icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת במדבר התשס"א, שיחת סעודה שלישית*

לשאת את הקרשים

וידבר ה' אל משה לאמר. הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרון הכהן ושרתו אותו. ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבוד את עבודת המשכן.

תפקיד כפול

הפסוקים פורשים בפנינו את תפקידו של שבט לוי. שבט לוי הוא שבט שאין לו מעמד עצמי משלו, כל כולו התבטלות והשתעבדות לתפקידו. התבטלות זו של שבט לוי מכוונת הן לאהרן הכהן והן לבני-ישראל, והיא באה לידי ביטוי כשהוא משרת בקדש. מצד אחד - "ושמרו את משמרתו", ומצד שני - "ואת משמרת כל העדה".

לשבט לוי אין דגל עצמאי אותו הוא מניף. כשמו כן הוא, הוא רק מתלוה, כל תפקידו הוא לשרת אחרים. לית ליה מדיליה כלום.

מצב דומה לשעבוד הכפול של הלויים ניתן למצוא במעמד הכהונה, כפי שהוא מצטייר בהסתפקותה של הגמרא[1]:

"הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דשמיא?" ומסקנת התוספות היא שהם גם שלוחי דידן וגם שלוחי דרחמנא. יש להם אחריות כפולה, שליחות כפולה - גם כלפי הקב"ה וגם כלפי ישראל. כמו מעמד הכהנים גם מעמד הלויים אינו מעמד ביניים העומד בפני עצמו, אלא כל עמידתו נובעת מההתבטלות הגמורה שלו אל רבש"ע ואל עם ישראל, יש לו אחריות כלפי שני הצדדים.

התבטלות מוחלטת

התורה מחלקת את שבט לוי למשמרות, ומגדירה את התפקיד המיוחד שיש לכל משפחה ומשפחה בשבט. הקהתים אחראים על נשיאת כלי המקדש, הגרשונים על נשיאת האהל והיריעות ומשפחת מררי על נשיאת קרשי המשכן בריחיו ועמודיו.

הרמב"ם[2] פוסק:

הלוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימותו.

מדברי הרמב"ם עולה שהחלוקה לתפקידים בתוך שבט לוי היא חלוקה מחייבת, ולא ניתן להעביר אחריות ממשפחה אחת למשפחה אחרת בתוך השבט. בהלכה זאת יש ביטוי נוסף להשתעבדות והתבטלות של הלויים לא רק ביחס לשאר העם ולאהרן הכהן,אלא גם בתוך שבט לוי עצמו, ישנה התמסרות טוטאלית לתפקיד מסויים.

כאמור, משפחת מררי היא המשפחה הנושאת את הקרשים, ותפקידה נראה נטול כל חשיבות. חשיבות תפקידם של בני קהת ברורה, שהרי הם נושאי הארון. גם בתפקידם של בני גרשון, נשיאת אוהל מועד ניתן אולי למצוא חשיבות, שהרי הם נושאים את הבית לארון ה'. אולם תפקידם של בני מררי נראה חסר כל חשיבות, שהרי אין לכאורה לקרשים וליסודות שום משמעות עצמית, כל ענינם הוא להיות אמצעי בלבד להחזקת האהל.

 חוסר החשיבות לכאורה של הקרשים כבעלי משמעות עצמית גרם גם למשה לתהות על נחיצותם עד אשר אמר לו הקב"ה[3]:

אמר לו הקב"ה למשה: משה! לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרשים בצפון ועשרים קרשים בדרום ושמונה במערב, ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניהם.

ללויים אין משמעות עצמית, בניגוד לשאר השבטים, הם לא נושאים דגל מיוחד, על כל המשתמע מכך. כך, בתוך שבט לוי עצמו, למשפחת מררי, נושאת הקרשים במשכן יש לכאורה את התפקיד השולי ביותר ללא ערך עצמי, ההתבטלות שלהם היא מוחלטת!

טעותו של קרח

בהתבטלות יש התמסרות מוחלטת עד לכדי איבוד המעמד העצמי, אולם יש עימה גם משמעות אדירה כיוון שהמתבטל מתמסר כל כולו לערך קדוש וגדול המופיע דרכו. כך מתברר שכל תפקיד הוא בעל משמעות עצומה, אפילו התפקידים "החיצוניים" יותר, אפילו נשיאת הקרשים.

בפרשת קרח אנו נפגשים בטענתו של קרח כנגד משה ואהרון. קרח טוען כלפי משה ואהרון "...מדוע תתנשאו על קהל ה'", ומשה משיב "רב לכם בני לוי". משה בפסוק זה מבהיר לקרח שלא די בכך שהוא מהשבט הקדוש והמורם ביותר בעם ישראל, אלא שגם בתוך השבט הוא נמצא במשפחה הנושאת את הארון וכליו, משפחת קהת המורמת מכל, אף בתוך שבט לוי עצמו; לפיכך "רב לכם". אולם ע"פ דברינו נראה כי טעותו של קרח יסודית יותר. קרח לא מבין את התכונה המיחדת את שבט לוי. הוא לא מבין שכל המשמעות של שבטו נובעת מהתבטלותם המוחלטת כלפי התפקיד. הוא לא תופס שגם בתוך שבטו יש חלוקה מוגדרת לתפקידים שונים ושתפקידם של משה ואהרון ושל כל שבט לוי, לא נובע מהתנשאות כי אם מהתבטלות מוחלטת לדבר ה'.

משמעות הזמן והמקום

ספר במדבר פותח בפסוק שנראה לכאורה חסר משמעות: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר". הפסוק מציין רק את התאריך ומקום ההתרחשות של הספר. לכאורה מדוע בכלל יש צורך בציון המקום והזמן? פרטים אלו הם לכאורה חסרי חשיבות ביחס לתקופה כה אדירה. יתירה מזאת, יש כאן צמצום של דברים בעלי משמעות נצחית לגבולות של זמן ומקום מסויימים. גם הציווי על המשכן והפירוט אודותיו מעלים את אותה התמיהה, שהרי ברור שזהו מצב זמני, עד שיגיעו להתנחלות בארץ ויבנו את בנין הקבע להופעת ה', אם כן מדוע התורה מאריכה בתיאור בנין ארעי זה? דברים דומים נמצא בפירוש הרמב"ן לספר במדבר. הרמב"ן[4] מתייחס לכל ספר במדבר כהוראות שעה, שהיו יפות לשעתן. מה המשמעות של הוראת שעה בתורה שהיא תורת נצח?

המדרש[5] פותח פתח להבנת חשיבות הזמן והמקום, בהקשר רחב יותר:

וידבר ה' אל משה בהר סיני זהו שאמר הכתוב (תהלים קמז) לא עשה כן לכל גוי וכן (שם קמח) וירם קרן לעמו משל למלך שנטל אשה ראשונה ולא כתב לה כתובה גירשה ולא כתב לה גט כך לשנייה ולשלישית ולא היה כותב להם כתובה ולא גט.

אלא מה עשה ראה ענייה יתומה בת אבות ביקש ליטול אותה.

אמר לשושבינו אל תנהוג בה כראשונות זו בת אבות היא צנועה היא במעשי' וכשרה וכתוב לה כתובה באי זו שבוע באי זו שנה באי זה חדש בכמה בחדש באיזו איפרכיא כשם שכתוב באסתר (אסתר ב) ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו.

כך הקב"ה ברא לדור המבול ולא כתב אימתי בראן העבירן מן העולם ולא כתב אימתי העבירן אלא (בראשית ז) ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וכן לדור הפלגה וכן למצרים לא היה כותב אימתי נבראו ואימתי מתו, אלא כיון שעמדו ישראל אמר הקב"ה למשה איני נוהג באלו כאותן הראשונים אלו בני אבות הם בני אברהם יצחק ויעקב לך כתוב להם באיזה חדש בכמה בחדש ובאיזו שנה באיזו איפרכיא ובאיזה עיר רוממתי קרנם ונתתי להם תלוי ראש לכך נאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני הרי איפרכיא באהל מועד הרי מדינה בשנה השנית זו שנה בחדש השני זה החדש באחד לחדש בכמה בחדש הרי נכתבה אופטיאה למה שאו את ראש כל עדת בני ישראל לקיים מה שנאמר (תהלים קמז) לא עשה כן לכל גוי ומה עשה וירם קרן לעמו.

ראשית, יש להבין מה חשיבות הכתובה ביום החתונה, באירוע כה גדול. לשם מה יש צורך להתעסק בפרטים שונים המצמצמים לכאורה את ההתרחשות עצמה. עניינה של הכתובה הוא יצירת התחייבות של הבעל לאישתו. קיים חשש שאירוע גדול זה לא ישאר ממנו רושם ממשי במציאות ולפיכך יש צורך בכתובה. הכתובה מעגנת במציאות, בפרטי החיים, את אותה התרחשות גדולה המופיעה בחתונה.

שנית, אם מעיינים בכתובה רואים שיש חשיבות עליונה למקום ולתאריך של מסירת הכתובה עוד לפני תוכן ההתחייבות. העובדה שניתן להצביע על נקודה מסויימת שבה נוסד הקשר נותנת לקשר הערטילאי עיגון וביסוס במציאות. רק כך ניתן ליצור מחוייבות אמיתית ומבוססת. עֹמק הקשר מתבטא דווקא בכך שהקשר האידילי מחובר למציאות ממשית, למקום ולזמן.

כך בהתאמה, הקב"ה כתב לנו כתובה "ביום חתונתו", עם פרטי הזמן והמקום, על-מנת שתיווצר המחוייבות בינו לבין כנסת ישראל, על-מנת שהאדם יכיר שלתורה יש קשר ממשי - מחייב, שרלוונטי למקום ולזמן בו הוא נמצא.

כל תפקיד!

בני שבט לוי בכלל ובני משפחת מררי בפרט מתמסרים התמסרות מוחלטת לדברים שנראים לכאורה חיצוניים ושוליים אבל למעשה דווקא הקרשים, הבריחים והאדנים מהווים את הבסיס למשכן. הם מהווים עיגון למשכן ולכלי הקודש במציאות, ובהיעדרם אין אלא מגדל פורח באוויר.

נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה' חיפשו להאחז בקודש, להכנס ישר אל שיא הקדושה. הם לא הבינו שהקדושה יכולה להיאחז רק "במי שמשים עצמו כאינו". רק ההשתעבדות מוחלטת לצו האלוקי וההתבטלות לכל תפקיד שידרש - אפילו לתפקיד הנראה חיצוני - יכולים ליצור את הקשר החזק, הממשי, בין הקב"ה לישראל.

 

כשם שהקב"ה פונה אלינו עד הפרטים הקטנים, כך אנו צריכים להתכונן לזיווג עימו בקבלת התורה ע"י התחייבות והתבטלות גמורה לכל מה שידרש, בכל זמן, בכל מקום, לכל תפקיד, אפילו לשאת את הקרשים!

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] נדרים לה:

[2] הלכות כלי המקדש ג יא.

[3] פסיקתא רבתי פרשה טז.

[4] ראה לדוגמא פרק ז,יג. פרק יט,ג.

[5] במדבר רבה פרשה א אות יא.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3858

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer