icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת במדבר התשס"ב, "שבת ירושלים", שיחת סעודה שלישית*

כל העולם ירושלים

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר.[1]

אור החיים הקדוש:

למה לא השוה ה' מדותיו יתברך בשיעור הדברים? כי כשהזכיר הודעת המקום הקדים מחברת הכללות שהוא מדבר סיני ואחר כך הזכיר פרט המקום ואמר באהל מועד וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זיכרון פרט הזמן ואמר באחד לחודש השני ואחר כך הזכיר מחברת כללות הזמן ואמר בשנה השנית[2]?

ונראה, כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשיעור שוה! והוא על דרך אומרם הנה מקום אתי שמקומו של הקב"ה הוא טפל לו, ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם האלוקים, ומעתה, מחברת הכללות הוא אהל מועד והמדבר הוא פרט טפל לו.

כלל ופרט או פרט וכלל

אור החיים הקדוש שואל, מדוע בתיאור המקום, פתחה התורה במקום הכללי - מדבר סיני, וסיימה במקום הפרטי - אהל מועד, ואילו בתיאור הזמן, פתחה התורה בזמן הפרטי - אחד לחדש השני, וסיימה בזמן הכללי - בשנה השנית?

עונה אור החיים הקדוש, שבאמת, אהל מועד הוא המקום הכללי שמקומו של ה' הוא, והמציאות כולה כלולה בו יתברך. אמור מעתה, בתיאור המקום, כמו גם בתיאור הזמן, פתחה התורה במקום הפרטי המצומצם - הלא הוא מדבר סיני, וסיימה במקום הכללי - אהל מועד.

שייכות

בפרשת במדבר לומדים אנו על סדר המחנה. אהל מועד באמצע, מסביבו מחנה כהונה ולויה, ומסביב להם מחנה ישראל. באופן פשוט, המחנה הקרוב יותר לאהל מועד סופג יותר מהקודש. כך, מחנה לויה זוכה לשפע גדול יותר של קדושה מזה שמחנה ישראל זוכה לו. בתפיסה זו, נמצאים כל המחנות מחוץ לאהל מועד וסופגים מהקדושה הנובעת מהאהל החוצה.

אך בהערתו של אור החיים הקדוש, מוארים הדברים באור הפוך. כולם שייכים באהל, כולם כלולים בתוכו, ולא רק מחנה ישראל החיצוני, אלא גם ה'מדבר', גם המעגלים שמעבר לעם ישראל, שהאהל, מקומו של ה' הוא, והוא, מקומו של העולם כולו.

כך היא התמונה גם בירושלים. מוקפת ירושלים בארץ ישראל, וסביבהּ העולם כולו. אך ארץ ישראל והעולם אינם מעגלים חיצוניים לירושלים, כלולים הם בתוכה, שייכים אליה.

בין מילואים לסדיר

במפקד שנערך במדבר, נפקדים כל יוצאי הצבא בישראל.

אדם שלא שייך בדבר מסוים, צריך לגייסו על מנת שיעזור ויטול חלק באותו דבר. יש צורך להעביר אותו מהנקודה בה הוא נמצא, מהמעגלים אליהם הוא משתייך, אל המעגלים בהם זקוקים לעזרתו. כך הוא מערך המילואים, הוא איננו שייך לצבא, לכן יש צורך לגייסו על מנת שיטול חלק במלחמה. עליו לפשוט את בגדי האזרחות ולהכנס למדי הצבא כיון שבא הוא מבחוץ, וכאחד שבא מבחוץ יכול הוא להתלבט ולחשוב, עם אילו ערכים הוא מזדהה, לאילו תכנים הוא 'מתחבר'. יכול הוא לבחון ולהחליט; למה ישתייך ולמה לא, את מה יקבל ואת מה ידחה. כך היא דרכו של אדם הבא מבחוץ.

לעומתו, אדם השייך בדבר מסוים, אין צורך לגייסו על מנת שיטול חלק בדבר, הוא כבר חלק ממנו. אין צורך להעבירו מנקודה לנקודה. כך הוא מערך הסדיר, שייך תמיד לצבא ואין צורך לגייסו בשביל שיטול חלק במלחמה. בגדיו, מדי הצבא, כיון שאליו הוא משתייך. כאחד שנמצא בפנים אין לו התלבטויות, מה לקבל ומה לדחות, עם מה הוא מזדהה ולמה הוא 'לא מתחבר'. כל שרוצה הוא, לייצג את הדבר אליו הוא משתייך, בצורה הטובה ביותר, לייצג את מדיו באופן המכובד והראוי ביותר. כך היא דרכו של אדם שבא מבפנים.

הערתו הפרשנית של אור החיים הקדוש, שופכת אור על מחנה ישראל - 'צבא ה''. מחנה ישראל איננו נמצא מחוץ לאוהל, רחוק מהקודש. הוא איננו בנוי מ'לוחמים' הבאים מבחוץ. כל ה'לוחמים' שייכים בו באופן מלא, נמצאים בתוכו! וממילא, כל רצונם ומאוויים, לייצג את הדבר אליו הם משתייכים, בצורה הראויה והמכובדת ביותר!

אך תחושות אלו, לא אמורות להיות נחלתם של מחנה ישראל בלבד, תחושות אלה אמורות למלא גם את המעגלים שמעבר לעם ישראל, גם את 'המדבר' - את האנושות והבריאה כולה.

תמידות

כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם.[3]

רש"י: הליכתן כחנייתן, כל דגל מהלך לרוח הקבוע לו.[4]

מחנה ישראל בנוי ומסודר להפליא, כל שבט מקבל צד מסוים, דגל מסוים, לפי מהותו ועניינו. סדר זה הוא קבוע ונוקשה, וחייב להישמר הן בחניה והן בנסיעה. והדבר תמוה! מפני מה מתחייב סדר קבוע ונוקשה כל כך? מדוע בחניה, במנוחה, לא יוכלו להסתובב קצת, לטייל? או אם נאמר שהנסיעה היא האמצעי להגיע ממקום למקום, מדוע לא יסתובבו במסע עצמו? ואפילו שהסדר נבנה לפי מהויות ותפקידים, מדוע יש לשמור עליו כל העת בכזאת נוקשות?

נראה, כי הנוקשות משקפת תמידות, מלאוּת. אין חופשות מה"צבא" הזה, אין זמן שבו ה"לוחמים" אינם שייכים לאהל מועד. זהו צבא שכל המציאות שייכת וכלולה בו באופן מלא ותמידי!

עד דמשֹק

החיוב לעלות לרגל לירושלים, משקף לכאורה את העובדה שכל השנה אדם נמצא רחוק מהקודש, רחוק ממקום השכינה. לכן, שלוש פעמים בשנה, עליו להתקרב ולבא לירושלים, לספוג משהו מן הקודש.

ואולם, לאור האמור, נראה כי הדברים הפוכים הם. כל מעגלי ורבדי המציאות שייכים וכלולים בירושלים באופן תמידי. שלוש פעמים בשנה מוטל על האדם לעלות לירושלים, על מנת לחזק ולבנות אצלו את תחושת השייכות, את התחושה כי הוא נמצא בפנים!

 

עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה עד שתהא מגעת לשערי דמשק.[5]

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר פרק א' פסוק א'.

[2] אור החיים הקדוש בתחילת הפרשה.

[3] במדבר פרק ב' פסוק י"ז.

[4] שם, ד"ה "כאשר יחנו כן יסעו".

[5] שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ז' ד"ה ג' "אפך כמגדל".


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2375

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer