פרשת בהעלתך התש"ס, שיחת ליל שבת* יהי מורא רבך כמורא שמים ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך.[1] הפסוקים מתארים תהליך של האצלת רוח ממשה לשבעים הזקנים. מופיע כאן מהלך חשוב וחיובי המבטא את הרחבת ההתגלות וההנהגה האלוקית, מדמות בודדת - משה, להופעה רחבה בהרבה. ישנה תחושה של המשך האצלת רוח ה' על ישראל. מהלך הפרשיות אולם, במבט כולל יותר, מתגלה שמהלך זה הינו חלק מהדרדרות כללית במעמדו של משה, ובהתיחסות העם כלפיו. ראשית יש לזכור, כי משה ביקש את העזרה הזו, מתוך מצוקה וקושי לשאת בעול ההנהגה לבדו. "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני".[2] שנית, הפרשיות של הרחבת הסמכויות לשבעים הזקנים, וחטאי ישראל שזורות זו בזו. ציווי ה' לאסוף את שבעים הזקנים בא לאחר יאושו של משה אחרי חטא המתאוים והמתאוננים, איסוף הזקנים בפועל נעשה אחרי הנבואה על סיפוק הבשר לעם, ומיד אחרי האצלת הרוח מכה ה' בעם האוכלים את השליו.[3] פרשת אלדד ומידד מהווה שלב נוסף בהדרדרות.[4] עצם העובדה כי מלבד משה ישנם עוד אנשים מתנבאים, גורמת לאבוד מעמדו היחידאי של משה כאומר דבר ה'. חז"ל הבינו שגם תוכן הנבואה ביטא את אותה נקודה בדיוק - משה מת, ויהושע יכניס את ישראל לארץ.[5] אומנם משה, רואה בכך דבר חיובי, הרחבת התגלות ה' בישראל - "ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם" אולם, התנהגות יהושע, המקנא למשה, משקפת את העובדה שכנראה יש סיבה לקנא, למעמדו של משה המתפורר אט אט. שיאה של אותה הדרדרות, משתקפת בפרשת מרים: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר, וישמע ה'".[6] פתאום אפשר לדבר על משה ולבקר אותו. אפשר להשוות בינך לבינו ("הלא גם בנו דבר!"). אבד המעמד האבסולוטי של משה כמרומם מעל כל אדם. התגלות הקדש במציאות לעומת כל הנאמר, ישנו מימד חיובי בתהליך שתואר. כאשר דברים יורדים מגדולתם, מגובהם, האדם חש כי יש לו מגע איתם, קירבה ושייכות. משה - איש האלוקים הוא בלתי מושג וכה מורם מעם, עד שחל נתק מסויים בינו לבין העם. לכך באה הנהגת שבעים הזקנים. אלו אנשים מוכרים יותר, קרובים אלינו, שצמחו מתוכנו, כנציגים של כל שבט ושבט. נראה, כי תהליך זה קיים באופן כולל יותר בכל הקשור להופעת התורה. עצם נתינת התורה, חטא העגל והצורך במעמד שני של מתן תורה, הינם תהליך כולל של הדרדרות התורה מרום שמיא לארעא. יש כאן מערכת שלימה של כשלונות. מאידך, הלוחות השניים הם לוחות שמשה פוסל, ישנה שותפות ביצירה, חיבור גדול יותר, קירבה. כך גם במעבר מתורה שבכתב שכולה דברי אלוקים חיים, גבוהים ונשגבים, לתורה שבעל-פה שהיא יצירה שלנו, בסברות שלנו ובחכמה שלנו. יתירה מזאת, זהו תהליך מוכרח. התורה מופיעה בעולם, כל הזמן היא במגמת התפשטות כלפי מטה, כיוון שזה ענינה - להדריך אותנו בעולם הזה, עד הרבדים הכי נמוכים של המציאות. לפי הבנה זו, החטא כמעט מוכרח, התורה חייבת להיות קרובה לבני אדם, על מנת שיוכלו לקיימה. כבוד תלמידי חכמים בקירבה הזו טמונה סכנה גדולה. כאשר יש אחיזה חזקה מדי בהבנה שהתורה בידינו, עלול אדם לחשוב שהכל בידינו, הרי אלו סברות שלנו, והנהגה שלנו - הרי זה כבר לא משה הנביא שמנהיג, אלא שבעים זקנים חכמים. עלולה להיוצר תחושה שבעצם אנו "בעלי-הבית" על התורה. בעיה זו עלולה להופיע בשני כיוונים. הצד האחד - הזקנים, המנהיגים, ותלמידי החכמים. יתכן שיחושו גאוה, ויאמרו: אנו המכריעים בכל, ואנו המחליטים כיצד יתנהלו הדברים. על-מנת למנוע תחושה זו, עליהם להיות סמוכים. רב מוסמך ע"י רבו, בי"ד ע"י בי"ד, סמוך מפי סמוך עד משה רבנו. חייבים הם להכיר שכל כוחם, הוא מהאצלת רוח ה' שהואצלה על משה. ללא אותה האצלה, אותה הסמכה, שנעשתה ע"י ה' למשה ומשם הלאה לכל הדורות - אין להם הרשות לדון. ומעבר לכך, גם בתור סמוכים אין באפשרותם לדון בכל דבר. יש לכך הרבה השלכות הלכתיות, לשם דוגמא: אין עונשין מן הדין.[7] דוקא במקומות בהם כוחו של בי"ד מגיע לידי ביטוי בשיאו - בענישה, וביכולת אף להוציא להורג אדם, דוקא שם, אין בסמכות בי"ד לדון מסברא, רק דברים שנאמרו במפורש ע"י ה' - יוענשו. בא ללמדך כי יש גבול להגיון האנושי, לא הכל בתפיסת האדם, לא בכל הוא מכריע. הצד השני - ישראל. מתוך תחושה של קרבה אל המנהיגים, אל הת"ח, שהרי הם צמחו מתוכנו, עלולה לעלות התחושה שאין הבדל מהותי ביננו לבין הת"ח. הקרבה יוצרת טשטוש ונגררת לזלזול ותחושה שבעצם כל אחד יכול לפסוק, להנהיג וכו'. על מנת למנוע תחושה זו, מופיע הציווי לירא ת"ח. וכך אומר המדרש על הפסוק המתאר את אסיפת שבעים הזקנים לצורך הסמכתם: ילמדנו רבינו כמה אמות חייב אדם לעמוד מפני הזקן כשהוא רואה אותו עובר, כך שנו רבותינו בתוך ארבע אמות חייב אדם לעמוד מפני הזקן שנא' (ויקרא יט) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וכורע לפניו ושואל בשלומו לארבע אמות ואיזה הוא ההדור שאמרה תורה והדרת פני זקן שלא יעמוד במקומו ולא יהא סותר דבריו וכשהוא שואל הלכה שואל ביראה ולא יקפוץ להשיב ולא יהא נכנס לתוך דבריו שכל מי שאינו נוהג ברבו כל המדות האלו נקרא רשע לפני המקום ותלמודו נשכח ושנותיו מתקצרות ולסוף הוא בא לידי עניות שנאמר (קהלת ח) וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים.[8] המדרש מתבטא בחריפות כה גדולה ("נקרא רשע... שנותיו מתקצרות") כי הוא חש את הבעיתיות העלולה להיווצר מבחירת זקנים, הקרובים יותר אל העם. המדרש מלמד, שאת הזלזול העלול להיוצר אפשר למנוע על-ידי מורא ת"ח. אולם, בהמשך המדרש משמע שיש נקודה גבוהה יותר הטמונה בכבוד ת"ח: אמר רבי אבא הכהן בר פפא כשהייתי רואה סיעה של בני אדם הייתי הולך בדרך אחרת שלא להטריח עליהם שלא יהו רואין אותי ועומדין מלפני, וכשאמרתי אלו הדברים לפני רבי יוסף בר זבידא אמר לי צריך אתה לעבור לפניהם ויהיו רואין אותך ועומדין לפניך ואתה מביאן לידי יראת שמים. יתכן שרבי אבא לא רצה להטריח את האנשים, כיוון שפשוט לא רצה להיות עליהם למעמסה. יתכן, כי כלל לא רצה כבוד זה, לא נעם לו שאנשים עומדים לכבודו. אולי, חשש לבעיה הרבה יותר עמוקה - שאנשים יתנו לו כבוד כאדם פרטי, ולא יבחינו בדבר האמיתי שיש לתת לו כבוד, בתורה ובאלוקיות שבו. על כך באה תשובת רבי יוסף: צריך אתה לעבור לפניהם! הצדיקים, הם מביאים ומגלים את ה' בעולם. כפי שנאמר על אברהם אבינו, "התהלך לפני", הולך לפני ה', כביכול סולל את הדרך ומודיע על בוא המלך. כשם שתורה חייבת לרדת מלמעלה אט-אט עד למטה, כך המפגש חייב להיות איתה מלמטה למעלה, דרך האנשים שכבר נמצאים במעלות גבוהות יותר - תלמידי-החכמים. מורא ת"ח, אינו רק פתרון לבעיית הטשטוש והזלזול. הדרך היחידה של האדם להפגש עם בוראו היא דרך ת"ח, המביאים את דבר ה', ומנחים את האדם כיצד להתקדם. יראת ת"ח, הקרובים אלינו ברובד מסויים, מאפשרת להגיע ליראת ה', המרומם והרחוק מאיתנו. התורה יורדת אט-אט לעולם ומתקרבת אלינו יותר, ואנו נעשים יותר מחוברים ויותר שייכים אליה. אולם בד בבד עלינו לזכור כי לא הכל בידי האדם, כוחו נובע מתוך אותה האצלה אלוקית, והסמכות שניתנה לו מוגבלת. וידע האדם, ויפנים, את החשיבות שבכבוד ת"ח, שאינו מופנה לאדם כמות שהוא, אלא לתורה המופיעה בו.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] במדבר י"א ט"ז-י"ז. [2] במדבר י"א י"ד. [3] במדבר פרק י"א: "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש. ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה'. והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים... ויאמר משה אל ה' למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי. האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו...לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני. ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל...
לא יום אחד תאכלון ולא יומים ולא חמשה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא... ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים ויטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתים על פני הארץ. הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד. ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים". [4] במדבר י"א כ"ו-כ"ט. [5] רש"י במדבר י"א כ"ח. [6] במדבר י"ב א'-ב'. [7] מתוך הסוגיא הנלמדת השבוע בישיבה. כלל זה אומר כי אין להעניש מלקות, מוות בלימוד של ק"ו. יש לזכור כי לימוד ק"ו הנו לימוד הנעשה מסברא, ואיננו לימוד או הלכה העוברים במסורת. [8] תנחומא, בהעלותך, סימן י"א. Quote this article on your site | Views: 7085
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|