פרשת קרח התשס"ג, שיחת סעודה שלישית* מדרגות בקדושה ביצור מעמד הכהונה בקומו לפני משה ואהרן יוצא קורח כנגד מעמד הכהונה. קורח מתנגד באופן כללי להיררכיה בתוך כנסת ישראל. טענתו היא: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'"[1]. המחלוקת הקשה שנוצרה סביב עניין המעמדות, תוצאותיה הקשות, מעוררות מחשבה שאולי חידוד ההבדלים היה רב מדי, שאולי יש לרכך מעט את הפער, לא להבליט אותו כל כך. באופן מפתיע, תגובת התורה לטענה זו אינה בטשטוש הבדלי המעמדות בעם. אין צמצום של הפער בין הכהנים ובין המעגלים האחרים בעם ישראל. להפך, התורה מבצרת את מעמד הכהונה. לאחר ענישת קורח ועדתו, מחזקת התורה את הבחירה באהרן ובשבט לוי, ומצווה על מערכת שלימה של מתנות שעל ישראל לתת להם. אם לא די בזה, התורה גם קובעת כי מעתה לא תוטל משימת הבדלת הכהנים על העם בלבד. הכהונה לא תישמר כמעמד מקודש ומיוחד רק באמצעות המתנות שעל העם להפריש עבורם. על הכהנים עצמם לדאוג לכך שהם יהיו מעמד מיוחד; ביצור מעמד הכהונה מוטל גם עליהם עצמם - ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם.[2] האחריות על חטא ההתקרבות המוגזמת אל הקודש - כְּזו של קורח ועדתו, מוטלת לא רק על יושבי המעגלים החיצוניים, כי אם גם על יושבי המעגלים הפנימיים. טעות לעולם חוזר בתופעה דומה ניתן להבחין בבית-יעקב. אסון גדול ויסורים קשים פקדו את בית יעקב בעקבות 'אפליה' שעשה יעקב בין הבנים. בנו האהוב נמכר לעבד על ידי אחיו, וכבר חשב יעקב שלא יראה עוד את פניו. לאחר 22 שנות אבלות, הוא זוכה למה שכבר לא פילל; מתברר לו שעוד יוסף חי והוא יורד מצרימה לראותו בטרם ימות. הציפיה הפשוטה היא שיסוריו ויגונו של יעקב בתקופת העלמות בנו, יעמידוהו על 'טעותו'. הציפיה היא שיעקב לא ישוב להפלות בין בניו; די והותר סבל היה לו בחייו. אך באופן מפתיע יעקב חוזר על 'טעותו'; הוא לא יוצר שוויון בין הבנים; הוא שב ומחדד את ההבדלים. הוא נותן ליוסף בכורה, והופך את שני בניו - אפרים ומנשה - להיות כבניו שלו. גם לשאר האחים הוא נותן ברכה על-פי אופיים ויחודם. לאחר 22 שנה שב יעקב ומפלה בין בניו; מחזק ומחדד את השוני ביניהם. מדוע? מעמדות בבית-יעקב יעקב יודע שטשטוש הפערים יאפשר אולי 'חיים שקטים', ללא מריבות וללא מתחים, אך בית כזה יהיה חסר משמעות. יעקב יודע שמכלול משמעותי, יכול להווצר רק כאשר כל פרט מודע לאופיו המסויים ולתכונותיו הייחודיות. רק כאשר כל יחיד ויחיד עושה את התפקיד המתאים לו. רק חידוד הזהות, יוכל ליצור מכלול בעל משמעות. יעקב אינו שב על טעות, אלא ממשיך להתעקש על בניית בית מלא משמעות. צריך לשים לב שהשוני אותו מבליט יעקב בביתו, אינו מסתפק בהבחנה בין תכונות שונות שבערכן שוות. ההבדלים עליהם עומד יעקב יוצרים בין האחים מעמדות. במתן הבכורה ליוסף ועימה הנחלה הכפולה, קיים גם מימד של העדפה מעמדית. המשפחה נבנית בצורה היררכית. בראש הפירמידה יעמדו יוסף כבכור, לוי ככהן ויהודה כמלך, ואילו שאר הבנים יוצבו במדרגות נמוכות יותר. כך צריך להיות; הבניין היציב לגובה מבוסס על אבני פינה ואבני ראשה, שכל אחת מהן מודעת למקומה הטבעי, המתאים לה ולמכלול כולו. וכמו בית-יעקב, כך גם בית-ישראל... מעמדות בבית-ישראל לאחר הנסיון של קורח להביא לשוויון מעמדות בעם, מעצימה התורה את הבדלי המדרגות בתוכו: על שימורו של הפער מצווה מעתה העם כולו, למן דרי המחנות החיצוניים הקרובים פחות אל הקודש, ועד למיוחדים שבעדה, השוכנים בקרבה מתמדת לקדושה. זאת, משום שיצירה כללית בעלת עומק, מחייבת חידוד ההבדל בין הפרטים; לא סתם הבדל בין תכונות שונות בעלות אותו ערך, כי אם שוני במעמדות. היררכיה המבוססת על הבחנה בין תכונות ויכולות. לכן יובדלו הכהנים; יכנסו אל הקודש, ואף יתנתקו ברמה מסויימת ממציאות החיים הפשוטים. הם לא ישתתפו במערך העיסוקים הכלכליים של עם ישראל - בארצם לא ינחלו וחלק לא יהיה להם בתוכם, ה' הוא חלקם ונחלתם. שלוחי-רחמנא או שלוחי-דידן הגמרא[3] מסתפקת בשאלה האם הכהנים העובדים בקודש, הם שלוחי הקב"ה או שלוחיו של עם ישראל; שלוחי-רחמנא או שלוחי-דידן. בהקשר זה פושטת הגמרא כי הכהנים שלוחי דרחמנא, שלא יתכן שהם שליחי העם, בעוד שלעם עצמו אין יכולת לעבוד בקודש. לא יתכן שהשליח - שכחו נובע מכח משלחו - יוכל לבצע פעולות שאין בכח המשלח אותו לעשותן[4]. אלא שאם ההכרעה כה פשוטה, קשה להבין מדוע בכלל התלבטה הגמרא. נראה, שמקור ההתלבטות בתחושה פנימית פשוטה שהקרבנות אותם מקריבים הכהנים, הם קרבנות העם. העם הוא שמביאם, העם הוא שזוכה להשראת שכינה בעיקבות הקרבתם. אולי קשה להגדיר זאת משפטית; לא ניתן לנסח את מקור הדין שממנו נובעת שליחות הכהנים בעבודתם, אך ברור שפעילותם היא בשם העם. ההרגשה היא שהכהנים מייצגים את ישראל לפני הקב"ה; פועלים עבור העם העומד מאחוריהם. מעלים אל הקודש עם ישראל חפץ בפריצה מן המציאות הפשוטה והנמוכה בה מתנהלים החיים. שואף הוא למגע עם הוייה גבוהה יותר; למפגש עם משהו עליון ומרומם יותר. הוא מעונין להתקרב למקום שמובדל ממנו, לפרוץ למקום שמעבר לו, ומהותה של המשימה הזאת הוא בכך שהיא מעבר לכחותיו - "אין חבוש מתיר עצמו מבית אסורים", ואין ישראל הבא להתקרב עם קרבנו יכול להכנס ולהקריבו. על מנת לפרוץ, זקוקים ישראל לכהנים המשתייכים במהותם הפנימית למדרגה האחרת - הקדושה והמרוממת; כהנים שמקבלים את השרביט מלמעלה, ודוקא כשלוחי רחמנא מסוגלים למלא את השליחות שעם-ישראל מבקש להוציא לפועל. קישורם החזק של הכהנים אל הקודש, הוא המאפשר את קישורם של ישראל לקדושה. היותם שלוחי דרחמנא, מאפשר להם להעלות ולרומם את ישראל מעל למציאות החיים הפשוטה. הכהנים הם שלוחי דרחמנא, אך מטרת שליחותם היא לפעול עבור עמם. בין דמוקרטיה לכהונה מנהיגות דמוקרטית מבוססת על מנהיג הפועל מכוחו של העם. המנהיג מתייחד מכלל העם בתכונותיו, ביכולותיו, ובכישוריו ההופכים אותו מתאים יותר משאר העם לתפקידו. אך אין הוא שייך להוויה אחרת, הוא לא נמצא במדרגה גבוהה יותר מהותית. ממילא, אין בכוחו של מנהיג כזה להעלות את העם מעבר למציאות החיים בה הוא רגיל לחיות. הוא יכול אולי לעשות את הנדרש בצורה טובה יותר מהשאר, אך תחום הפעולה שלו מוגבל לתחום שאליו מגעת יד המשלחים; הציבור הבוחר אותו. אולם, הכהונה אינה כן. מתוקף היותה מובדלת טמונים בה כוחות מעולים יותר. שייכת היא למדרגה עליונה. מהווה היא, כביכול, ידא אריכתא של הקב"ה, שלוחי דרחמנא. מתוך כך יכולים הכהנים לרומם את העם אל מעל לנקודה הגבוהה ביותר אליה מסוגלים היו להגיע בכוחות עצמם. ממלכת כהנים במעמד הר-סיני קורא ה' לישראל "סגולה מכל העמים" ו-"גוי קדוש". עם ישראל לא נבחר מכח בחירת העמים בו. אילו היה נבחר בצורה כזו, לא היה יכול לקדם אותם אל מעבר לגבול יכולתם, שכחו היה שווה לכחם. תפקידו של עם ישראל הוא אמנם שליחות עבור כל העמים, אך מקור עוצמתו אינו מהם, כי אם בהיותו סגולה; בעצם הקדושה הטבועה בו במהותו; בעצם היותו גוי קדוש. עם ישראל הובדל מהותית מן העמים לשם קידומם. הוא הובדל לקרוא בשם ה' עד שתמלא כל המציאות דעה את ה' כמים המכסים לים. כשם שממלאים הכהנים תפקיד זה בעם ישראל, כך מוטלת המשימה על כתפיהם של ישראל ביחס לכל האומות והמציאות. כשם שהכהנים השוכנים בקרבה אל הקודש, מרוממים את עם ישראל כולו לקראת האלקים, כך גם בין העמים - ממלכת הכהנים השוכנת סביב למקדש ה', נתבעת לרומם את העמים כולם, לקרבם ולקשרם אל האלוקים. מעמדות מתוך שוויון בראש הפירמידה ההיררכית חייב להיות מוצב דבר ששייך למציאות גבוהה יותר מהמציאות אליה משתייכים השלבים הפחות גבוהים. בזכות היות העומד בראש הסולם המוצב ארצה - שייך למציאות אחרת, גבוהה יותר, מסוגל הוא למשוך את שתחתיו ולרומם אותם אל מצב של שייכות לשלביו הגבוהים של הסולם; אל ראשו המגיע השמימה. מעמדו, מאפשר לו להעלותם ולקשרם עם ה' הניצב עליו. לקרח היה קשה לקבל את ההיררכיה הזאת; החברה, השואפת לשוויון, מתקשה אף היא לקבל את המדרגות הנדרשות בתוך העם. גם לנו לא קל לקבל את המבנה ההיררכי-המעמדי. אך צריך לזכור שאנו מאמינים בשיוויון העמוק ביותר - חביב אדם שנברא בצלם. בתפיסתינו, כולם שייכים אל הקודש.
ההיררכיה, המדרגות בעם ישראל ובמציאות כולה, נועדו להביא את כולם לידי
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] במדבר טז,ג. [2] במדבר יח,א. [3] נדרים לה: ויומא יט:. [4] לשון הגמרא ביומא יט: "מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי?" Quote this article on your site | Views: 4731
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|