icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת במדבר התשס"ד, שיחת ליל שבת*

לב המחנה

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו."

בפרשה מתואר סידורו המיוחד של מחנה ישראל בעתות החנייה במדבר. הפסוק הפותח את סידור המחנה מציין את מיקום הדגלים ביחס לאהל מועד הממוקם במרכז המחנה – "מנגד סביב לאהל מועד יחנו".

כהמשך למעמד הר סיני שבו זכה עם ישראל כולו לגילוי שכינה, מופיע כעת המשכן, המהווה את מוקד השראת השכינה במחנה ישראל בהתקדמותם לקראת הכניסה לארץ. מעתה, אין הופעת השכינה מאורע חד-פעמי שאמנם מהווה אבן פינה בבניינו של עם ישראל התופסת מקום נכבד בהווייתו אך נשאר בסופו של דבר הרחק מן המחנה ורק מבקש ה' יוצא אליו. עם קביעת מיקומו של אוהל מועד במרכז המחנה הופכת השראת השכינה לכוח חי מרכזי ופעיל בקיום היום-יומי של עם ישראל. כוח אשר נוסך משמעות בכל תחומי החיים ומשפיע עליהם. השכינה התופסת מעתה מקום בלב מחנה ישראל, תפעם בכנסת ישראל ותשלח את זרמי החיים אל כל אבר מאבריה. שבטי ישראל החונים איש על דגלו סביב המשכן יינקו ממנו לשד חיים שיעמיד באור אחר כל פרט ופרט מסדר יומם. סביב לאוהל מועד יחנו.

קרוב-רחוק

מאידך, מבטא הפסוק גישה אחרת, וכמעט הפוכה, למציאותו של המשכן במחנה. חניית ישראל היא "מנגד" לאוהל מועד. למרות מרכזיותו הרי המשכן מנותק מן הדגלים הסובבים אותו. דווקא כניסתו אל תוך המחנה המסודר הופכת אותו לנגיש פחות לציבור הרחב. אם עד כה היה כל מבקש ה' יוצא אל אוהל מועד, הרי שמעתה לא תותר הגישה אל הקודש אלא למורשים בכך והזר הקרב יומת. המשכן אמנם ממוקם עתה קרוב יותר אל העם, אך באופנים רבים הרי הוא מרוחק ממנו, כשם שבשעת מעמד הר סיני נצטווה העם שלא לעלות אל ההר שהוגבל ונתקדש לקראת הופעת השכינה על ראשו לעיני כל העם.

יחידה תמה ונקייה

ניתן לדמות את היחס בין המשכן והשראת השכינה שבו ובין כנסת ישראל ליחס שבין לב האדם; נשמתו הפנימית, ובין כל גופו. מחד, נוסך הלב באדם את כל כוחות הפעילות, מנחה את האברים ומאפשר להם לגלות בפועל את הגנוז בהם. מן הצד השני, פנימיותו של האדם עמוקה מעבר לכל מה שניתן לחוש ולהרגיש אותו בגוף. ה"אני" של האדם, עצמיותו, מהותו, אינה נתונה לשינויים והתפתחויות שמקורם באברים הפרטיים יותר.

באופן עמוק, ייתכן שדווקא היות הנשמה נעלית מכל התחום המוחש, חלק אלוק ממעל שאינו מושג בכליו השימושיים הרגילים של האדם, היא זו המקנה לה את היכולת לפעם בקרב האדם ולחיות בו את כוחות היצירה והפעילות של האברים. טהרתה של הנשמה, שאינה נתונה למגע יד אדם, מאפשרת את נביעתה הזכה.

בדומה לאדם, העולם הקטן, אף בכנסת ישראל מצויה נשמה נעלה בדמות השראת השכינה שבמרכז המחנה. גם כאן מאופיין הלב באברים בשתי צורות ההופעה הסותרות כביכול: הקישור המשמעותי של השכינה המפעמת במחנה ישראל לפרטיו ואבריו המחולקים מחד, ומן הצד השני – הניתוק שאינו מאפשר קרבה יתרה, קליטה והשגה, של אותה נשמה פנימית; כנסת ישראל הנעלית מכל הופעה פרטית בצדדיו ובחלקיו המגוונים של עם ישראל.

נראה שגם ביחס בין אומת עולמים ובין נשמת אפה יש להבחין בקישור ההכרחי בין שתי ההופעות. על מנת שיוכל האופי הייחודי לכנסת ישראל להופיע בכל סעיף מסעיפי פעילותה, נדרש הריחוק בין הלב והאברים. כדי שהמעיין הנובע במעמקי הווייתה של כנסת ישראל, בשורשי יישותה, בעומק עצמיותה, יפכה תוך הנבעת חיים בכל תנועותיהם של אנשי ישראל, על מקורו להימצא בתחום שבו אין מגע יד אדם יכולה לחוש אותו או לפגוע בו. כך תישמר זכותו, ויוכל הוא להשרות שכינה במעשי ידיהם של אנשי ישראל.

חלוקה אפשרית

מאפיין משמעותי נוסף בסדר מחנה ישראל הוא החלוקה לדגלים – "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל". בהגיע עם ישראל לשלב זה מתחדשת בו הופעה של כוחות שונים, דגלים שונים המאופיינים בצבעים שונים והממוקמים בארבע רוחות השמיים.

ניתן לראות את הופעת הפיזור בעם ישראל כאילוץ. לכתחילה, מוטב היה לו התקיימה אחידות בין  כל השבטים. לאחר שניתנה תורה אחת במעמד כל ישראל החונים נגד ההר כאיש אחד בלב אחד רצוי היה שכללי התנהגות אחידים ינחו את דרכם של כל השבטים, אך גם אם לא תתאפשר אחידות זו ניתן לקבל מעתה גם נתיבים שונים במסעה הכללי של כנסת ישראל כל עוד מקורם האחד הוא השכינה שבמרכז המחנה. משהוכרה אחדותו של כל מחנה ישראל סביב המוקד המשמעותי, מתאפשרת הופעת השבטים השונים כבעלי ייחודיות מסויימת.

כפל בחילוק

אולם, דומה שסדר המחנה נבחר לכתחילה באופי מסויים זה. "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל" דווקא. השאיפה השלמה יותר היא שדבר ה' האחד ייתחלק לכמה ניצוצות, שיבואו לידי ביטוי בשבטים שונים, שדגליהם נושאים גוונים שונים, ואשר אופיים ייחודי להם. במדרשים רבים בולטת צורת הסתכלות זו במחנה ישראל המתחלק לדגלים, ואף סמכו לכך את הפסוק "ודגלו עלי אהבה". האפיון השונה והגוון המיוחד של כל שבט יוציא אל הפועל את השראת השכינה בצדדים רבים ושונים של החיים. לא הרי יהודה כהרי שמעון, ולא הרי שניהם כהרי בנימין. כל אחד מהם מהווה אבר בגוף הגדול והכללי של עם ישראל, וכל אחד מהם מממש פן אחר של נשמתה של כנסת ישראל. על כן, מחוייבת היא הענקת המקום לכל אחד להוציא אל הפועל את ייחודיותו.

נושא ונשוא

בעוד שבתאור סדר מחנה ישראל בחנייתו מודגשת מרכזיותו של אוהל מועד, והשכינה השורה בו, נראה כאילו בתאור מסע המחנות נדחק מקומו של אוהל מועד הצידה. דגל מחנה יהודה הוא הנוסע ראשונה, אחריו דגל מחנה ראובן, ורק אז מגיע תורו של אוהל מועד- "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנת". אולם, התורה אינה רואה כך את פני הדברים והיא מציינת במפורש "כאשר יחנו כן יסעו", "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחתיו על בית אבתיו". כלומר יסודו של סידור המחנה בחנייתו ובנסיעתו אחד הוא.

בשני חלקי מסעם של בני ישראל במדבר – החנייה והנסיעה – נמצא אוהל מועד במרכז, אלא שיש להבין את התפקיד השונה של כל אחד מן החלקים.

בפרשת בהעלותך מתארת התורה את סדרי המסע של בני ישראל. כאשר הענן שורה על המשכן, בשעה שהשכינה שורה במחנה ישראל  חונים בני ישראל, וכאשר הענן נעלה מעל המשכן, כביכול בזמנים שבהם מסלק הקב"ה שכינתו כלפי מעלה, נוסעים בני ישראל.

לעתים, משרה הקב"ה שכינתו על המחנה, הענן יורד, והמחנה כולו עובר למצב חנייה. כאן תפקידם של בני ישראל סביל. עומדים הם ופונים אל מרכז המחנה, אל המשכן, כדי לקבל ממנו. מצפים הם לשאוב ממנו כוחות, "למלא מצברים", כדי שיוכלו בבוא העת לחדש את פעילותם מתוך המקורות הנכונים. לעתים אחרות, מסלק הקב"ה עננו, והמחנה עובר בשלבים למצב נסיעה כאשר המשכן נוסע בתוך המחנה. כאן תפקידם של בני ישראל פעיל. עליהם לשאת את אוהל מועד ולהביאו למקומות חדשים, להתקדם עימו עד אשר יימצא מקום לה', משכן לאביר יעקב.

אדם פרטי שואב את כוחות חייו מליבו, מנשמתו הפנימית, ומשתמש בהם בעזרת אבריו על מנת לפעול ולהתפתח, להביא לידי ביטוי את אותו עולם פנימי, אותה אישיות עצמית, הנשמה האלקית שבקרבו. למעשה, מקבל הוא מן הלב כוחות ומפעיל אותם כדי להניע את אותו הלב עצמו, להגיע איתו למחוזות חדשים ולהאיר באמצעותו מבואות אפלים. אז שב הוא ואוגר כוחות כדי שיוכל להמשיך במסע, בדרך ה'.

כנסת ישראל שואבת את כוחה מנשמתה הפנימית, מן השכינה השורה בקרב המחנה. אוגרת היא כוחות, מתאזרת בגבורה ובזריזות, ובשעה שניתן האות מובילה היא בתנועת אבריה את אותה הנשמה הפנימית, כביכול, ומקדמת אותה למקומות חדשים. כבצבא מסודר, לכל אבר מוגדר תפקיד מסויים בקידום אותה רוח פנימית, אותו דבר ה', אותה השראת שכינה, הנישאים בליבה של כנסת ישראל. האברים צועדים מכוחה של הנשמה הפנימית המפעמת בהם והמאחדת אותם, ומגמתם בצעידה זו - קידום אותה נשמה מתוך מגמה להאיר בעזרתה מבואות אפלים.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3015

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer