icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת במדבר התשס"ה, שיחת סעודה שלישית*

הוראת שעה

מצוות שנצטוו לפי שעה

בפרשת במדבר יש מצוות שהן הוראת שעה, מצוות הנצרכות למציאות החיים הזמנית של עם ישראל במדבר: מניית ישראל, וסדרו של מחנה ישראל בנסעו ובחנותו. הרמב"ן בתחילת הפרשה אומר שספר במדבר כולו הוא כזה; ספר שהמצוות בו הן "מצוות שנצטוו לפי שעה"[1].

דברים אלה מעלים שאלה בנוגע ליחס של מצוות אלו למושגי הנצח. התורה היא נצחית, ואילו כאן יש מצוות ש"נצטוו בהן לפי שעה", ויש להבין מה מקומם של מצוות אלו ביחס לנצח; מה תהיה משמעותן של אותן מצוות, לאחר שתחלוף כבר השעה שעבורה נצטוו בהן ישראל.

במבט פשוט נראה, כי מצוות שהן "לפי שעה" הן מצוות יותר מצומצמות, מוגבלות; הן מתייחסות למציאות זמנית, ובשל היותן כאלה, הן מטבען יותר חלקיות. שאר המצוות שייכות לנצח, למציאות החיים התמידית, וממילא הן שלמות יותר. לעומת זאת, כאמור, המצוות המנויות בפרשתנו, ואולי אף בספר כולו, הן, לכאורה, מצוות חלקיות ומצומצמות יותר, שנצטווינו בהם "לפי שעה", באופן זמני.

לא כל הזמנים ראויים

אולם מבט מעמיק יותר חושף יחס אחר למצוות אלו. המצוות הזמניות, אלו שמצטווים בהן לפי שעה, דווקא הן, מצוות יותר שלמות ורחבות. העובדה שמצוות אלו הינן זמניות נובעת מהיותן שלמות יותר; הופעתן אינה תמידית כיוון שלא כל הזמנים ראויים שתופיע בהם השלמות. ההתנהלות השגרתית במציאות החיים הטבעית והרגילה, הינה התנהלות חלקית ומוגבלת, ובשל היותה כזאת היא אינה מסוגלת להופיע את אותן המצוות השלמות. מציאות החיים הזמנית שבמדבר, היא מציאות חיים ייחודית, שלימה ועליונה, ולכן יכולות להופיע בה ה"מצוות שנצטוו לפי שעה", המצוות ששייכות למושגי השלמות.

למה לא כל יום שבת

בדומה לכך מצינו ביחס בין ימות החול ליום השבת -

באופן פשוט, קשה להכריע מה עיקרי יותר, ימות החול או השבת; מצד התדירות נראה, שהשבת היא המציאות הזמנית והארעית, החלקית והמצומצמת, לעומת ימי החול שמהווים את המציאות הקבועה והתמידית, הרחבה יותר.

אולם נראה גם כאן,  שהתמונה היא הפוכה; העובדה שלא כל יום הוא שבת, נובעת מהעובדה שהיום השביעי מהווה את המציאות השלמה והמוחלטת. התנהלותה החלקית של המציאות לא יכולה להיות קשורה באופן תמידי למושגים השלמים והמוחלטים. ימות החול, התדיריים יותר, יונקים בעצם את כל כוחם מיום השבת, מכח המציאות השלמה והמוחלטת. דווקא המציאות הזמנית היא המציאות השלימה, ולכן היא תהווה  מקור לשאר המציאויות; שאר המציאויות נראות אמנם שלמות יותר, אך דווקא הן יותר חלקיות ומצומצות, ולכן זקוקות הן לקבלת כוחות מהמקור השלם.

מדרגות בקדושה

כך הוא גם ביחס שבין החיים הזמניים שבמדבר, לבין המשך החיים בארץ ישראל -

במדבר סבבו ישראל מסביב לאהל מועד; מחנה ישראל כולו הקיף את אהל מועד, כולם היו שייכים לנקודה המרכזית והפנימית. הטמאים אמנם מוצָאים מחוץ למחנה, אולם כל שאר העם,  שייך כולו אל הקודש. כנגד מחנה ישראל במדבר, מוצאים אנו בארץ ישראל, את ירושלים; ירושלים לבדה, נחשבת למקום שמקיף את מקום המקדש, בעוד ששאר ארץ ישראל הינה רק הרחבה של מחנה ישראל, הרחבה של ירושלים; ירושלים היא כנגד מחנה ישראל; היא המעגל שמקיף את מקום המקדש. לעומת זאת ארץ ישראל הינה הרחבה של המחנה. בארץ ישראל, ישראל יוצאים, כביכול, אל מחוץ למחנה.

במדבר - ישנה מציאות חיים על פיה כולם שייכים אל הקודש, כולם נמצאים סביב אוהל מועד, בתוך המחנה. בארץ ישראל - ישנה מציאות חיים אחרת; לא כולם שייכים באופן ישיר למעגל שמקיף את מקום הקדושה, אלא יש כאלה שחיים כביכול מחוץ למחנה, שנמצאים במקום שהוא רק הרחבה של 'מחנה ישראל'; לא כולם נמצאים בירושלים, אלא יש כאלה שחיים את חייהם בשאר ארץ ישראל.

במבט ראשוני נראה, שהמציאות התמידית שבארץ ישראל היא העיקר, לעומת חיי המדבר שמופיעים רק לפי שעה. אלא שגם כאן מבט מעמיק יגלה, שהמציאות התמידית שבארץ ישראל יונקת את כל כוחה מהמציאות הזמנית והארעית שהיתה במדבר. העובדה שבארץ ישראל ישנם גבולות ברורים בין ירושלים לשאר המקומות, ולא כולם שייכים אל הקודש במידה שווה, מקורה הוא במציאות חייהם של ישראל במדבר. כבר במדבר, שהיה נראה לכאורה שכולם שייכים אל הקודש במידה שווה, כבר שם היו גבולות ברורים מאוד, שקבעו את המעמדות השונים בקשר אל הקודש; מי שייך יותר, ומי פחות.

עתידה ירושלים שתגיע עד דמשק

יודעים אנו, שעתידה ירושלים להתרחב עד דמשק[2]. לכאורה, לא ברור; מדוע דווקא מחנה ישראל, ירושלים, הוא זה שיתרחב? מדוע שלא תתרחב הנקודה הפנימית, המרכזית והעיקרית? למה שלא יורחב "מקום אהלך", מקום אהל מועד? האם זה אומר שירושלים היא העיקרית, ולא מקום המקדש?! האם זה אומר שמחנה ישראל הוא הדבר השלם, הנצחי, התמידי, ואהל מועד הינו ההופעה החלקית, המצומצמת, הזמנית והארעית?

אלא, כמו האמור לגבי קדושת ה'זמן', כן הוא לגבי קדושת ה'מקום'; היחס בין אוהל מועד או מקום המקדש לבין מחנה ישראל או ירושלים, הוא כמו היחס בין ימות החול ליום השבת. דווקא הנקודה המרכזית, העיקרית, זו השלמה והמלאה, אינה מתרחבת; אין היא יכולה להופיע במציאות כולה, מחמת היות המציאות בלתי ראויה להופעת דבר כל כך שלם. המציאות החלקית, החסרה והמצומצמת - מחנה ישראל, ירושלים - היא זו שמסוגלת להתרחב ולהגיע עד דמשק; מותאמת היא למציאות, שכן גם היא חלקית ומצומצמת.

עת לעשות לה' - הפרו תורתך

דברים אלו נכונים ביחס למצוות שניתן לראותן כעיקריות, למרות שהן מצוות שנצטוו בהן לפי שעה; המציאות הקבועה יונקת את כוחה התמידי, דווקא מכח אותן המצוות שהופיעו רק לפי שעה. אולם, יש "מצוות לפי שעה" שלא ניתן לומר עליהן שהן העיקריות, ומהן יינקו בהמשך, יש "מצוות לפי שעה" שהן באמת רק לפי שעה, ולא מעבר לכך. לדוגמא, מצוות שנאמר עליהן "עת לעשות לה' הפרו תורתך"; קשה מאוד, ואולי אפילו אי אפשר, לומר עליהן שהן הנקודה העיקרית והפנימית, שממנה הכל יינק בהמשך, שכן יש פה הפרת תורה; "הפרו תורתך".

תורת נצח

אולם נראה, שדווקא מצוות כאלה חושפות את הצד העליון שבתורה, ודווקא את הצד הנצחי שבה. גודלה של התורה הוא ביכולת שלה להיות נצחית, באופן כזה שהיא תדריך כל מציאות ומציאות שתהיה; המציאויות משתנות לעיתים, והתורה מורה ומתייחסת לכל מציאות ומציאות שמתוודעת. גודלה של התורה הוא בהתייחסותה לכל המציאויות והמצבים השונים שמתעוררים בהתנהלות החיים לאורך כל הדורות.

חיי המדבר הזמניים, שנראים חלקיים הם השלמים והעיקריים, ודווקא בשל היותם כאלה הם אינם תמידיים. מתוך מציאות החיים במדבר יונקת ההתנהלות התדירית והממשית, זו הקבועה לכאורה. יתירה מזו; חיי המדבר לא מהווים רק את המקור להתנהלות החיים כולה, אלא הם מתייחסים ומעצבים כל דבר ודבר מהתנהלות החיים שבחוץ, על כל שינוייה ותמורותיה; זו תורת נצח שמתייחסת לכל מציאות ומציאות ומדריכה אותה.

מרכז החיים

כמובן, שאמירה זו היא מסוכנת מאוד. ניתן לתפוס את התורה כדבר שאינו קבוע, כדבר משתנה; התורה עלולה להצטייר כדינאמית, כמשהו שאינו קבוע ומוחלט, אלא נתון להשפעות ולשינויים שמתחוללים בחוץ.

אלא, שהשאלה היא מה במרכז; האמירה הקודמת היא מסוכנת כאשר האדם חי את חייו שבחוץ, ומגייס אליהם את חיי המדבר, הוא מעצים את עולמו שלו מכוח התורה, מכוח מציאות החיים היציבה והאיתנה שבמדבר. אולם -

אדם שמרכז החיים שלו הוא חיי המדבר ומהם הוא יונק את כל כוחו; כל הדרכותיו למציאויות החיים המשתנות נובעות מאותה מציאות חיים שלמה ומלאה שבמדבר - הוא אדם שחי את חייו לאור תורה גדולה ורחבה, תורת נצח, שמכח היותה כזו מתייחסת היא לכל מציאויות החיים, על כל תמורותיהם ושינוייהם, ומדריכה אותן.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] רמב"ן בתחילת הספר.

[2] "עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה עד שתהא מגעת לשערי דמשק" (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ז' ד"ה ג' "אפך כמגדל").


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2677

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer