icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת שלח התשס"ד, שיחת סעודה שלישית*

מדוע לא יראתם לדבר?

לא נתחתם גזר דינם של אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר - וינסו אותי זה עשר פעמים...[1]

המרגלים, אהרן ומרים, והנחש

בלשון הרע נפלו המרגלים ואבותינו, ועל כך נתחתם גזר דינם במדבר - כך מלמדים רבותינו. בהסתכלות פשוטה בפסוקים, חושבים היינו אולי לבאר חטאם של אלה, באופנים אחרים, ותולים היינו בהם הסברים שונים, אך חז"ל מבארים לנו שיסודו של החטא בלשון הרע. הגורם להתרחשותו, זהה במהות לנפילה בדיבור לשון הרע.

לאור תפיסתם, פירשו רבותינו את סמיכת פרשת מרגלים לפרשת צרעת מרים, ואמרו, שלא סמכן הקב"ה זו אצל זו, אלא מפני שהיה צפוי לפניו שיאמרו לשון הרע על הארץ, ורצה למונעם מזה בהראותו להם עונש מרים בדברה לשון הרע. אך הללו, לא רצו ללמוד.[2] גם חטאם של אהרן ומרים אם כן, למרות שאפשר היה לבארו באופנים אחרים, מתפרש על פי חז"ל כלשון הרע.

נצרף לדברים את פרושם של חז"ל לחטא אדם הראשון, שאף הוא יכול היה להתפרש באופנים רבים, אך נתפרש על ידם כחטא לשון הרע -

רבנן אמרי - קשה לשון הרע, שהביא מיתה על אדם הראשון. שעמד נחש ואמר לאדם וחוה כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עינכם, שמן האילן הזה אכל כשברא עולמו, וכל אמן שונא בני אמנתו, והייתם כאלקים.[3]

הנחש דיבר באלקים, אהרן ומרים דברו במשה, והמרגלים, דברו בארץ ישראל.

 

ניתן היה לחשוב, כי אין רע במציאת פגמים באדם כמשה, שכן עם כל גדולתו, בשר ודם הוא, ואף בו מצוי החסרון. אך חז"ל עומדים על כך שכאן בדיוק טמונה הבעיה; הכרסום ביחס לדברים הגדולים והמרוממים, הוא הוא שורש הנפילה בלשון הרע. איבוד היראה ותחושת הרוממות כלפי התופעות הנשגבות והעליונות, הוא מהותו של לשון הרע.

מלשון הרע לכפירה

כתב הרמב"ם -

וזהו דרך ישיבת הלצים הרשעים, בתחילה מרבין בדברי הבאי ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים... ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים וליתן דופי בדבריהם... ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר... והרי הוא אומר - שתו בשמים פיהם ולשונם תִהלך בארץ, מי גרם להם לשית בשמים? פיהם לשונם שהלכה בארץ...[4]

דרכם של הלצים הרשעים שלשונם הרעה המתהלכת בארץ, בצדיקים, הולכת  ומתרגלת לדבר בנביאים וליתן דופי בדבריהם, ובסופו של דבר באה לדבר במרומם ונעלה מכל, באלקים. כך כותב הרמב"ם, ודבריו צריכים ביאור. כיצד הדיבור באנשים, שעם כל צידקותם אנשים הם, וחסרים הם, מוביל לדבר באלוקים, שהוא שלם ומרומם מכל חסרון? הפער בין אלקים לאדם הינו כה ברור ופשוט, עד כדי שלא מובן כיצד זלזול באדם יכול להוביל לכפירה באלקים.

ובכן, יש לשים לב לעובדה, שהנחש דיבר באלקים. הופעת לשון הרע בעולם בפעם הראשונה היתה באמירה - כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עינכם והייתם כאלקים; היתה בניתוח נמוך של רצון ה'. זהו כנראה היסוד והשורש של דיבור לשון הרע - היכולת להתבונן בדברים הגדולים ביותר, בדברים האלקיִם, הנשגבים והנעלים, במבט נמוך המכרסם ברוממותם, ומטיל דופי במדרגם ומעלתם.

מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?

כך עמד הנחש אל מול האלקים, וכך עמדו מרים ואהרן אל מול משה - נזר האנושות ובחירה, אדון כל הנביאים. אף הם, כמשה, היו שייכים במושגי הנבואה, וסבורים היו שמבינים הם את מעלתו של משה ומדרגתו, ויאמרו - הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר. מתוך התחושה שכמוהם כמשה, מתוך ההתבוננות בו דרך עולמם ומדרגתם, דברו בו לשון הרע.

על כך חרה אף ה' בם, ועל כך הוכיחם בדבריו להם. כל דבריו להם לא היו אלא להעמידם על מעלתו הגדולה של משה, המרוממת ממעלתם. כל דבריו לא היו אלא על עצם מבטם חסר היראה אל מול עבדו הנאמן בכל ביתו. מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?

ויוציאו דבת הארץ רעה

כך הם הדברים גם בחטא המרגלים. באופן פשוט, קשה להבין מה רע יש בהוצאת דיבה על חבל ארץ, קשה לתפוס שדיבור על עצים ואבנים יכול להחשב לשון הרע. אך לאור האמור מתבררת הבעיה. היכולת לעמוד מול ארץ ישראל, מול הארץ אשר עיני ה' בה תמיד, ולתאר את חסרונותיה; לפרוט את מומיה, היא היא כשלונם של המרגלים. לא השכילו המרגלים לעמוד ביראה אל מול הארץ הקדושה, לא חכמו לתפוס שמעלתה נשגבה מלדבר בה, והוציאו דבתה רעה. ראו הם בעונשה של מרים ולא רצו ללמוד; באותה נקודה בה כשלה, כשלו הם ועימם כל ישראל, ונחתם גזר דינם במדבר.

מום שבך אל תאמר

אמרו חז"ל -

כל הפוסל במומו פוסל.[5]

נקודת הכשל, כך מלמדים רבותינו, טמונה בהתבוננות האדם בתופעות שמולו מתוך נקודת מבטו על עצמו. מתוך הכרותו את עצמו, את עולמו, מתוך חוויותיו ומושגי חייו מתבונן האדם על שכנגדו. ממילא הפרשנויות אותן יתן למעשי חברו, יהיו אלה שהוא מכיר מתוך עצמו. הכשלונות והדופי שיטיל בו, יהיו אלה שהוא פוגש בעולמו שלו. המומים אותם יחשוף בו, יהיו מומיו. כך דרכו של אדם, סבור הוא שהעומד מולו כמותו, ושמבין הוא למהלכיו, ושמחשבותיו ורגשותיו גלויות לפניו. גבולותיו מקשים עליו לראות את הגודל שמולו, חסרונותיו מונעים ממנו לתפוס את הנעלה והנשגב שמעבר לו. משליך הוא מהם על הסובב, "מלביש" את עולמו ומושגיו - ובתוכם פגמיו ומומיו - על חבריו. המבט האנושי מתקשה לקלוט את הגודל והרוממות שבהופעה שמולו, ומתוך כך פוסל הוא בסביבתו ומספר בגנות הדברים אותם הוא פוגש.

מצות ציצית

רבים הצביעו על מצות הציצית כתיקון לכשלונם של המרגלים. הם - תרו את הארץ ונפלו, והיא - קוראת לאדם שלא יתור. אנו ננסה לעמוד על משמעות הדברים מתוך דבריו של הרב קוק על מצות הציצית.

נפש פנימית יש באדם, חלק אלו-ה ממעל. מרוממת היא ונשגבה ולא ניתן לפוגשה, או להשיגה. נעלמת היא וטמירה. אומנם לבוש יש לה לנפש זו; מעטפת חיצונית יותר הנובעת ממנה ועוטפת אותה; ביטוי מעשי יותר לאופיה הכמוס והעלום. אלה הם המידות הנגזרות ממנה, המתפרטות מתוכה ומופיעות באדם באופן גלוי יותר, נתפס יותר. מאלה המידות, מתכונות נפש אלה, הולכים ומתפרטים המעשים. מתוך הכנפיים הקיצוניות של לבוש הנפש, נובע עולם מלא של עשיה מפורטת ומסועפת. עולם זה, המפורט לפרטי פרטים, מביא לידי ביטוי בפועל את תכונתה ואופיה של הנשמה האלקית העליונה, הגנוזה בעומק פנימיותו של האדם.

דברים אלה, כך מבאר הרב, מתבטאים בציצית. מן הלבוש העוטף את האדם משתלשלות ציציות. מהכנפיים הקיצוניות של בגדינו, הולכים חוטי הציצית ומתפרטים. ביטוי הם לבגד אליו הם קשורות, ועל כן ממינו יהיו ובצבעו. מגלמות הם עולם מלא ומסועף של מצוות מעשיות הנובעות ונגזרות מתוך המעטפת המידותית של נפש האדם. ושם, דוקא שם, בעולם המעשי, דוקא בעולם המרוחק ביותר מאותה נפש אלקית גדולה ומרוממת הטבועה בעומק האדם, בהתפרטות החיצונית ביותר, חייב להיות פתיל תכלת. אותה תכלת, הדומה לים, לרקיע, לאבן ספיר ולכסא הכבוד. מעמידה היא את האדם על מקורו הגדול של אותו עולם מעשי חיצוני ומפורט. חותמת היא את עולם המעשה בחותם של כסא הכבוד, ומעידה על קישורו למקור החיים, על חיבורו ונביעתו מן המקום העמוק ביותר והמרומם ביותר.

ככזו, הופכת מצות ציצית למצוה כללית. היא איננה עוד פרט ממערכת המצוות ותו לא, גם אינה תיקון נקודתי לחטא המרגלים, אלא שקולה כנגד כל המצוות ומזכירה את כולן, בהעמידה את האדם על מקורו האלקי והנעלה של כל עולם המצוות המעשיות המסועף והמפורט.

ולא תתורו

אל מול הקושי של המרגלים לקלוט את גודלה וקדושתה של הארץ, אל מול הקושי של האדם לתפוס את ההופעות המרוממות והגדולות, אל מול היכולת לדבר בדברים האלקיִם ללא יראה, ניצבת מצות הציצית. היא אינה קוראת לאדם לראות את הגודל שבהופעות האלוקיות עצמן, אלא קוראת להתבונן בעולם המפורט, המעשי, הקטן. קוראת היא לאדם לראות שם את חותם כסא הכבוד, להבחין שם בשורש המרומם של הדברים. מדריכה היא לראיה בה המכלול כולו - משורשו הגדול והנשגב ועד לביטויו המעשיים והקטנים - מואר באור אלוקי. אין פירוש הדבר שכל מעשה - ואפילו רע ונמוך - יקבל חותמת של קודש. את הנפילות והסטיות אין לאשר, אך יש להבין שיסודם של המעשים בעולם פנימי עמוק, טמיר ונעלם; נשגב ומרומם.

לראות את הגודל

אדם שמתבונן במעשי חברו ומפרשם ומנתחם כמי שנובעים מעולם נטיות נמוך, יצרי ושפל, הוא אדם שמתקשה לקלוט את גודל ההופעה שמולו. מתקשה הוא לתפוס שצלם אלקים עומד נכחו, על כן מעיז הוא לדבר בו. אמת, הבעיה מתחילה בהסתכלותו על עצמו - מתוך ראייתו את עצמו מפרש הוא את מעשי חברו; מתוך שאינו קולט את הגודל הטמון בתוכו, משפיל הוא אף את העומד מולו. כנגד ראיה כזו מזדעקת מצות הציצית וקוראת - מדוע לא יראת לדבר? באה היא להעמיד את האדם על הגודל שמולו ובתוכו, באה היא ללמדו על מקורם האדיר של המעשים וההופעות עמם הוא נפגש, להראותו את חותם התכלת המוטבע עליהם.

אל מול המרגלים שבאו אל הארץ לתור אותה ולא זכו לראות, קמה מצות הציצית וקוראת - וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה'.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] תנחומא בראשית ח.

[2] תנחומא שלח ה.

[3] תנחומא בראשית ח.

[4] סוף הלכות טומאת צרעת.

[5] חז"ל.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2490

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer