icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת נשא - אסרו חג שבועות התשס"ו, שיחת ליל שבת*

מבט של שבת

נושא את נושאיו

הפסוקים הראשונים בפרשה עוסקים בהמשך תיאור עבודת הלויים בנשיאת המשכן, שהחל בסוף פרשת במדבר. חלק מעבודת בני קהת היא נשיאת הארון, ועל כך דרשו חז"ל, שהארון נושא את נושאיו[1].

בהשקפה ראשונה ניתן לחשוב, שנשיאת הארון בכתף המוטלת על בני קהת היא טורח; זו עבודה שדורשת מהם מאמצים ותובעת מהם כוחות. המסתכל מן הצד יכול להבין שהלויים מתמסרים לתפקידם ומוותרים על טובתם האישית. אלא שהמצוי בסוד העניינים יודע, שפני הדברים שונים בתכלית - "הארון נושא את נושאיו"; משא הארון אינו דורש כל מאמץ מצידם של בני קהת. יתרה מזו - הוא אף מקל עליהם את התנועה: במקום ללכת בעצמם, הם נישאים, בזכות עבודת הקודש שעליהם. הארון נושא את עצמו, ומרומם יחד איתו את העומדים סביבו לשם מילוי השליחות של נשיאתו.

משימה מרוממת

לעתים מוטלת על האדם, במסגרת חייו הפרטיים, משימה זו או אחרת, שבמבט ראשון נראה כאילו היא נוטלת ממנו את כוחותיו. הרושם שלו הוא שלשם מילוי השליחות לה נתמנה, הוא נדרש לוותר על אישיותו; המשא שעל כתפיו מכופף את קומתו ומכחיש את עוצמות חייו. אולם, האמת היא שלא זו בלבד שאין התפקיד מקטין ומצמצם את דמותו, אלא הוא אף מעניק משמעות ותוספת אורה להוויתו. למעשה, המשימה שאת עוּלה הוא נושא, מעוררת אותו ומפיחה בו כוחות חיים - היא המרוממת וממלאת אותו, ולא הוא שנושא וממלא אותה.

משנה תוקף מקבלים הדברים כשהם אמורים לגבי הארון והתורה שבתוכו. מנקודת מבט ראשונית, הסתכלות חיצונית, נראה שהתורה תובעת מן האדם את כל כולו. לשם קבלת התורה נדרש האדם להתמסר בכל כוחותיו, ולא לשייר לעצמו מאומה. עליו למחוק את אישיותו כדי להוות כלי שרת, שליח נאמן במשא התורה. אך האמת היא, שהתמונה הפוכה: דברי התורה - "חיים הם למוצאיהם"[2]; התורה מחיה את השליחים והנושאים אותה, מעניקה להם כוחות ומפיחה בהם עוז ועוצמה. אותם שנתייחדו להיות משרתי ה', נושאי הארון, נישאים על ידו, מְרוֹמַמִים בזכותו ומקבלים משמעות אדירה מתוקף היותם משרתיו.

כפיה שיש בה רצון פנימי

כפי שדובר אתמול[3], בקבלת התורה באים לידי ביטוי שני מימדים: מחד, פרק י"ט בשמות מתאר מעמד של קבלת התורה מתוך רצון מלא של עם ישראל, ששיאו בהכרזה "נעשה ונשמע"[4]; ומאידך, חז"ל דורשים את הפסוק "ויתייצבו בתחתית ההר"[5]:

מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.[6]

כלומר, מתן תורה נכפה על ישראל בצורה מוחלטת ובלא כל התחשבות ברצונם. כל אחד מאופני קבלת התורה טומן בחובו יתרון וחסרון. קבלת התורה מרצון מעצימה את מקומם של ישראל במעמד הר סיני, מעמידה אותם כשותפים משמעותיים במפגש בין עליונים לתחתונים, ומעניקה לתורה אופי של הגשמת הרצון הפנימי והתאמה מלאה לנפשות ישראל. אך לאור קבלת התורה מרצון, ניתן לחשוב כאילו אפשר גם אחרת - כביכול אפשר לישראל להתקיים בלי תורה.

מצד שני, קבלת התורה בכפית הר כגיגית, מציירת את התורה ככותשת ומעלימה את הקיום של ישראל כבעלי עמידה עצמית ובת חורין, אך יחד עם זאת, דוקא כך ברורה הכרחיות קבלת התורה על ידי ישראל - אין קיום לישראל מבלעדי התורה.

בהיות קבלת התורה מורכבת משני הפנים גם יחד, מתקבלת תמונה שלמה יותר: התורה ממלאת את כל כולו של עם ישראל, ואינה משיירת חלל פנוי; היא דורשת התמסרות מוחלטת של כל הכוחות למענה. אלא, שאין בכך מחיקה של עצמיות ישראל; ההפך הוא הנכון - זהו עומק רצונם הפנימי. התורה מעניקה לעם את המשמעות לחיים, ומאדירה את כוחותיו ועוצמותיו. למעשה, בלעדיה לא יוכל עם ישראל להתקיים.

המבט השלם מגלה שהארון נושא את נושאיו - העם מתמסר לשליחות שבנשיאתו, ומוצא שהוא מרומם אותו ונושא אותו מעל לכל יכולת שהיתה לו לפני כן.

מבט של שבת

היכולת לרומם את המבט באופן שיאפשר לקלוט את התמונה המלאה, שיבהיר את היחס הנכון והשלם שבין מה שנראה כלפי חוץ ובין עומק המציאות הפנימית, שמורה לשבת.

יום טוב, עם כל גובהו והמפגש האדיר שהוא מבטא בין עם ישראל, המצוי בתחתונים, לקב"ה, המשגיח עליו ומנהיג אותו מן העליונים, מתאפיין ביחס חלקי. קבלת התורה מתוך רצון והכרזת נעשה ונשמע, או מתן תורה מתוך כפית הר כגיגית; שמחה של חציו לה' וחציו לכם, המבטאת מפגש אדיר בין ישראל, המתייצבים בתחתית ההר, ובין הקב"ה, היורד על ראשו, אך מגוּלם בה הפער בין ה', נותן התורה, ובין ישראל, מקבליה. שבת לעומת זאת מהווה נקודת גובה מעל המציאות הרגילה, שיא של מעין עולם הבא בעולם הזה, שמאפשר מבט מרומם יותר מן ההסתכלות השגרתית.

החשכת האורות

במזמור שיר ליום השבת אנו אומרים:

"להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".[7]

נדמה שהפירוש המקובל לפסוק הוא, שביום יש אור והכל גלוי, כך שניתן להודות לה' על חסדיו, על טובותיו שבכל יום עמנו. בלילה, בשל היותו תקופה חשוכה, נסתרת הנהגת ה' וחסדיו המרובים, ואין לנו אלא למקד את יחסנו לה' באמונה. כלומר, בהעדר יכולת לקלוט את הנהגת ה', בעת היותה נסתרת ועלומה, בתקופת החשכה, מחוסר אפשרות להבין ולהודות, נאלצים אנו להסתמך על יסוד האמונה  - "ואמונתך בלילות".

אולם, נראה יותר שהפירוש הוא כמעט הפוך. דוקא בבוקר המואר, מתמקד המבט בנראה, בגלוי לעין, ואז באה ההודאה על חסדי ה', על הטובות המובנות, וכביכול רק עליהם. הלילה משחרר את העיניים מכבליהן - בשעת חושך ואפלה, אין אורות מסנוורים, ואז מתאפשר לנו להביט באופן אחר על המציאות כולה. לעת כזאת, מגלים אנו את המבט היותר מרומם, שמקנה לנו תמונה יותר מלאה של העולם - מבט של אמונה.

המשך המזמור מבטא את אותו ענין. לפעמים, קשה לראות את פועלי האון המציצים, כתופעה זמנית וחולפת כעשב; דוקא הראיה הבהירה כביכול, מקשה עלינו להתעלם מן הנגלה. אך בשבת זוכים אנו לעיניים אחרות, החשכה של האורות הרגילים מאפשרת לעינינו להסתגל להביט גם אל הנסתר במשך השגרה. אז, אין עוד כל ספק כי הרשעים סופם להישמד עדי עד, וסוף התהליך כולו בבהירות של "ישר ה', צורי ולא עולתה בו".

כיבוי אורות

כן הוא גם בנוגע לניתוח תהליכים הסטוריים, ניתוח אנושי בראייה אלוקית. בבוקר, כשהכל בהיר, מסתנוורות עיני המתבונן ונדמה לו שכל התמונה פרושה לעיניו, ברור ואף ניכר להיכן צועדים, המסלול מתנהל על פי ה'תכנון'. בהגיע הלילה, כשהדברים מתחילים להסתבך וישנו חוסר בהירות, אז מתודע האדם לדברים שקודם נתקשה לראותם; הסתנוורו עיניו לאור הצלחותיו, התהלך הוא כ'שיכור' מהצלחותיו ולא מיין, ואף שזכה להבחין ולהכיר בחסדי ה' המרובים, לא זכה לראות את המכלול השלם, עיניו לא צדו דברים משמעותיים נוספים והגם שהיו בטווח ראייתו.

החשכת האורות, אפשר שתבוא משמים, על מנת לעוררנו מסנווּר עינינו, אולם אפשר שתבוא גם מצידנו. גם במבט הבהיר של הבוקר ניתן שלא להסתנוור, ניתן 'לכבות את האורות' לרגע ולקלוט גם דברים שאינם בולטים עדיין בהארתם, כמצפים שבסיעתא דשמיא נאירם ונרוממם.

מתוך ענוה גמורה והכרה במוגבלות ראייתנו, נזכה לעיניים אחרות, למבט של שבת. בכך יסתגלו עינינו להביט גם אל הנסתר שבשגרה, מתוך ודאות מלאה "כי ישר ה', צורי ולא עולתה בו".



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר רבה ד', כ'; סוטה לה ע"ב.

[2] משלי פרק ד' פסוק כ"ב.

[3] בלימוד ליל שבועות.

[4] שמות פרק כ"ד פסוק ז'.

[5] שם פרק י"ט פסוק י"ז.

[6] שבת פח ע"א.

[7] תהלים פרק צ"ב, פסוק ג'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2888

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer