פרשת בחוקותי התש"ס, שיחת סעודה שלישית* מִדת סדום ארבע מידות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית ויש אומרים זו מידת סדום. שלי שלך ושלך שלי - עם-הארץ. שלי שלך ושלך שלך - חסיד. שלך שלי ושלי שלי - רשע.[1] המידה השלישית והרביעית - פשוטות להבנה. גם המידה השניה - מובנת. דבר פשוט הוא שהאדם צריך קנין עצמאי, רכוש משלו. גם בעולם הפנימי ברור שצריך שיהיה לאדם זהות עצמאית-אישית עליה הוא שומר. מי שמטשטש הכל, הן בצד החומרי והן בצד הרוחני - עם הארץ, לא מבין דברים בסיסיים במערכת האנושית. צדק פשוט או מידת סדום? אולם המידה הראשונה זקוקה לעיון. ראשית, כשיש שתי דעות ביחס למידה משמע שיש כאן בעיה מסויימת היוצרת התלבטות. הסובר שזו מידה בינונית מבטא את הצדק הפשוט. יש להגדיר דברים, מה שלך ומה לא. אל לו לאדם לפלוש לקניינים שאינם שלו, וגם במישור הפנימי עליו לתת לכל אחד את המקום שלו. הסובר שזו מידת סדום, סובר שעושה זאת על מנת שלא יבואו אחרים לבקש ממנו, שלא יתן כלום משלו לאחר[2]. תפיסת האגואיזם במלואה. מדוע לנתח כך את מחשבת האדם? יתכן שלא זו היתה כוונתו, אולם מידה כזו "מזמינה" חשש, שאף אם לא תכנן האדם להיות כזה, שמירת מערכת החוקים הקרים "עד הסוף" עלולה להוביל למושחתות מוסרית. זה הדבר הנורא שבמידה זו, זו היתה מידת אנשי סדום - מצד הדין הכל היה "בסדר גמור" אולם ממערכת זו, שאמורה להיות אמונה על שמירת הצדק והישרות יצאו העיוותים הכי גדולים[3]. גישה זו לא בונה חברה בריאה בה כל פרט בא לידי ביטוי, אלא פרטים אינטרסנטים המסירים אחריות מכל דבר שאיננו "שלהם". מאורעות השבוע, (ככל הנראה כוונת הרב ליציאה מלבנון, עזיבת צד"ל) העלו את התחושה בחברה, שלפעמים אנו מתנדנדים בין שני הצדדים שהועלו. מחד ישנו רצון בסיסי, חיובי, לדאוג לאינטרסים שלנו (הן ברמות הנמוכות והן ברמות האידאות), לבצר את מעמדנו. חלילה מלשלול תפיסה זו. הטישטוש הגמור, בבחינת "כפר גלובלי" באופן המלא ולא רק במובן התקשורתי, מביא לאבדון. באנושות כולה, מרמת הפרט ועד רמת הלאומים, הכל זקוקים לזהות עצמית. אולם מאידך, נוצרה תחושה של פגם מוסרי באי-הדאגה לאחרים. מעין "אני ואפסי עוד". הביצור העצמי, הצודק, יתכן וגלש לעיוות מוסרי, אפילו ללא כוונה. אין אנו באים להעביר ביקורת, הרי אפילו בנתונים במלואם איננו מצויים, אולם ישנה ציפיה שתתעורר זעקה (כפי שאכן קרה) נגד העוול שנוצר. מערכות מוסריות עלינו לזכור לא רק לזעוק כלפי אחרים. עלינו לשאול את עצמנו האם אנו בונים מערכות כאלו, המביאות לידי ביטוי את הנקודה המוסרית. ישנה תחושה שכאשר מגיעים להחלטות כבדות, רבות משמעות, הצד המוסרי נדחק הצידה, נזנח. בדיון במטכ"ל צריך לשמוע את הצד המודיעיני, המבצעי, וגם המוסרי. מעין "אלוף האחראי על המוסר", שהוא מעלה שאלות שכאלו לדיון. בממשלה - שר האתיקה, שאיננו "משוחד" לטובת משרדו. וכן במישור הפרטי, אדם בעל מפעל זקוק לכלכלן, אחראי עובדים וכדומה, אך צריך שיהיה בוָעָד הממונה גם מי שיצביע על הבעיות המוסריות. האם תחרות מסויימת לא תפגע במפעל אחר? תגרום פיטורים? בעל המפעל איננו "נקי", סוף-סוף רוצה להרויח לחמו, ביושר. על כן צריך שבמודע יועלו שאלות אלו ע"י "אחראי המוסר". אלו לא רק שאלות לאומיות או עתידיות, האדם נפגש ביום-יום עם מציאויות הטומנות בחובן התלבטויות מוסריות. אל לו להיות רק צודק בדין, עליו לתת מקום גם לשאלות כגון אלו. כאשר החברה תנהג כך, במידה זו, אז תתאפשר עליה למידת החסידות, שלי שלך ושלך - שלך.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] אבות ה' י' [2] עיין באריכות במהר"ל בפרושו על משנה זאת. [3] לדברים יש דמיון לרעיון שהעלה ראש הישיבה בתחילת הזמן - מדוע עונש עדים זוממים (=הסוגיה הנלמדת בישיבה) כל כך חמור? כיון שהשתמשו במערכת הצדק (בית-דין) על מנת להרע. עיוותו את "שומר היושר". אולם ישנו צד שונה, עדים זוממים הטילו עיוות למערכת ובשל כך נוצר העוול, אולם בנדון דידן אף זאת לא עשו, שמרו על החוקים לאורך כל הדרך… צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 5321
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|