פרשת נשא התשס"ג, שיחת סעודה שלישית* אחד בשביל כולם למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.[1] תיקון פרטי ותיקון כללי בעבר עמדנו על הבנת הקשר בין ראיית הסוטה והנזירות מן הבחינה האישית. על הרואה את הסוטה בקלקולה להבין שעליו לתקן את עצמו. במובן הסגולי; המאמין יודע שאין צירופי מקרים. אם הקב"ה מזמן לאדם פגישה עם מצב מקולקל, הרי שבכך הוא מרמז לו שגם בו קיים משהו מפגם זה. עליו להזדכך יותר, עד שלא תהיה לחטא שייכות אליו. גם במובן פשוט יותר, קיים בראיית הסוטה גורם שאמור להביא את האדם לדרישה לתיקון עצמי. המפגש עם קלקול הסוטה מעיד על תופעה חברתית, השייכת לכל החברה במידה מסויימת. מוסריות ירודה זו עלולה להשפיע עליו, גם אם הוא עצמו עומד ברמה מוסרית גבוהה בהרבה. על כן עליו להתנזר - לבצר עצמו מפני השפעות החברה המקולקלת. אולם, ניתן לראות בהתנזרות האדם מן היין בעקבות המפגש עם הסוטה גם פן ציבורי. ראיית הסוטה בקלקולה מביאה את האדם להסיק מסקנות על התיקון החברתי הנדרש, והוא מקבל אחריות על תיקון זה. סדר מחנה ישראל ספר במדבר עוסק בתחילתו בסידור מחנה ישראל. התורה מתארת את מפקד בני ישראל ואת סדר חנייתם לפי הדגלים, כאשר במרכז מחנה ישראל - מחנה הלוייה ומחנה השכינה. סדר זה נועד לתת לכל כוח וכוח בעם ישראל את מקומו הנכון על-פי אפיונו וייחודו. כך יווצר מערך שלם והרמוני, בו כל כוח מעניק למשנהו ומקבל ממנו, ותתאפשר השראת שכינה. ממילא, ההמשך הטבעי לעניין של סדר מחנה ישראל הוא "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן".[2] במקום המשך זה, מופיעות מספר פרשות, שנראות כאילו אין הן קשורות לעניין. קשה להבין מדוע מופיעות פרשות אלה, ובמרכזן - פרשות נזיר וסוטה, דווקא במהלך סידור מחנה ישראל כמחנה הבנוי ומותאם להשראת שכינה בתוכו.[3] לכן, יש לברר את הקשר בין פרשיות אלה לסידור המחנה, קודם לברור הסמיכות ביניהן. לא כמו כולם נראה שפרשיות סוטה ונזיר הובאו דווקא כאן, מפני שהן מטפלות בחריגות מן הסדר הפשוט והראוי של מחנה ישראל. הסוטה והנזיר מהווים שני סוגי חריגות מן המקובל, שתי אפשרויות סטייה. אמנם, רב ועצום ההבדל בין שתי התופעות. הסוטה פורשת מדרכי העולם ופונה אל האיסור. מתרחקת היא מן הדרך הישרה, וכשמה כן היא - סוטה. מעשיה של הסוטה הם דגם לסטייה שלילית, שכן, גם התנהגות שאינה אסורה הלכתית נחשבת כבגידה ומעילה בבעל, אם כך היא נתפסת בעיני החברה. גם להלכה, יכול הבעל לקנא לאשתו, אף אם לא עברה על איסור הלכתי כלשהו, במקרה שנהגה באופן שנחשב על-פי החברה למעילה בו. הנזיר, בלי להיכנס לשאלה האם נזירות היא חיובית או לא, פורש מן העולם ומתקדש באופן פרטי, מתקרב לה'. התורה מתמודדת בפרשות אלה עם סטיות מן הדרך הרגילה. האחת - פרישה מדרכי חיים אנושיים לטובת מעשי בהמה. לעומתה, השניה - פרישה מן הדרך הרגילה לשם התקדשות יתרה; הפלאה לשם נשיאת נזר אלקים; קבלת אחריות על פגמי החברה כדי שתשרה השכינה. אל מול הסוטה, הפוגמת בחברה ומעוותת אותה, אל מול הסוטה הפוגעת בסדר המאפשר השראת שכינה, נוטל הנזיר אחריות לקדם את החברה ולקדשה; לאפשר את השראת השכינה במחנה. נזיר וכהן - קודש לה' לאחר פרשת נזיר מופיעה בתורה פרשה קצרה נוספת - ברכת כהנים. ה"שפת אמת" עומד על הדמיון בין הכהן והנזיר המתקדשים לה' לטובת כלל ישראל: "בענין סמיכות ברכת כהנים לפרשת נזירות, להודיע כי גם הפרטים המתעלין מבני דורם, נזיר קודש לה', אף על פי כן, צריכין לבטל מעשיהם הטובים אל הציבור, ולידע כי יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו. וכמו כן, הכהנים שנבחרו מבני ישראל להיות מיוחדים לעבודת המקדש, אף על פי כן, הכל היה בעבור הכלל - שימשיכו הברכה לכלל ישראל.[4] הכהן מתקדש וזוכה למעלה יתרה, אך כל מטרת התכנסותו, התייחדותו, היא ללמד על כך שמעלה זו קיימת בכל ישראל. הכהן מוציא אל הפועל נקודה הגנוזה בכל אחד מעם ישראל. הוא מובדל ומופרש, מתוך הכרה שמטרת הבדלה זו היא העברת השפע לכולם. ככהן, אף הנזיר, נוקט בדרך של הסתגרות בעצמיותו, התנזרות, אך כל מטרתה של התעצמות זו היא לבנות קומה נוספת בכלל. הנזיר שואף לתקן ולחזק מתוך אחריות לחברה. רואה הוא את הסוטה בקלקולה, מבחין הוא בצורך העמוק של החברה בשיפור וקידום משמעותיים, ומתוך כך מתעורר הוא להרים את הכפפה, לשאת את נזר אלקיו על ראשו לטובת הכלל. פורש הוא ממערכות החיים הרגילות לטובת חיזוק נקודת הקודש של האומה. הכלל מתברך מתוך התייחדותם זו של פרטיו, הנעשית לשם לימוד על הכלל כולו. שליחי הציבור כשם שעל הטמאים להשתלח מחוץ למחנה ישראל כדי שתוכל שכינה לשרות בו, כך על הכהנים להישלח פנימה. הכהנים נשלחים, כביכול, על-ידי ישראל קרוב יותר אל המשכן, אל מחנה השכינה כדי שיוכלו לקשר את כל מחנה ישראל אל ה' השוכן בתוכם. המדרגות בעם נועדו לשם כך שהקרובים לה', דרי המחנות הפנימיים, יוציאו את דבר ה' לכלל. מדרגות הקדושה במחנה ישראל, נועדו להשרות שכינה על המחנה כולו. הנזיר אף הוא פורש מן הציבור ומתקרב אל ה'. אולם, פרישתו היא זמנית, עראית, והיא נועדה לשם תיקון מצבו של העם. עם שובו של הכלל למצבו הטבעי ישוב הנזיר להוות חלק מן המערכות הכלליות באומה. בטל רצונך מפני רצונו ואהרן הכהן זכה למצוה זו בכח זה הביטול, כדכתיב: "וישא אהרן כו' ידיו אל העם ויברכם". וכתבו חז"ל שזכה מכאן לברכת כהנים. שהכניס כל כחו לכלל ישראל.[5] הכניסה לפני ולפנים חייבת להעשות לבד, מתוך פרישה מדרך העולם, מהנאותיו ותפיסותיו. עם זאת, עליה להעשות מתוך קישור עמוק לכלל וביטול האישיות העצמית למענו. אהרון נושא את שתי ידיו אל העם, מעניק את כל כוחותיו למענו. בשכר זה זוכה הוא לברך את העם בשם ה', להעביר משפע הקדושה האלקית השורה על המשכן ברכה אל העם שבשדות. התייחדות זו לטובת הכלל אינה נחלתו של הכהן בלבד. כל יחיד מן העם יכול להזיר לה', לפרוש מן הכלל מתוך לקיחת אחריות על גורל הציבור וטובתו. הנזיר מוצא את טובת הכלל יקרה מפנינים וכל חפציו, מאוויו לא ישוו בה. מתכנס הוא והופך עצמו קודש לה', אך מטרתו לתקן את קלקול החברה. מבטל הוא את כל כוחותיו וכל עצמיותו לכלל ישראל. התבצרותו לא נועדה להגן על עצמו, אלא לבצר את החברה כולה. פרישה כזו מביאה להשראת שכינה.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] סוטה דף ב עמוד א. [2] במדבר, ז, א. [3] את תיאור שילוח הטמאים המופיע בפרשה, קל יותר להבין כחלק ממהלך סידור מחנה ישראל לשם השראת שכינה. [4] שפת אמת, פרשת נשא, תרמ"ה, ד"ה 'בענין'. [5] שפת אמת שם. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 5778
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|