פרשת נשא התשס"ג, מוצאי חג מתן תורה, שיחת ליל שבת* מן הקודש אל החול לך אמר להם שובו לכם לאהליכם.[1] ידועה אמרתו של הרב'ה מקוצק שמעמד הר סיני מרומם ונעלה היה, אך המבחן האמיתי הוא בשיבה לאהל, לשגרת החיים. החכמה האמיתית היא לדעת כיצד לנהל חיים מרוממים ומקודשים בהתנהלות היומיומית במחנה ישראל, לא רק במעמד אדיר וחד פעמי למרגלות הר סיני. וישלחו מן המחנה הקושי בהמשכת מעמד הר סיני אל החיים באוהל מתבטא גם במדרש חז"ל - בשעה שיצאו ישראל ממצרים, היו כל רובן בעלי מומין. למה? מפני שהיו יגעים בטיט ובלבנים... כיון שבאו למדבר סיני, אמר האלקים כך הוא כבודה של תורה שאתן אותה לדור בעלי מומין?... מה עשה האלקים? אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן, ותדע לך, שכן, אמר ר' יהודה אמר ר' סימון מנין שלא היה בהן חגרין - שנאמר, ויתיצבו בתחתית ההר ואין ניצב אלא על רגליו, ומנין שלא היו בהן גידמין... ומנין שלא היו בהן חרשין... ומנין שלא היו בהן סומין... שלא היו בהן אלמים... נמצאת אומר שהרי נתרפאו כולן. אבל כיון שעשו אותו מעשה של עגל, חזרו למומן ונעשו זבין ומצורעין... אמר האלקים למשה, עד שלא עשיתם את המשכן הייתי מגלגל בדברים, והיו הזבים והמצורעים מעורבים עמכם, עכשיו שעשיתם את המשכן ואני משרה שכינתי ביניכם הפרישו אותם מכם - וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. בשביל מה? ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם.[2] במעמד הר סיני נתרפאו כל ישראל. היה זה מעמד בו התברר כי הכל שייך אל המציאות העליונה השלימה, אין נדחים, אין רחוקים. כולם כלולים ושייכים בהופעת ה' האדירה. אך עם ישראל לא מצליח לשמר את המעמד שהיה בסיני. בשובו אל האוהל מתברר שיש בתוכו גם טמאים, והוא נאלץ לשלחם מהמחנה, להרחיק את מי שלא יכול להשתייך למחנה בו שורה השכינה. לא רק טמאי מת וזבים שטומאתם היא כורח המציאות החומרית של העולם הזה משולחים, אלא אף מצורעים, אף אנשים שבעצמם פוגמים בחיים. כמה מאכזב, שאל המשכן, האמור להוות המשך למעמד האדיר בסיני, האמור להתמיד את השראת השכינה בתוך מחנה ישראל, לא מצליחים כולם להשתייך. בשובם לאהליהם חוזרים ישראל להיות בעלי מומין, הולכים הם ומתרחקים מהמעמד האדיר בסיני; אינם מצליחים להתמיד בהשתייכותם אליו. ממתן-תורה לעגל במדרש אחר הדברים חריפים יותר - אמרו רבותינו, אחר מ' יום שקבלו ישראל את התורה עשו ישראל את העגל... ר' שמעון בן יוחאי ור' אליעזר בן יעקב, אחד מהם היה אומר כט' יום היו ישראל מושלמין, וחד מנהון היה אומר יא' יום היו ישראל מושלמין... ר"ש בן חלפתא אומר יום אחד היו מושלמין... ר"מ אומר, לא כדברי אלו ולא כדברי אלו, אלא אפילו בשעה שהיו אומרים 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' היו אומרים בפיהם אחד ובלבם אחד...[3] עם ישראל לא מצליח לשמר את גודל המעמד זמן רב. שלמותו נפגמת תוך זמן קצר בעשותו עגל מסכה. אך חכמינו במדרש הנ"ל באים ללמדנו, שהנפילה החלה עוד לפני מעשה העגל. ודברי ר' מאיר במדרש קשים מכולם - לא יומיים ולא יום עמדו ישראל בשלמותם, אלא עוד בשעה שעמדו בתחתית הר סיני ובלשונם אמרו נעשה ונשמע, ליבם לא היה נכון לבוראם. בראש ההר - "וירד ה'... וידבר...", ובתחתיתו, עומדים ישראל ועולמם מפוצל, אחד בפה ואחד בלב. באופן דומה, מופיע במדרש לגבי המן, שתחת אשר יאמרו עליו שירה היו מוציאים עליו דברי תִפלות. יחודו של המן - שאין בו כל פסולת (- כעין מעמד הר סיני, ללא מומין), אך בני ישראל מביעים זלזול במציאות הזאת, אמרו - ועתה נפשנו יבשה אין כל.[4] עם ישראל אינו מצליח לעכל את המציאות האדירה של הלחם האלקי המושלם, שכולו טוב ללא סיגים. הם אינם מסוגלים להתנתק משייכותם למציאות שהפסולת מעורבת בה, והם כביכול 'זקוקים' לה. גם אנו חווים פעמים רבות את הקושי שבמעבר ממעמד רוחני נשגב אל המציאות היומיומית הפשוטה, השגרתית. גם אנו מתקשים לעכל את המציאויות הגבוהות ולישמם בשיבה אל האוהל. ברירה קפדנית נראה, כי התורה, בצוותה על שילוח הטמאים, מתמודדת בדיוק עם הקושי המדובר. התורה קובעת כי השראת שכינה במחנה ישראל, התמדת מעמד הר סיני בחיים היומיומיים, תיתכן בתנאי שישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. רק אם תיעשה עבודת ברירה קפדנית, בה יופרד הרע מן הטוב ויוצא ממחנה ישראל, תוכל מציאות המשכן להתמיד. וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש... ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם.[5] מציאות החיים הפשוטה אינה דומה למציאות האדירה שבמעמד הר סיני. במציאות הפשוטה יש טומאות, יש פגמים ועיוותים. במציאות כזו, השראת שכינה אינה דבר פשוט ומובן מאליו, והרוצה בה חייב לברור היטב את הפסולת מתוך האוכל, את הטמא מן הטהור ולשלחו מחוץ למחנה. אחרת, יטמא המחנה אשר ה' שוכן בתוכו, ושב מאחריו. משבועות לשבת זכינו לחגוג השנה את חג מתן תורתינו בצמוד לשבת. המעבר משבועות אל חיי היום-יום השגרתיים קשה הוא, והגם שהוא מתבצע בהדרגה - תחילה 'אסרו חג' ורק לאחריו חיי השגרה - קשה מאוד לחוש את אסירת החג הזו, לחוות אותה באופן משמעותי. קשה לחזור לאוהלים. המעבר משבועות לשבת מקל עלינו. יש כאן לכאורה מעבר הדרגתי משבועות לימי החול, מאירוע תדיר פחות לתדיר יותר, וממילא קל אולי יותר לחוות את עוצמת חג מתן תורה מעוצמת השבת, אך לאמיתם של דברים התמונה שונה: יש כאן מעבר לקדושה גדולה יותר. קדושת השבת, על אף תדירותה, גדולה יותר מקדושת יום-טוב, קבועה וקיימת היא. פעמים רבות, העיקרון שתדיר קודם, מתנגש ברמות קדושה גבוהות וישנה התמודדות ביניהם, אך השבת מאחדת את שני הדברים, תדירה היא וקדושה היא. השבת היא קדושה המופיעה בתדירות במציאות הפשוטה; בסופם של כל שישה ימי מעשה נוחתת השבת לעולם. בשבת אסורה מלאכת הברירה, ועל דרך הסוד הסבירו שבשבת משתייכת כל המציאות אל הופעת ה'; אין פסולת, אין פגמים ומומים - הכל מתכלל במציאות האלקית, הכל משתייך אליה.
במעבר משבועות לשבת יתבונן האדם על כך שבמציאות הפשוטה והתדירית שלו, נמצא יסוד השלימות הגדולה, זו שמגלה שהכל שייך במציאות האלקית, שאין נדח ממנו ית'.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] דברים פרק ה, פסוק כז. [2] במדבר רבה, פרשה ז, אות א. [3] שם, אות ד. [4] ראה שמות רבה, פרשה כה, אות ז. [5] במדבר פרק ה, פסוקים א-ב. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4640
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|