icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת בהעלותך התשס"ד, שיחת סעודה שלישית*

פכים קטנים

בהעלותך. למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט ושלחן של הדיוט. כיון שבא המלך באו עמו שמשין, סיבבו מיכן ומיכן מנורות של זהב לפניו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל הדיוטות. אמר לו המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? למה לא התקנת לי כלום? אמר לו אוהבו: ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך, ונתביישתי, והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך: חייך, שאני פוסל את כל כלי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך. וכן הקב"ה כולו אורה, שנאמר: "ונהורא עמיה שרא". והוא אמר לישראל: התקינו לי מנורה ונרות. מה כתיב שם? "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"; "ועשית מנורת זהב טהור"; כיון שעשו באת שכינה, מה כתיב שם? "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד". מיד קרא למשה - "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר". מה דבר אליו? "בהעלותך את הנרות": [1]

מבקש המלך להיפגש עם אוהבו, להביא לידי ביטוי את קשר האהבה שביניהם. מובן שאין המפגש יכול להתקיים בארמון המלך, שכן בהיותו בארמון חסר האוהב את היכולת להביא את אישיותו אל המפגש ואף את היכולת לקלוט את המלך עצמו, שעולמו ומושגיו רחבים בהרבה ממידותיו ומיכולת הקליטה המוגבלת שלו. המפגש של המלך עם אוהבו חייב להיות מצומצם למושגיו של האוהב. לשם כך, יעזוב המלך את ארמונו, ישאיר מאחוריו את המלכות על כל עומק חללה ויכניס עצמו אל עולמו של האוהב, אל ד' אמותיו.

דווקא מפגש בבית האוהב, שיכלול שימוש בכלי ההדיוט הפשוטים יהיה מפגש שיבטא את אהבתו של האוהב למלך. כאן יוכל האוהב להתמסר כולו למשימת ארוח המלך, יקדיש עבורו את כל אשר לו; יציע את המיטה, יערוך את השולחן וידליק את המנורה. בביתו מסוגל האוהב להביע את עצמו ואת עומק אהבתו למלך באמצעות השקעתו בהכנות למפגש ובעזרת כליו הפשוטים.

שרגא בטיהרא

הרצון המקורי של המלך להיפגש עם ידידו בביתו מעניק משמעות מרובה לקיומו ומאדיר את מקומו כפרט, שאפילו המלך מתעניין בו וחפץ בקרבתו. הוא מתמלא תחושת ייעוד ושליחות ומבין שיש לו חשיבות בעיני המלך. אולם, בשעה שקול פעמי המרכבות מתחזק והפמליא המלכותית מתקרבת לביתו של ההדיוט נמלא האוהב בושה. למראה מנורות הזהב שבידי שמשי המלך חודרת אל שורשי תודעתו של האוהב ההכרה כי כל הכנותיו למפגש חסרות משמעות בהשוואה להוד המלכותי. ברגעים הקצרים שלפני המפגש תופס האוהב עד כמה אפסי הוא לעומת המלך עימו הוא עומד להיפגש. מרוב בושה מטמין הוא את כל מה שהתקין לסעודה.

או אז נכנס המלך לבית האוהב ומבקש לממש את רצונו לפגוש את אוהבו. שמח הוא באוהבו דווקא כאשר הוא שומע על שני השלבים שעברו עליו בהכנות למפגש: ההתקנה וההטמנה. האהבה השלמה של אוהב המלך באה לידי ביטוי דווקא כאשר לאותה מסירות ראשונית שליוותה אותו בהכנות למפגש, לאותה דבקות בה התקין את כלי ההדיוט שלו לקראת בוא המלך, מתלווה ההכרה שלמעשה, אין לכל אותן הכנות ערך עצמי; בסופו של דבר האוהב וכל יכולותיו מתגמדים לעומת המלך עימו הוא חפץ להיפגש.

כשמוע המלך את דברי האוהב מוכן הוא להסתיר את האור שהביא עימו, לעטות על עצמו פשטות, להתאים את עצמו אל האוהב ולמושגיו ולבשר לו "חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך".

כלי הדיוט

נתאווה מלך מלכי המלכים הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים וציווה לעמו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". עם ישראל מתנדב כולו להכנות לקראת המפגש הגדול ומתנדב כלי כסף וכלי זהב, מתמסר כולו לצורך גבוה ומקדיש את כלי ההדיוט שלו למלך עולמים. אלא שברגעי השראת השכינה ממלא הענן את המשכן ואין ביכולתו של משה להיכנס אל אוהל מועד; כאשר רגע המפגש קרב, מתעצמת תחושת האוהבים כי קצרה ידם וכי כל שעשו ופעלו, כל שהתקינו והכינו איננו שווה כלום לעומת הדר גאונו של הקב"ה; אורה של מנורת הזהב אותה עשו לכבוד המלך מחוויר עם התקרב המפגש עם המלך אשר נהורא עמיה שרא.

אף בעולמו הפרטי עשוי אדם מישראל לחוות חוויה דומה לזו של האוהב. מתבשר הוא על רצון קונו במפגש עימו ונחלץ להתמסר בכל כוחותיו להכנות לאותו מפגש. מקדיש הוא את עיתותיו ללימוד תורה ולקיום מצוות ומכשיר את כלי ההדיוט שלו לקלוט את אלקיו בבואו למפגש. עם התקרב המפגש חש האוהב כי כל עשייתו הרי היא כאין וכאפס, ומרוב בושה מטמין הוא את כל אשר עמל להתקין לכבוד המלך.

דווקא ברגע זה נאות ה' לצמצם שכינתו – בין בעשרה טפחים של ארון וכפורת ובין בכליו המוגבלים של עובד האלקים הפרטי. מאחר שביטא עם ישראל, האוהב, את גודל אהבתו ונכונותו להתמסר למלכו, ויחד עם זאת בא לכלל ההכרה שאין הוא וכל מאמציו נחשבים למאומה בהשוואה לכבוד מלכותו, מיד קרא ה' למשה לשמוע את הקול המידבר אליו וציווהו בהעלותך את הנרות. פסל ה' יתברך את כליו המלכותיים, ומשאלה נפסלו, משמעות מחודשת נוצקה לנרות המערכה שהוטבו על-ידי ההדיוט. כעת יוכל האוהב לזכות להיפגש עם אלקיו באופן שייקלט בכליו, כלי ההדיוט שהכין.

כל אחד הוא אור קטן

דבר אחר: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" - שלא תהיו מבזין על המנורה. הוי "כי מי בז ליום קטנות". "ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרובבל שבעה אלה": "אלה" - זו המנורה, "שבעה" - אלו שבעת הנרות.[2]

לכאורה, טעון המדרש באור רחב, משום שההוא אמינא שיהיו בני ישראל מבזין על המנורה נראית תמוהה. הרב קוק עוסק במדרש זה בדרוש לפרשת בהעלותך[3]:

"ראינו שסגולת המנורה שתאיר אור החכמה בישראל. אמנם החכמה היא אחת בעיקרה, אבל כל אחד יקבל החכמה כפי הכנת טבעו, והדרך לבוא אל עומק החכמה הוא שכל אחד ילך בדרך שטבעו מורה על זה, שזה אות שלכך נוצר."

המנורה עשויה מקשה אחת ומסתעפת לשבעה קנים נפרדים. מבין כלי המקדש מסמלת המנורה את החכמה, וממילא מן המבנה שלה ניתן ללמוד על אופייה של החכמה בישראל. חטיבת החכמה בישראל אחת היא, אך כוללת בתוכה ענפים מפוצלים. לומר לך שעל כל אחד ואחד להשקיע בהליכה בדרכו המיוחדת לו, ועל ידי כך להגיע אל עומק החכמה. אור החכמה בישראל מופיע דווקא באמצעות הגוון הייחודי של כל אחד מישראל, בשבע השלהבות שבראשי קני המנורה, אך באמת אור אחד הוא הכלול מן הגוונים הרבים.

מחשבות גדלות

"והנה לפעמים ידמה אדם שכל כך גבר שכלו, עד אינו צריך כלל ללכת על-פי טבעו ומדותיו, שכבר הוא משכיל בעמקי החכמה למעלה מכל טבע ומדה שבו."[4]

עלול האדם לחשוב כי ההליכה בדרך ייחודית, בנתיב שמביא לידי ביטוי רק גוון מסויים של החכמה, היא שלב הכרחי ונחוץ, אך בשלב מסויים, כשהוא נעשה מסוגל לעזוב דרך זו ולעבור למישור פעולה רחב יותר, שבו כולל הוא בעצמו את הגוונים השונים שבאור החכמה, מוטב שיילך בדרך זו. אמת היא שעמודי החכמה שבעה הם, אך תכליתם להביא את האדם אל מעלה גבוהה יותר, משם ואילך יוכל לצעוד בשביל רחב המאחד בתוכו את הנתיבים הצרים יותר, בשביל שהוא למעלה מכל טבע ומידה הטבועים בו.

עבדים וקטנים

" מכל מקום ידענו כי לא יצדק דבר זה לגמרי." [5]

בחושבו כי הגיע למעלה שבה נעשית עבודתו ופעילותו בדרכי החכמה משמעותית יותר מאשר בצעידה באורח המיוחד לו בוחר האדם בדרך שלא צוותה על-ידי הקב"ה. בוותרו על העלאת הנר המיוחד לו אל מול פני המנורה מעלה הוא אש אשר לא ציווה ה' אותו להעלותה. אדם כזה טועה טעות יסודית בחושבו שפעילותו בדרך שמורה לו השכל תביא לתוצאות טובות יותר מאשר הדרך עליה ציווה ה' - דרך שבה עובד כל אדם בהתאם לטבעו ומידותיו ומתוך עבודת הפרטים נוצר עבור הכלל כלי להשראת שכינה.

לא כך חשב מלכו של עולם בצוותו על עשיית המנורה ועל הדלקת הנרות. חפץ הוא המלך בהתמסרותו המוחלטת של אוהבו לעבודת ההכנה למפגש עימו, אך אין די בכך. הכרחית היא עבור האוהב ההכרה כי אל לו לבזות את המנורה, על האור העולה משבעת נרותיה שלכל אחד מהם ייחוד משלו אשר אין דרך להביעו מבלעדיו. עליו לדעת שלא השגותיו הפרטיות, אליהן יגיע באמצעות שכלו, הן שיעניקו לו את קרבת האלקים לה הוא משתוקק לכשעצמן כי במה נחשב הוא. עבודת האוהב רצויה דווקא כאשר היא נעשית מתוך ידיעה כי גדול המלך ומהולל מעל ומעבר לכל יכולותיו האנושיות של האוהב. הפועל כמיטב יכולתו ומקדיש לשם כך את מיטב כלי ההדיוט שלו, המתאימים לו על פי אופיו וטבע נפשו הוא האוהב עימו חפץ המלך להיפגש בהשרותו שכינתו בתחתונים.



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר רבה, טו, ח

[2] שם, שם, ז

[3] מדבר שור, הדרוש השישי

[4] שם

[5] שם


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3385

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer