icon קישור לגירסת הדפסה

 

 פרשת קרח התש"ס, שיחת סעודה שלישית*

ומדוע תתנשאו על קהל ה'!?

בשיחת ליל שבת דובר אודות הצד העקרוני-אידאולוגי שבטיעוני קרח. אולם, גם כאשר יתכן והטיעונים נכונים, עלינו לבחון גם את המניעים העומדים מאחורי אותם טעונים. טענתו של קרח: "ומדוע תתנשאו על קהל ה'"[1] מייצגת את הבעיה המרכזית שקרח טוען כלפי משה - ההתנשאות, הגאוה. בידוע ש"כל הפוסל - במומו הוא פוסל"[2] אם קרח מכיר בתכונה זו וחש בבעיה מסוג זה - משמע שיש אצלו יסודות נפשיים כאלה, שבו עצמו שולטת הגאוה.

ביצור המעמד העצמי

מידת הגאוה, ביסודה - היא תחושה שיש לי הכל, שיש בי כל מה שצריך, איני זקוק לאף-אחד. ביצור המעמד העצמי - כיחידה עצמאית מובדלת. יש מצבים שאדם מכיר שיש בו כל מיני תכונות, הוא אפילו חש שהוא טוב בכל מיני אופנים - זו לא גאוה, זו הכרה שכלית. גאוה הינה מידה ממידות הנפש, הויה נפשית מסוימת, כאמור, תחושת מלאות פנימית כל-כך גבוהה, שאינה זקוקה לשום דבר אחר.

[יש מקום רב להרחיב במידה ההופכית - הענוה, אולם בתאור קצר ניתן לומר, שבדרך-כלל מידת הענוה נתפסת כמידה של צמצום, הצטמקות, מעין דלדול כוחות - אין בי כלום. אולם אנו מייחסים מידה זו לקב"ה "במקום שאתה מוצא גדלותו שם אתה מוצא ענותנותו"[3]. אין אנו מייחסים לקב"ה מידות מצמצמות. לדוגמא, אין אנו מייחסים לקב"ה מידה של יראה, כיון שזו מידה שאכן מייחסת צמצום לירא. מידת הענוה - זו חדירה ושייכות לכל העולמות, ההתפשטות על הכל - זו גדלותו.[4] בהקבלה, אצל בני-אדם, היכולת להפתח וללמוד מכל-אחד, זו ענוה!]

המהר"ל מסביר[5] באריכות את עניינה של הגאוה. ראשית הוא מסביר את דברי הגמ' במסכת סוטה[6] : "אמר רב מרי: האי מאן דיהיר, אף על אנשי ביתו לא מתקבל שנאמר "גבר יהיר ולא ינוה" אפילו בנוה שלו לא מתקיים". ומסביר המהר"ל -"וזה מפני שבעל המידה הזו אינו משותף לאחר והוא נבדל מאחר. ולכך אף על אנשי ביתו לא מתקבל".

האדם מבצר את עצמו בתוך עצמו. אין לו צורך באף אחד - אפילו לא בבני משפחתו. אף אחד לא יכול להוסיף לו. הניתוק הזה, אפילו בתוך משפחתו - גורם להם לחוש גם כן נבדלים ממנו וממילא לא מסוגלים לקבל ממנו.

וכן נאמר: "אמר ר' יוחנן משום רשב"י: כל אדם שיש בו גסות רוח כאילו עובד עבודה זרה"[7].  מסביר המהר"ל: "...כי ענין ע"ז שרוצה להוציא עצמו מרשות הקב"ה..". לא רק במישור החברתי משפיעה מידת הגאוה, גם במישור הרוחני. אדם שלא מסוגל לתפוס את  התלות שלו, שהרי כביכול הכל נמצא בו ואין לו צורך באף אחד, אין לו צורך גם בקב"ה - הוא סוטה למסלול אחר.

ובהמשך: "ורבי יוחנן דידיה אמר: כאלו כפר בעיקר" ומבאר המהר"ל: "שאין דומה בזה למי שעובד עבודה זרה... שאין העע"ז מסלק האלוהות לגמרי וזה שיש בו הגסות רוח מסלק עצמו מן העילה ולפיכך נחשב כאילו כופר בעיקר". בע"ז האדם קולט שיש משהו מעליו אך לא מוכן לקבל את מרותו. בכפירה בעיקר, הוא לא מסוגל לקלוט בכלל שיש מושג כזה של תלות, לא נתפס אצלו שיש מימדים מעבר אליו - גדולים ממנו. כאן מתבררת מאוד העובדה כי עולם המידות משפיע על עולם האידאות. לכאורה אלו שני מסלולים מנותקים, לא קשורים - יש את מה שאני חושב, תפיסת עולמי, ויש את איך שאני מתנהג - עולם המידות. אולם מסתבר שישנה השפעה מעולם אחד לעולם האחר. "השוחד יעוור עיני חכמים", לכאורה הכסף לא צריך להשפיע על הלך המחשבה הישר. אולם, התורה מגלה שהשוחד פשוט מעוור! אם בכסף שהוא חיצוני לך, הדבר משפיע על מחשבתך - על אחת כמה וכמה, עולם המידות משפיע על עולם האידאות. מידת הגאוה יכולה להוביל לכפירה!

ממשיכה הגמרא ואומרת: "רבי חמא בר חנינא אומר: כאלו בא על העריות כולם".  מפרש המהר"ל: "...כי מה שאסרה התורה העריות כי על ידי הזיווג העולם מתחבר ומתקשר...כי כאשר בא על העריות אין זה - רק החיבור לעצמו כי הקרובים הם בשר מבשרו ועצמו הם...ומי שהוא גס רוח הוא מחובר אל עצמו לגמרי ולפיכך הרי כאילו בא על כל העריות". מן התורה נאסר לבא על משפחתך. כאשר אדם נושא את משפחתו הוא נשאר בעצם יחידה אחת בתוך עצמו, זו לא יצירה והרחבה אלא יחידה מנותקת.

דברים שבכל יום

קרח לא הצליח להבין שיש מישהו נוסף חוץ ממנו, בודאי לא מישהו מעליו. אולם, לא צריך להיות קרח ולחלוק על משה כדי ליפול בגאוה. דברים שבכל יום שהויכוח בין אנשים הוא כבר לא על עקרונות אלא מתפתח להתבצרות בעמדות מתוך גאוה. אדם לא רוצה להרגיש כאילו עקפו אותו, התחושה שהוא חייב להיות הצודק הופכת להיות קיומית בעבורו.

בלימוד בסוגיא כאשר שניים מתווכחים הרבה פעמים הויכוח נעשה לא אמיתי אלא ממשיך מתוך התבצרות של כל אחד מהצדדים בעמדתו. קשה לשנות כיוון פתאום ולהודות "נכון, טעיתי". לכאורה, מה זה משנה מי צודק העיקר שהאמת תצא לאור. השאלה היא באיזה מגמה נגשים לדיון: האם מתוך מגמה לבירור האמת או מתוך מגמה להוכיח את צדקתך. ככל שהאדם יבוא יותר מתוך רצון להוכיח את צדקתו, כך הסיכוי שלו לקבל מהאחר - קטן יותר.

גם בחקירת תיק שמתחיל מתוך הבנה ברורה - שהחשוד הוא הפושע, ובהמשך מגיעות ראיות חדשות שמעידות שחלה טעות. לכאורה הדבר הסביר ביותר שיסגרו את התיק ויבקשו סליחה מהחשוד ותיגמר הפרשיה, שהרי זו היתה המגמה, להוציא את האמת לאור. אולם קשה לאדם לשנות תפיסה! ואז האדם נאלץ לרמות, או שהוא מתעקש על עמדתו ומסרב להשתכנע.

להכיר בגאוה

הפתרון נעוץ בהכרה שיש 'עוד' מסביב, ולהיות פתוח כלפיו. תחילת מהלך זה צריכה להיות עצם ההכרה בגאוה. וכך כותב הרב זצ"ל: "כשאדם מכיר שהוא מתגאה הוא רפואה לתיקון הגאוה"[8]. כשאדם מכיר שהוא מתבצר לצורך התבצרות, שהוא מתבדל מהסובב ולא מוכן לקבל ממנו, הוא נמצא כביכול במעגל סגור שהוא לא מסוגל לצאת ממנו (שהרי יש בו הכל). כשאדם מכיר שהוא מתגאה, מבין שיש בו פגם מסוים, שהוא חסר, אז בידו המפתח להשתנות.

כל הפוסל במומו פוסל

קרח כביכול מזהה את הגאוה אצל משה ("ומדוע תתנשאו..."). קל לנו יותר לראות את הבעיה אצל אחרים. בויכוח, אנו חשים לעיתים שהאדם השני ממשיך להתנצח "סתם", מתבצר מתוך גאוה. כאמור "כל הפוסל במומו הוא פוסל". אולם, אין זו סתם קביעה בעלמא. בדיעבד, זה יכול להיות המפתח לתיקון - אם השני הוא כזה, אולי גם אני? על-ידי הזיהוי אצל השני, האדם מודע לעצם הבעיה, ויכול להשליך אותה גם כלפי עצמו. הכרה זו יכולה להיות הצעד הראשון בדרך לשינוי.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר, ט"ז, ג'.

[2] קידושין ע' ע"ב.

[3] ילקוט שמעוני, פר' עקב, ד"ה עשה משפט.

[4] עי' מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה פ"א.

[5] מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה, פרק ד'

[6] סוטה מ"ז עמ' ב'.

[7] סוטה ד'  עמ' ב.

[8] מידות, מידת הגאוה, אות ו'


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2474

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer