icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת בהעלותך התשס"ד, שיחת ליל שבת*

הדור

"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן. וַיִּסְעוּ בָּרִאשׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד משֶׁה."[1]

בשנה השנית, בחודש השני, בעשרים בחודש, נוסעים בני ישראל לראשונה כמחנה מסודר על פי צו ה'. מעתה מלווה אותם הדרכת ה' בכל סדרי החיים – "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו"[2]. המחנה מאורגן סביב משכן ה', ממנו יונק הוא כוחות לפעילות בחנייתו ואותו הוא מצעיד אל מחוזות חדשים בנסיעתו. על המחנה חופף ענן ה', והשראת השכינה נותנת את אותותיה בכל התנהלויותיו של עם ישראל, הפועל לאור צו ה' ומערכת החוקים האלקית המסודרת שניתנה לו בסיני.

יתרה מזו, מפרשת ויהי בנסוע הארון יכולים אנו ללמוד על כך שגם התמודדויותיו של עם ישראל מאופיינות בכך שהקב"ה הוא המנחה אותן:

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל."[3]

במהלך מסעו של מחנה ישראל עתיד הוא לפגוש אויבים ושונאים, לחוות מאבקים והתמודדויות, וגם אז – בנסיעה ובמנוחה – ה' הוא המתווה את הדרך, המנחה את העם ומנהיג אותו באופן מסודר על-פי מצוות וחוקים.

זוהי מעלה מיוחדת לה זוכה עם ישראל, באשר מעתה לכל אורח חייו מתלווה אור ה', וכל פרט יום-יומי בהתנהלותו, העוברת דרך הנסיעות, החניות וההתמודדויות, מוצא את מקומו בסדר הכללי של המחנה אשר במרכזו - אוהל מועד ושכינה.

נפילה בלתי מוסברת

דווקא לאור המעלה הגבוהה של חיי הקודש לה זוכה עם ישראל הופכת הנפילה של עם ישראל המתוארת בפסוקים הבאים בלתי מובנת במיוחד:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל משֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ."

קשה לתפוס כיצד עם אשר כל חייו סובבים סביב המשכן והשראת השכינה, וכל התנהלותו מושפעת מן הסדר האלקי שקבע לו יוצר כל, חוטא באופן שכזה.

בניגוד לחטאים אחרים של עם ישראל קשה למצוא בחטאי המתאוננים והמתאווים את הגורם הסיבתי המדוייק שהוביל לנפילה. אכן, חטא עם ישראל בחטאים גדולים ונוראים במשך שנות נדודיו במדבר, אך כמעט בכולם ניתן למקד את הכשלון בנקודה ברורה מסויימת: אם במחסור במים או במים מתוקים בראשיתו של המסע; אם בהסבר כזה או אחר לחטא המרגלים; ואם במאבק על ההנהגה בחטא קורח ועדתו. חטאי המתאוננים והמתאווים מתייחדים בכך שנראה שאין להם גורם אחד ממוקד. מקור החטא ושורשו במציאות כללית יותר בה שרוי עם ישראל.

עילה לחטוא

רש"י משתמש בביטוי חריף לתאור חטא המתאוננים:

"כמתאננים - אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום"[4]

כמובן, עם ישראל לא יחטא בלא סיבה כלשהי. אך יחד עם זאת, הרי הוא מחפש אחר אותו גורם, אותה עלילה, תואנה, בה יוכל לתלות את פרישתו מאחרי המקום. שרוי הוא במציאות עליונה מאוד, בה כל מעשיו יונקים את משמעותם ואופיים מן הקודש, אך עדיין קיימת בקרבו תחושה של חוסר.

כך עולה גם מתיאור האספסוף המתאווה תאווה. כביכול, יש לו הכל, אך למעשה חסר לו החסרון. הוא מעוניין בתאווה אותה יוכל למלא, בצורך פנימי אותו יוכל לספק.

נראה שכל אותה מציאות של מחנה מסודר, אשר חנייתו, מסעו והתמודדויותיו, כולם על פי ה', הרי היא עטיפה מבריקה שאינה משקפת את התמונה כהווייתה הפנימית, העמוקה. עם ישראל אמנם אימץ לעצמו את צו ה', תורתו וחוקיו כדרך חיים, אך הלבבות טרם נמשכו אחר הפעולות; המערכת הענפה והמסודרת שעל פיה צועד עם ישראל במדבר טרם חלחלה פנימה לעומק. ממילא, חש העם בחוסר ומחפש את מילויו. החלל שנוצר בעומק הלבבות מעורר בהם צימאון עמוק ומשמעותי הדורש השלמה כלשהי. את הרוויית אותו צימאון מחפש העם כאשר הוא מבקש בשר. אולי בדרך זו תבוא תאוות העם על סיפוקה והחוסר הפנימי המציק לו יתמלא באופן המניח את הדעת.

פער בין רועה לעדרו

משה רבנו מתקשה לשאת את מצבו של עם ישראל כפי שהוא מתגלה לעיניו. עד עתה היה בטוח משה כי העם צועד עימו ומתעלה אל הר ה' ואל מקום קדשו. באחת נקטע חלומו זה של משה, והוא מגלה כי תהום פעורה בינו ובין העם. מן העבר האחד הוא עמל ומחפש את רוח האלקים המרחפת על המחנה, ומן העבר האחר מגלה הוא עם המתאווה לבשר.

כאשר נחשף הפער האדיר בין מקומו של משה ובין עמדתו הרוחנית של העם פונה משה אל הקב"ה בבקשה לסיוע בהנהגת העם:

"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי."[5]

נותן לאיש כדרכיו

הקב"ה נענה לשתי הבקשות העולות מן המחנה, לכל חי משביע הוא את רצונו – למשה ולישראל. במבט פשוט נראה כי שתי התגובות פועלות במישורים שונים לחלוטין, וכי קיימת אף ניגודיות של ממש ביניהן.

מחד, מעניק הקב"ה לעם את אשר ביקש ומוריד לו שליו לסיפוק תאוותו לבשר, ומאידך, מתרצה ה' אף לבקשתו של משה ומגיש לו את הסיוע בהנהגת העם בדמות שבעים הזקנים הנסמכים סביבות אוהל מועד. כביכול, מנציחה תגובתו של הקב"ה לבקשות ולצרכים של משה ועם ישראל את הפער האדיר ביניהם – משה משתתף במעמד האצלת הרוח על זקני ישראל, ואילו המתאווים מקבלים שפע בשר שיספיק להם עד אשר ייצא מאפם.

הרוויית הצמאון

אולם, נראה שיש להבין את הפתרון האלקי לבעיית העם באופן אחר. יסודה של התאווה לבשר בחוסר עמוק ויסודי, ששורשו בעובדה שהמערכת המסודרת של המחנה המתנהל במציאותו היום-יומית על פי ה' לא הביאה עדיין להשפעה הרצויה על עם ישראל; לא הביאה עדיין לחלחול של השפעת השראת השכינה החופפת על מחנה ישראל בחנייתו ובנסיעתו אל עומק הנפשות.

מדמה העם בנפשו כי צמאונו יבוא על סיפוקו באכילת בשר, אך מובן שאין אלו פני הדברים. העם משתוקק לכיוון אחר לגמרי, וראשיתה של התשובה על הנפילה העמוקה והיסודית שבחטאי המתאוננים והמתאווים בהבהרה החד-משמעית שהבשר, על משמעויותיו הנלוות, אינו מושא חיפושיו של עם ישראל. ינסו המתאווים להשביע את תאוותם בבשר השליו עד אשר ייצא מאפם, אך הנפש לא תימלא. השתוקקות ישראל בעומקה הרי היא מופנה כלפי שמיים ורוח ולא כלפי תאוות ובשר.

מן הצד השני של אותו המטבע, זוכה עם ישראל בשעה זו לקומה רוחנית נוספת. דווקא בנפילה האדירה שלו מתברר העומק אותו הוא דורש ומבקש; מתוך ההתאוות ניתן ללמוד עד כמה משתוקק עם ישראל למילוי משמעותי של החוסר אותו הוא חש בנפשו. לא די לו במערכת הטכנית המסודרת, באוסף של פרטים המעשיים המרכיבים יחד את מחנה ישראל. אין הוא מסתפק בקילוח דק של מים נוזלים מן לבנון שרק לאחר זמן ארוך יחלחלו אל המעמקים. חפץ הוא במעיין גנים אדיר, בבאר מים חיים שתפכה על כל מרחבי חייו באופן משמעותי יותר.

לשם המענה השלם על צורכו זה של עם ישראל בהופעה רחבה ועמוקה יותר של השכינה וגילוייה במחנה מצווה ה' על סמיכת הזקנים. בהאצלת הרוח על שבעים מזקני ישראל ודרכם, במעגלים מתרחבים, לשנים עשר שבטי י-ה מתבטאת הענקת כוח סגולי-רוחני לכלל ישראל, אשר יוכל מעתה לסמוך זקנים ולהשפיע ברמה אחרת על התגלות השכינה במרחבי החיים ובמציאות המפורטת דרך מערכת של דינים וחוקים מסודרים.[6]

 

למעשה, תגובתו של הקב"ה לצימאון האדיר של עם ישראל בדור המדבר, המתגלה בהופעה שפלה וירודה בתאווה לבשר, מורכבת משני חלקים משלימים. מחד, תתחדד ההכרה כי אין הבשר והתאוות היעד המבוקש והנרצה על ידי עם ישראל בשאיפותיו וברצונו לשלמות ומלאות פנימית. ומאידך, תואצל הרוח על עם ישראל, אשר יזכה מעתה לקומה חדשה של התגלות שכינה במרחבי החיים, ובמחנה ישראל בנסיעתו, בחנייתו ובהתמודדויותיו.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר י, יא-יג

[2] שם ט, כ

[3] שם י, לה-לו

[4] רש"י במדבר יא, א

[5] במדבר יא, יא-יד

[6] כפי שבואר בהרחבה בשיעור הכללי בנושא הסמיכה.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2503

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer