icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת בחוקותי התש"ס, שיחת ליל שבת*

אחדות האדם והטבע

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר...ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם...[1]

שכר המצוות

מתיאור השכר על שמירת התורה עולות שתי שאלות: ראשית - היכן השכר המשמעותי - הרוחני. שנית - זה שכר?! התיאורים הם של החיים הכי בסיסיים (מזון, שלום). לזה אנו מצפים?! הלא אלו הדברים הכי פשוטים...

ראשית - זה באמת שכר!  נסתכל על המציאות סביבנו, אין פרנסה בשפע, אין שלום וכו'. הלואי ולפחות זה היה מתקיים, זו אכן ברכה שאנו מייחלים שתתממש.

האדם והטבע

אולם מעבר לכך, ישנה תחושה תמידית שאדם נמצא במאבק מול הטבע. הטבע לא מאיר לו פנים, והוא שרוי במלחמת קיום מול איתני הטבע. כביכול שתי מערכות מנותקות - האדם מול הטבע.

בתחילת העולם המציאות היתה שונה. המציאות המקורית - בגן עדן שלפני חטא האדם הראשון הכל היה אחדותי. כל ההוויה התקיימה בהרמוניה מלאה. כל פרט מילא את תפקידו נאמנה. לאחר החטא - האדם נענש. ארורה האדמה בעבורך... וקוץ ודרדר תצמיח לך... בזעת אפיך תאכל לחם"[2]. אולם מעבר לעונש ישנה תחושה שהארץ סולדת מהאדם, מתרחקת ממנו - חדלה להאיר לו פנים. מתחיל המאבק "אדם-טבע". הטבע איננו מקולקל מעיקרו, האדם - בחטאו, הוא שהכריח את המציאות לסלוד ממנו.

ביתר שאת ניתן למצוא את הדברים בפרשת קין. "כי תעבד את האדמה לא תוסיף תת כוחה לך נע ונד תהיה בארץ"[3] מעבר לעונש שבסבל הגלות, משתמע שהארץ מקיאה את קין. לאן שלא יגיע, היכן שתדרוך כף רגלו תאמר לו הארץ כביכול "לך ממני הלאה". וכן בעונשו של רוצח בשגגה "ולא תקחו כפר לנוס לעיר מקלטו... ולא תחניפו (=תרשיעו) את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ...ולא תטמא את הארץ"[4]. מלבד העונש, משמע שהאדמה נטמאה ע"י האדם. הגלות איננה רק עונש לאדם. האדמה כביכול איננה מסוגלת לסבול שאדם כזה יחיה עליה, חובה עליו ללכת למקום אחר.

שמיטה

מערכת הקללות (בפרשתנו) מסתיימת בענין הגלות והשמיטה. "ואתכם אזרה בגויים והיתה ארצכם שממה... אז תרצה הארץ את שבתתיה... והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עוונם"[5]. מדוע מצויינת מצווה זו בסוף כל מערכת הקללות?

כאשר אדם אינו שומט את הקרקע, כביכול האדם והארץ מאוחדים וצמודים. אך האמת שאין פה חיבור אמיתי - ישנה כאן מערכת של ניצול. האדם חש שהוא בעל-הבית על המציאות, ועליה לשרתו. על כן הוא מנצלה ומנצלה עד אין קץ. על האדם להבין שהוא רק חלק ממערכת הרבה יותר גדולה של כלל ההוויה. כל המציאות כמערכת אורגנית אחת אמורה לשרת את ה'. על הארץ מוטל פעם בשבע שנים לשבות. כאשר האדם לא נותן לארץ את מקומה, לא מאפשר לה למלא את תפקידה - לשבות, עליו לִגְלוֹת. הארץ מואסת אותו. כביכול אומרת לו "אין אנו יכולין לחיות יחדיו". כשהאדם גולה הוא תופס שאין הוא אדון בלעדי על המציאות ועל-כן אל לו לנצלה עד תום. כאשר האדם והאומה קולטים ומפנימים זאת (לא גלו ישראל שבעים שנה אלא בעוון שבעים שמיטות שלא שמטו...), שהם רק חלק מכלל ההוויה כולה, או אז חוזר הטבע להאיר להם פנים, חוזרים למציאות הראשונית, כלפני חטא אדם ראשון.

בתקופה שבה חוזרים חזרה לארץ ישנו רצון לחיות חיים טבעיים, שלמים, זורמים, מתחברים לארץ ולא נאבקים בה. ממילא צומחת האחריות המוטלת על האדם, להבין ולפעול לפי תפיסה שהוא רק חלק ממערכת גדולה שכולה עובדת ה'. "אם בחוקתי תלכו...אז תרצה הארץ את שבתותיה... ושכנתי בתוכם".

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא כ"ו ג'

[2] בראשית ג' י"ז-י"ט

[3] בראשית ד' י"ב

[4] במדבר ל"ה ל"א-ל"ד

[5] ויקרא כ"ו


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2415

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer