב, הזכירה מקרינה ונכרת בחוץ דרך הדיבור.

הרחבת הזכירה בלב לדיבור היא דבר מובן, מכיון שהאדם מדבר מתוך המקום בו הוא נמצא, ואם הזכירה תהיה בו באופן חזק מאוד עד כדי שכולו יהיה שקוע בה, ברור שכל דיבורו יהיה גם כן בענין זה. לעומת זאת, החלק הראשון של המדרש זוקק ביאור. לכאורה מערכת קיום המצוות היא מערכת שונה לגמרי מלימוד תורה, ולא ברור כיצד חזרה על חובת המצוות תלמד אותנו משהו לגבי עמל תורה.

לימוד על- מנת לעשות

באופן פשוט הקשר שקיים בין לימוד התורה למצוות הוא קשר של לימוד על מנת לעשות. בהמשך המדרש אכן מודגש שכל הכוונה היא ללימוד כזה. " 'אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם' - הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא."[2] אדם הלומד על מנת לשות כמוהו כאדם הלומד בכל כוחו את ספר החוקים של מדינתו על מנת להיות אזרח נאמן.

אולם הגם שמדרגה זו של 'אזרח נאמן' בקיום המצוות היא מדרגה גבוהה מאוד, הביטוי עמל תורה נראה כמתכוון לדבר אחר. הביטוי 'לומד לעשות' שם דגש על הצד הפרקטי ומתייחס ללימוד עצמו כאמצעי ותו לא. לעומתו, הביטוי עמל תורה מעניק חשיבות עצמית ללמוד, לעמלה. בהסתכלות חיצונית על עמלים בתורה באמת הדברים נראים משונים, מדוע נדרש עמל רב כל כך רק כדי ללמוד לעשות?

עמל

עמל נדרש מול כח מתנגד העומד בפני האדם. כשאדם מנסה להתקדם למקום מסוים, ומרגיש שהדבר קשה עליו, הוא נצרך לעמל כדי להתגבר על כח מתנגד זה. התייצבות של כח מתנגד מול האדם, עלולה לגרום לאדם תחושה שהוא איננו מתאים לדבר אותו הוא רוצה להשיג. שכן אם היה הדבר מתאים לו, הדבר היה חלק ממנו, ולא היה לאדם שום צורך בעמל.

מקומות בהם האדם נדרש להפעיל את עמלו, הם מקומות בהם למרות כח ההתנגדות העומד מול האדם, הוא איננו יכול לוותר כיון שמדובר בכוחות בסיסיים לו. מקומות בהם האדם מפעיל את העמל, הם מקומות שהדבר אליו הולך האדם הוא כל כך יסודי עד שאי אפשר לוותר עליו בשום מצב. דוגמא לדבר אדם שהגיע למצב חולני בו הוא איננו מסוגל לאכול באופן הרגיל, יש צורך להכניס את האוכל לגופו בעמל גדול בדרכים אחרות.

חיבור שמים וארץ

העמל שאנו נדרשים לעמול בתורה אף הוא מראה על החיבור שלנו למערכת מאוד בסיסית שא"א להנתק ממנה. בתארה את השכר המגיע לשומרי המצוות והעמלים בתורה מובילה אותנו התורה להסתכלות אחרת על המציאות. כך על הפסוק "ונתתי גשמכם בעתם" מסביר הרמב"ן, שהשכר הגשמי שהתורה מבטיחה לשומר הברית, מלמד שהעולם הזה איננו מנותק מהעולם הרוחני, ואיננו עומד בפני עצמו. הבטחות התורה חושפות שהעולם הזה הוא רק פרט בתוך מערכת עליונה יותר שהיא מערכת רוחנית עליונה יותר. המציאות הטבעיצ כלולה בתוך מערכת עליונה יותר שהיא קיום המצות.

התורה מכנה את ציווי ה' חוק - "אם בחקתי תלכו". המושג חוק משמעותו דבר שפועל בלא טעם. בטבע חוק מבטא פעילות שאיננו מבינים כיצד היא מתבצעת. כך פועלת גם מערכת קיום המצוות בעולם. המצוות משפיעות על המציאות בדיוק באותו אופן של כל שאר חוקי המציאות שאע"פ שאין אנו מבינים כיצד הם מתבצעים זו עובדה.

כשמצליחים ליצור חיבור כזה מוחלט בין שתי המערכות - מערכת המצוות והמערכת הטבעית, מגיעים למצב חדש המתואר בהמשך המדרש. "והתהלכתי בתוככם. משלו משל למה הדבר דומה למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס והיה אותו אריס מיטמר מלפניו. אמר לו המלך לאותו אריס מה לך מיטמר מלפני הריני כיוצא בך והקב"ה אמר להם לצדיקים מה לכם מזדעזעים מלפני."[3] החיבור מגיע לרמה כ"כ מוחלטת עד שהקב"ה בעצמו מעיד "הריני כיוצא בכם". כששומרים על החוקים הולכים ומתקדמים, עד למצב המתואר בהמשך הפרשה "והתהלכתי בתוככם".

עמל השלמות

בתקופות האחרונות נזקק עם ישראל להרבה עמל. לעיתים עלול הצורך בעמל ליצור תחושה קשה שהכח המתנגד לנו בעצם רומז שטעינו ואין אנו הולכים בדרך הנכונה. אבל צריך לדעת שהתנגדות המציאות אינה מוכיחה דבר. כמו שניתן להסבירה כרמז לכך שצריך להפסיק עם ההשתדלות, כך ניתן גם להסביר שהרצון הוא שנשתדל יותר ועל ידי העמל נתחבר לדברים בצורה חזקה יותר.

אסור שההשתדלות תופנה רק ליצור שלום בתוך המציאות; רק למניעה מהכוחות שבמציאות להתנגד. הציפיה היא גדולה בהרבה. הציפיה היא לחיבור שמים וארץ. מי שמנסה לחנך את הזאב כך שיחיה יחד עם הכבש עושה עבודה חלקית בלבד, כיון שהוא מחבר רק את התחתונים. אנו עמלים ושואפים ליום בו השלום ישכון לא רק בתחתונים.

 

עמלים אנו ומיחלים ליום בו עליונים ותחתונים ישכנו יחד. ומתוך עמלנו, הולך ונבנה החיבור הגדול, הולך ומתקרב יום בו יתקיים בנו "ונתתי שלום בארץ... ושכנתי בתוככם".

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] תורת כהנים בחוקתי י' פרשתא א', ב'- ג'.

[2] שם ה'.

[3] תורת כהנים פרשת בחוקתי פרשתא א', ג'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2661

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer