icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת נשא התשס"ה, שיחת ליל שבת*

ישא ה' פניו אליך

פרשיות במדבר ונשא עוסקות בנושא אחד, והוא - הסדר שבמחנה ישראל. הפרשה הבאה, פרשת בהעלותך, משלימה את התמונה; לאחר סידור מחנה ישראל מגיעים ימי המילואים, שבסופם – שורה השכינה בישראל. נראה, כי ברכת הכהנים המופיעה בפרשתנו, מפגישה אותנו עם משהו מהשראת השכינה שתופיע בפרשה הבאה; ברכת הכהנים היא השראת הברכה בישראל, השראת שכינה.

הסדר במחנה ישראל

כאמור, פרשיות במדבר ונשא מתארות את הסדר שבמחנה ישראל, הסדר שיביא לכך שתשרה השכינה בישראל. קל מאוד לראות, שסידור מחנה ישראל מרובה בפרטים ובדקדוקים. ישנו סדר מאוד מסויים ומאוד מוגדר שהרבה פרטים מרכיבים אותו. רק לאחר התיאור המפורט והמדוקדק של מחנה ישראל, מופיעה פרשיית ברכת כהנים. דבר זה מלמד, שהברכה והשכינה תשרה בישראל רק כאשר יתממש הסידור המדוקדק של המחנה. נתבונן בפרשיות , וננסה לעמוד על הסדר המדוקדק של מחנה ישראל.

מחנה ישראל מורכב משלושה מחנות; מחנה שכינה, מחנה לוויה, מחנה ישראל. יש שלושה מחנות שמסודרים בסדר מסויים. גם בתוך מחנה ישראל עצמו, ישנו סידור מסויים, כך שכל שבט ושבט נמצא במקומו. ייתכן, שגם הצמדת המניין לכל שבט ושבט, מבטאת את הדקדוק שקיים במחנה ישראל.

נראה, כי מעבר למבנה המדוקדק של המקומות, של כל אחד משלושת המחנות ושל כל שבט במחנה ישראל, קיים גם סדר מבחינת התפקידים השונים שקיימים במחנה, תפקידים המיוחדים לבעליהם. ייתכן שעצם העובדה שקיימים שלושה מחנות, מבטאת שקיימים במחנה תפקידים שונים; כהנים, לויים וישראלים, אולם אין לכך איזכור מפורש בכתוב. לעומת זאת לגבי הלויים, מוזכרת חלוקת תפקידים ברורה; כל אחד מבני לוי מקבל תפקיד מסויים בנשיאת המשכן ובעבודה בו, וזהו תפקיד המיוחד לו. הרמב"ם[1] מדגיש מאוד את האיסור בכך, שמשפחה אחת משבט לוי תבצע את תפקיד חבירתה; שוער לא ישורר, ומשורר לא יעמוד בשער, "איש איש על עבודתו ואל משאו"[2].

תופעות 'חריגות' במחנה

לאחר תיאור עבודת הלווים, מופיעות פרשיות שונות. במבט פשוט נראה שפרשיות אלו אינן קשורות כל כך למהלך הכולל של סידור מחנה ישראל; המהלך שמכשיר את המחנה להשראת הברכה והשכינה בו. אולם מבט מעמיק יחשוף, שגם פרשיות 'חריגות' אלו קשורות לסידור מחנה ישראל, אם כי אופיין שונה מהמתואר עד כה.

הפרשייה הראשונה היא פרשיית שילוח הטמאים אל מחוץ למחנה. פרשייה זו, קשורה באופן ישיר לסידור המחנה; "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"[3], אולם כאמור, יש פה דרישה שונה מהדרישות הקודמות.

עד כה היו דרישות חיוביות מסוימות לגבי סידור המחנה. התורה מתארת מבנה מסויים, מבנה אידיאלי, שרק הוא יכול להיות המצע להופעת השכינה. כאן מתברר שיש גם דרישה אחרת. סידור מחנה ישראל מצריך שהדברים ששייכים למחנה ישראל יופיעו, ויופיעו בסדר מסויים. אולם חלק מאותו סידור של המחנה מצריך גם, שהדברים שלא שייכים למחנה ישראל, יוצאו אל מחוץ למחנה. "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".

הפרשיות ה'חריגות' הבאות הן פרשיות סוטה ונזיר. כאמור, גם פרשיות אלו קשורות לסדר שבמחנה ישראל. המשותף לשתיהן הוא שששתיהן מצביעות על חריגה מסויימת מדרך המיצוע, לטוב ולמוטב. פרשיות אלו מחדשות, שגם אותן חריגות שקיימות במחנה, הן חלק מסידור המחנה כולו; יש לתת עליהן את הדעת ולהגיב להן. תגובה נכונה ביחס אליהן, תבנה אף היא את הסדר המדוקדק שבמחנה ישראל, הסדר השלם שיוביל להשראת הברכה והשכינה.

כה תברכו את בני ישראל

כאמור, העולה מכל הפרשיות הוא שקיים סדר מופתי במחנה ישראל, כשבקיומו תשרה הברכה והשכינה. תחילת הופעתה של השכינה הוא בברכת כהנים.

הציפייה הפשוטה היא, שכאשר מופיעה סוף סוף הברכה, היא תופיע באופן נרחב ובלתי גבולי. לאחר שהושלם הסדר המפורט והמדוקדק, המצמצם והמגביל של מחנה ישראל, מופיעה סוף סוף הברכה, ולכאורה זו האחרונה צריכה להופיע בלא מיצרים, שכן ברכה מעצם משמעותה היא שופעת, בהרחבה.

אולם הפסוקים מתארים תיאור אחר -

דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל[4].

יש דרישה של "כה תברכו את בני ישראל"; זו ברכה מסויימת שדווקא בה יש לברך. לא רק הסדר שקודם לברכה הוא מדוקדק ומפורט, אלא גם הברכה, שמעצם משמעותה אמורה להיות שופעת, היא מסויימת. קיימת דרישה ברורה כיצד לברך; "כה תברכו" ולא בשום אופן אחר.

אוסיף ברכה אחת משלי

מצינו בגמרא[5] -

מתיב רב שמן בר אבא: מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר: הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל - אוסיף ברכה אחת משלי, כגון ה' אלהי אבותכם יסף עליכם - תלמוד לומר, לא תספו על הדבר.

הגמרא מתארת נטייה שיכולה להיות לכהן – "אוסיף ברכה אחת משלי" על שלוש הברכות האמורות בתורה. נראה, כי נטיות כאלו קיימות אצל כל אדם בנוגע למצוות כולן. האדם נצטווה במצווה מסויימת, והוא מאמין ומכיר בכך שיש בציווי הזה משהו אמיתי, משהו ממלא. מתוך כך, נוטה האדם להוסיף על המצווה, להדר במצווה; הוא נצטווה לטול ארבעה מינים, והוא רוצה ליטול חמישה.

אולם נראה, כי בברכת כהנים הנטיה להוסיף היא חזקה הרבה יותר;

ראשית, מדובר כאן בברכה. כאמור, ברכה בהגדרתה היא משהו שופע וממלא, ולכן דווקא כאן תהיה לכהן נטייה אמיתית וחזקה להוסיף ברכה אחת משלו; להשפיע ללא גבולות, השפעה רחבה, לברך ולהוסיף ולברך.

אולם נראה אף יותר מכך. הציווי שציוותה התורה את הכהן לברך את ישראל, מעוררת בכהן תחושה כי ניתן לו הכח לברך; הכהן מרגיש שהוא נבחר להיות מי שיוריד את ברכת ה' לישראל, שניתן לו הכח להיות הכלי שדרכו תושפע הברכה לעם ישראל כולו. תחושות אלו יעוררו בכהן נטייה חזקה מאוד להוסיף ברכה משלו, שכן קיבל רשות וכח לברך ולהשפיע; "הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל", נתנה לי רשות לברך וממילא נתנה לי כח לברך – "אוסיף ברכה אחת משלי".

לא תוסיפו

כנגד אותה נטיית כהן להוסיף ברכה משלו, אומרת הגמרא –

תלמוד לומר, לא תוסיפו על הדבר.

באותו אופן היה ניתן לומר "תלמוד לומר כה תברכו". אכן, במדרשים מופיעים פרטים רבים הנלמדים מלשון הציווי "כה תברכו"; פרטים שמגדירים איך בדיוק יש לברך. גם הברכה השופעת, היא מוגדרת ומדוייקת - "כה תברכו את בני ישראל".

עמידה עצמית

כשמנסים לעמוד על משמעות הדרישה הזו, נראה שהדרישה המגבילה והמצמצמת לא רק שיכולה להופיע גם במקום בו מופיעה הברכה השופעת, אלא דווקא שם מקומה. מדובר כאן בברכה, שמטבעה היא רחבה ושופעת. ולא זו בלבד, אלא שמדובר בברכה שהכהן מברכה, שהכהן הוא הכלי להורידה לישראל. לכן יש צורך להגביל ולצמצם, "כה תברכו את בני ישראל". במקום בו ניתנה הרשות לכהן לברך, הוא יכול לטעות ולראות את עצמו כמי שמשפיע את הברכה, כמברך עצמו. הנטייה להוסיף ברכה אחת משלו, מבטאת באופן מאוד בולט, את הטעות הזו; הכהן עלול לטעות ולחשוב שהוא לבדו מסוגל לברך ולהשפיע, מכוחו שלו; "אוסיף ברכה אחת משלי". התביעה הנוקשית של "כה תברכו" מעמידה את הכהן במקומו. הוא מבין שמקורה של הברכה הוא מקור הכל; הקדוש ברוך הוא הוא המשפיע והוא המברך. הכהן הינו רק כלי, שדרכו תגיע הברכה לעם כולו, וככלי – אין בכוחו להוסיף ברכה משלו.

פרשיות במדבר ונשא מתארות את הסדר המופתי שקיים במחנה ישראל, שרק בקיומו תשרה השכינה והברכה בישראל. הברכה המתוארת, כביטוי להשראת השכינה, גם היא מדוקדקת להפליא, "כה תברכו" –  להורות שמקור הברכה הוא הקדוש ברוך הוא, מקור הכל.

ישא ה' פניו אליך

כשמתבוננים בברכת כהנים מגלים שגם בה, כברכה מדוקדקת ומוגדרת, קיים פרט אחד שמבטא פריצה ויציאה מן הסדר, חריגה. הברכה כולה היא על פי הסדר המדוקדק, "יברכך ה', וישמרך. יאר ה' פניו אליך, ויחנך". אולם פתאום מופיע יסוד שהוא פורץ, יסוד שלכאורה יוצא מן הסדר הרגיל - "ישא ה' פניו אליך" – נשיאות פנים שפירושה הפשוט הוא ותרנות.

בגמרא[6] –

דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: 'ישא ה' פניו אליך'.

מלאכי השרת תמהים. הקדוש ברוך הוא לא נושא פנים ולא לוקח שחד, מנהיג את העולם במידת הדין. הנהגת העולם במידת הדין אין פירושה הנהגה מתוך נקימה ונטירה, אלא זו הנהגה אמיתית וכנה; יש בהנהגת הדין, בצמצומים ובהגבלות, בפרטים ובדקדוקים שבהנהגה, משהו אמתי וכנה. לכן מנהיג הקדוש ברוך הוא את העולם במידה זו.

פתאום בברכת הכהנים יש נשיאת פנים לישראל - "ישא ה' פניו אליך", לכאורה ותרנות. חכמינו לימדונו כי כל האומר שהקדוש ברוך הוא ותרן, יוותרו מעיו! אם כן, מהו מקומה של נשיאת הפנים לישראל?!

לפנים משורת הדין?!

ממשיכה הגמרא -

אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה.

הקדוש ברוך הוא עונה למלאכים תשובה מאוד פשוטה. ישראל נושאים לי פנים; הם נוהגים עימי, כביכול, לפנים משורת הדין. שורת הדין מחייבת לברך ברכת המזון רק מכדי שיעור שביעה, וישראל מברכים ברכת המזון כבר מכזית או מכביצה. כיוון שישראל נושאים פנים כלפי קודשא בריך הוא, שורת הדין נותנת, שאף הקדוש ברוך הוא ישא להם פנים. בעצם אין כאן נשיאת פנים, שכן זה מה שמידת הדין מודדת; "כמים הפנים לפנים"[7].

תלות גמורה

אולם לא די בכך. יש לתת את הדעת על התחום בו באה לידי ביטוי נשיאות הפנים של ישראל כלפי קודשא בריך הוא - ברכת המזון; ישראל מוסיפים ברכה גם בפחות מהשיעור הנדרש מן התורה. יש להבין מה בין הוספת ברכה בברכת כהנים, האסורה, לבין ההוספה בברכת המזון, שמותרת. מדוע התורה לא מאפשרת לכהן להוסיף ברכה אחת משלו, באומרה "כה תברכו", ואילו ההוספה של ישראל בברכת המזון נתפסת כמשהו חיובי, שהקדוש ברוך הוא מתפאר בו, כביכול, לפני מלאכי השרת "וכי לא אשא פנים לישראל?".

נראה כי קיים הבדל מהותי בין שתי ההוספות. הוספת ברכה בברכת כהנים יכולה לנבוע, כאמור, מראיית הכהן את עצמו כמשפיע הברכה; הוא יכול לראות את עצמו כמקור השפע, ומתוך כך להוסיף ברכה אחת משלו. הוספת ברכה כזו אסורה משום "בל תוסיף", ואולי גם משום "כה תברכו"; הוספה שמבטאת את  עמידתו העצמית של הכהן, כמי שעומד מכוחו ומסוגל להשפיע על אחרים - זו הוספה פסולה.

הוספת הברכה בברכת המזון היא הפוכה לגמרי; היא אינה מבטאת את עמידתו העצמית של האדם, אלא להפך - את תלותו הגמורה בקדוש ברוך הוא. בברכת המזון, האדם נדרש לברך את הקדוש ברוך הוא ולהודות לו על שנתן לו את מזונו. בברכה זו מבטא האדם את תלותו הגמורה בקדוש ברוך הוא. הדרישה בתורה היא לברך רק לאחר שהאדם שבע מאכילתו; השביעה מאפשרת לראות בפועל את השפעת המזון על האדם, וממילא את הגודל שבנתינה שנתן לו ה'. במצב כזה מתחייב האדם להכיר תודה למי שהשביעו. לעומת זאת, כאשר האדם אכל אך לא שבע, לא נראית השפעת הישירה של המזון שניתן לו על ידי הקדוש ברוך הוא. במצב כזה לא חל חיוב על האדם לברך לבוראו. אולם ישראל מברכים גם כאשר לא שבעו באכילתם; מכזית או מכביצה. הם מצביעים על תלותם הגמורה בקדוש ברוך הוא גם כאשר זו אינה נראית בגלוי לעין, והשפעת הנתינה אינה מורגשת. דומה הדבר, למי שמודה לקדוש ברוך הוא גם על טיפת גשם קלושה, למרות שאין בכוחה לבדה להחיות ולקיים את היבול כולו.

כמים הפנים לפנים

משיב הקדוש ברוך הוא לתמיהתם של מלאכי השרת: ישראל מבטאים את הקשר ביני לבינם גם כאשר הקשר לא נראה באופן גלוי, ובכך הם נושאים לי פנים, כביכול. דבר זה מזכה את ישראל בנשיאת פנים מצד הקדוש ברוך הוא, על פי שורת הדין. ישראל שמבטאים את הקשר שלהם עם הקדוש ברוך הוא בלי מדידות ובלי גבולות, ראויים לשפע ולברכה בלי מדידות וגבולות. האופן בו מבטאים ישראל את הקשר בינם לבין קודשא בריך הוא, הוא האופן שבו יתממש הקשר.

בברכת כהנים היתה נטייה לכהן להוסיף ברכה אחת משלו. מה שלא התאפשר שם, מתאפשר בברכת המזון, במקום בו הוספת הברכה על ידי ישראל לא מעמידה אותם כעצמאיים, אלא להיפך - מצביעה באופן חזק יותר את תלותם בקדוש ברוך הוא.

מתוך כך יוכלו  ישראל להוסיף ברכה בעולם, ולזכות גם שה' יוסיף ברכה עליהם;
ישא ה' פניו אליך.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] הלכות כלי המקדש פרק ג', הלכה י': "וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו, שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו".

[2] במדבר פרק ד', פסוק י"ט.

[3] במדבר פרק ה', פסוק ב'.

[4] במדבר פרק ו', פסוק כ"ג.

[5] ראש השנה כ"ח, ע"ב.

[6] ברכות כ', ע"ב.

[7] משלי פרק כ"ז, פסוק י"ט.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3922

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer