icon קישור לגירסת הדפסה 

 

פרשת שלח התשס"ג, שיחת ליל שבת*

ולא תתורו

וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל ...[1]

ידועים הדברים, שפסוק זה עומד לכאורה בסתירה לפסוק בספר דברים, המתאר את שליחת המרגלים כיוזמה שבאה מלמטה -

ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ ...[2]

קרוב הדבר לומר, שבפסוק בבמדבר המתאר את היוזמה כיוזמה אלקית, מופיעים הדברים בצורה האידיאלית שלהם. אומנם, גם מתוך הבנת התמונה האידיאלית נוכל אולי לעמוד על העיוות שבחטא המרגלים.

נתינה נתונה

רש"י כבר העיר שגם בפרשה בבמדבר, ממנה נראה ששליחת המרגלים נובעת מרצון ה', היוזמה היא של עם ישראל ולא של ה', ורמז לדבר בכתובים - שלח לך - "לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח..."[3]. אך מעבר לרמיזה זו ישנה בפסוק אמירה קטנה השופכת אור גדול על כל משמעות הפרשה -

אשר אני נתן לבני ישראל.

ארץ כנען היא ארץ אשר ה' נותן לבני ישראל. לא אמר אשר אני רוצה לתת, ולא אשר אתן, אלא אשר אני נותן. זוהי עובדה מוגמרת, נתונה. ארץ ישראל נתונה לעם ישראל בגזרה אלקית שדבר לא יוכל לשנותה, מקומו הגאוגרפי של עם ישראל הוא בארץ כנען, על כל המשמעויות הנגזרות מכך. ובמקום אחר הוא אומר - "הארץ אשר נתתי להם"[4], כבר נתן.

לאור זאת, מתחילה להתבאר הבעייתיות שבמעשה המרגלים. עובדה שהיא מוחלטת ונתונה לא שואלים עליה שאלות, לא מסתפקים בה. מה שייכת אמירה כמו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, כשברקע מהדהדת הקריאה - ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל!?

בהבנת חטא המרגלים הוצעו פרושים רבים, יש שאמרו שהרצון והאהבה לחיי הרוח שבמדבר הם שהביאו את  המרגלים לומר את שאמרו, ויש שתלו את החטא בפחד והחשש מחיים טבעיים ומעשיים בארץ ישראל, אך נראה, כי בשורשם של הפירושים הללו עומדת נקודת יסודית אחת; המרגלים לא הבינו כי שייכותם של בני ישראל לארץ ישראל היא עובדה נתונה. אדם שעומד מול מציאות אלקית נתונה, לא שואל שאלות של כדאיות ויכולת, השאלות שעולות הן אחרות לגמרי - כיצד להתמודד, איך להשתלב, איך להביא להופעה שלימה של המציאות הזו.

השאלות שמציבים המרגלים, הספקות שעולים בהם - האם אפשר וכדאי לעלות לארץ, או שעדיף להישאר במדבר, מצביעים על חוסר הבנה שארץ כנען היא הארץ אשר אני נתן לבני ישראל, נובעים הם מחוסר הבנה שמקומו של עם ישראל בארץ ישראל הוא נתון, חוק שחקק ה'.

מתנת הא-ל

האמירה "אשר אני נתן לבני ישראל" טומנת בחובה עוד עניין. ארץ ישראל נתונה לעם ישראל במתנה.

כשאדם עושה עיסקה הוא מונע על ידי עניין שיש לו בה; התועלת שתצמח לו היא שעומדת לנגד עיניו והיא שמנחה אותו. מה שאין כן במתנה, בה אין לנותן תועלת. כל עניינו של הנותן הוא להיטיב לחבירו שכה קשור הוא אליו. נתינת מתנה נובעת מקשר קיים בין אנשים ומטרתה להיטיב.

לכן, בעיסקה בודק האדם את הדבר שמקבל אם אכן שווה את שהוא מוסר תמורתו, בודק שהצד השני בעיסקה אינו מונה אותו. ואילו במתנה, איש אינו בודק את טיב המתנה בטרם יקבלה, איש אינו בוחן את הנותן אם ישר הוא, לא רק מפני שאין לו מה להפסיד, אלא מפני שבדיקה כזו מביעה חוסר אמון בטיב המתנה וביושר נותנה.

כך הם הדברים במתנת בשר ודם, וכל שכן במתנת המקום. תועלתו לא עומדת לנגד עיניו, רצונו לתת טהור ומוחלט, נובע הוא מרצון להיטיב לבניו, שכה קשור הוא אליהם, ומתנתו, טובה היא מאד מאד. ההטבה והקשר - אף הם 'נתון' מוחלט, 'קביעא וקיימא'.

ממילא, המקבל, לא אמור לבדוק את המתנה, לא רק מפני שאין לו מה להפסיד, אלא מפני שהבדיקה, כמוה כחוסר אמון בטוהר נותן המתנה ובטיב המתנה. הליכת המרגלים לתור את הארץ נובעת מחוסר אמון בנותן ובמתנתו.

הסתירה הצורמת שבין - "שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען" לבין - "אשר אני נתן לבני ישראל", היא העומדת בבסיס חטא המרגלים:

המרגלים לא השכילו להבין ששייכותו של עם ישראל לארץ ישראל היא נתון מוחלט, לא השכילו להבין שהמתנה ניתנת להם כביטוי לקשר הקיים, כהטבה. בהליכתם לתור את הארץ אשר ה' נותן לבני ישראל, הביעו חוסר אמון במתנה ובנותנה.

בשורה ישנה

לאחר חטא המרגלים מופיע -

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל ארץ משבתיכם אשר אני נתן לכם...[5]

וכותב רש"י -

כי תבאו, בישר להם שיכנסו לארץ.

בשורה גדולה היא זו, שלמרות החטא היתה סליחה ובסופו של דבר עם ישראל כן יכנס לארץ.

אך לאור האמור עד כה, נראה שפסוק זה הוא המשך לדברים הקודמים; אין בו כל בשורה חדשה - ארץ ישראל נתונה לעם ישראל באותו רצון אלוקי שהיה לפני החטא; מעולם לא עלתה על לבו לשנות רצונו בעקבות החטא.

החטא והעונש הקשה אמנם מבהירים כי העובדה שהדבר נתון, לא מסירה את האחריות מבני האדם ולכן החוטאים יפלו במדבר ובניהם ישאו את זנותם 40 שנה. החטא אף מצליח לעכב את מימושה של הבשורה, אך רק באופן זמני. אין בכחו של החטא לשנות את הגזירה הקדמונית, את הבשורה הגדולה - "שיכנסו לארץ". לא הסליחה הביאה עימה את בשורת הכניסה; היה זה אותו רצון אלוקי מוחלט וגמור שהופיע כבר לפני החטא. הוודאות הזאת, שיש בה בודאי בשורה גדולה, היא היא המקור לתביעה הגדולה: יעוד שאי-אפשר לברוח ממנו; אינו ניתן לבחינה ובדיקה, ואינו מותיר אלא חובה להתמסר להגשמתו.

ולא תתורו אחרי עיניכם

בהמשך הפרשה מופיעה פרשת ציצית בה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". קשה להתעלם מן ההד המתגלגל באמירה זו, הדה של האמירה - שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען. זוהי אחת הסיבות שהפרשנים הצביעו על פרשת ציצית כתיקון לחטא המרגלים.

בבואם לארץ, תרו המרגלים בעיניהם, בחנו את הארץ בעין פשוטה, ואת מה שראו תיארו כשחזרו, לא המציאו דבר - הערים בארץ גדולות ובצורות, ילידי הענק מסתובבים שם, והארץ אוכלת יושביה. זוהי המציאות בארץ כנען. אך בזאת טעו המרגלים, שאת המציאות החולפת, הזמנית, שראו בעיניהם, קבלו כ'נתון' מוגמר, כעובדה מוחלטת, ואילו את ה'נתון' הנצחי, המוחלט באמת, לא השכילו לראות. את אשר ראו בעין, קלטו בחוש, קבלו כדבר שלא ניתן לשינוי, ואת המציאות האמיתית, הנחבת, הנסתרת, התקשו לקבל. הראיה הפשוטה סימאה את עיניהם; לא הצליחו להתרומם מן ההסתכלות הפשוטה ולראות שהארץ שכרגע אוכלת יושביה היא, באמת זבת חלב ודבש ועיני ה' בה תמיד; שהארץ הבצורה, והענקים אשר בה, זו מציאות חולפת, והיותה ארץ אשר ה' נותן לבני ישראל - זה 'נתון' מוחלט.

את המציאות הארעית, הנראית, קיבלו כעובדה נתונה ומוחלטת, ובנתון המוחלט, הנסתר, הטילו ספקות. תרו אחרי עיניהם. לכך אמר משה לבני ישראל - לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

אופי וקשיים

פעמים רבות בוחן האדם את המציאות בעינים נמוכות, תר אותה ומקבל אותה כנתון שאינו ניתן לשינוי. רואה הוא את הקשיים העומדים בדרכו מבחוץ, עומד על אופיו מבפנים, ומקבל אותם כעובדה, כמציאות מוגמרת. חש הוא כי אין ביכולתו להתמודד עם הקשיים, שאין בכחו לשנות את אופיו ומידותיו. נופל הוא לאותו בור אליו נפלו המרגלים. שוכח מהו הנתון המוחלט ומהי מציאות ברת חלוף, זמנית. תר הוא אחר עיניו הנמוכות, אחר שיפוטם השטחי. לו ישכיל להתרומם רגע, להגביה את מבטו, להעמיקו, יגלה שבכחו להתמודד, לשנות ולהשתנות, והגם שהדבר דורש עבודה קשה, יכול יוכל לה.

פתיל תכלת

למעשה, גם פרטי מצות הציצית מצביעים על נקודה זו. הציצית מוטלת בפאת הבגד, בפינה - המוגדרת והמסויימת. חוטיה של הציצית ההולכים ומתפרטים, מבטאים את המציאות הנראית בעין, המציאות המוגדרת ומחוטבת לחטיבות שונות ונפרדות. אך על האדם מוטל לראות את פתיל התכלת השזור בציציתו, "וראיתם אותו". מוטל עליו להתבונן בפתיל התכלת שצבעו כצבע הרקיע, בצבע התכלת "איהו תכלת דכל גוונין"[6] ולזכור את הנתון המוחלט, האמיתי. מוטל עליו לגלות שבתוך העולם הממשי, המתפרט והמוגדר - המציאות האמיתית הקיימת שם היא ה'תכלת' - המקור הכוללני של הכל.

בצילא דמהמנותא

גם בסוכה הדברים דומים. האדם נדרש לעזוב את דירת הקבע הנראית קבועה ונתונה, דירה שנראה שכל רוחות שבעולם לא יכולים להזיזה ממקומה, ולעבור אל דירת עראי. דוקא שם, כשהמציאות הגשמית הפשוטה לא מסמאת את העינים, כשברור לו לאדם שהמקום בו הוא גר זמני ובר חלוף הוא, זוכה האדם לישב בצילא דמהימנותא, בצל ענני הכבוד. דוקא שם, כשהוא משוחרר מהמבט השטחי והנמוך של העין, זוכה הוא להפגש עם ה'מציאות' השלימה והאמיתית.

מהמדבר לארץ

לא בכדי, מתרחש חטא המרגלים במעבר מחיי המדבר לחיים בארץ. החיים במדבר הם בצל ברקים ורעמים ולחם אלוקי, חיים בהם רואים בחוש, שהמציאות האלוקית היא הקבועה והיא הקובעת, ואילו הטבעית, חולפת היא וניתנת לשינוי. החיים בארץ, הפוכים הם. בארץ יש חומות ואנשים בעלי מידות - זה מה שקולטת העין. לכן, המשימה הראשונה שצריכים לעמוד בה במעבר כזה היא לא להתבלבל. לא לשכוח מהו ה'נתון' הקבוע והנצחי, ומהי ההופעה הארעית והזמנית שניתן לשנות.

כך הם הדברים במעבר מהמדבר לארץ ישראל, וכך הם בכל מעבר מעולם רוחני לעולם ריאלי-ממשי. על האדם להשמר לבל תסמא אותו המציאות הגשמית הנראית לעין, לבל יתור אחרי לבבו ואחרי עיניו.

 

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר יג, א-ב.

[2] דברים א, כב.

[3] לשון רש"י בבמדבר.

[4] במדבר, כ, יב.

[5] במדבר פרק ט"ו פסוקים א'-ב'.

[6] רעיא מהימנא, פרשת פינחס אות רנ"א. ובפירוש הסולם שם כתב - "כלומר שכל הצבעים נכללו בתכלת".


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3006

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer