פרשת חקת התשס"ד, שיחת סעודה שלישית* נחש ממית ומחיה ממית ומחיה "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי".[1] הקב"ה מצווה את משה לקחת דוקא את אותו נחש הממית, ולהשתמש בו ככח מחיה. אותו כח ששימש למיתה, משנה את תפקידו והופך להיות כח מחיה. איחודו של הכח המחיה והממית בדבר אחד, מזכיר קצת את פעולתה של הפרה אדומה שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. תמיהה על סתירה זו מובאת כבר במשנה "וכי נחש ממית, או נחש מחיה?"[2] תשובתה של המשנה היא: "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים." ה' ממית ומחיה באופן פשוט משמעות תשובת המשנה היא שהסתירה שבכריכת המות והחיים במקום אחד באה להדגיש את העובדה שהכל ביד הקב"ה. השאלה של המשנה היתה רטורית, והתשובה המתבקשת היא שלא נחש ממית ולא נחש מחיה, אלא הקב"ה ממית ומחיה. כשרואים כח מסוים שביכולתו להחיות עלולים לטעות שיש כח נבדל מה' המסוגל לפעול, אך כשרואים שאותו כח בדיוק עושה גם את הפעולה ההפוכה מתברר שאין הכח הנגלה הוא שמחיה, אלא ישנו כח אחר המניע את כל המערכת. ה' הוא הממית ומחיה, מוריד שאול ויעל. נחש ממית ומחיה ברובד עמוק יותר אפשר להסביר שהשאלה איננה רטורית, אלא באמת יש בנחש כח ממית וכח מחיה. הנחש איננו סתם דוגמא לכח מכוחות העולם, אלא מסמל הוא דבר מסוים מאוד. הנחש הוא הראשון שהחטיא את האדם; הוא הכח המסית שהביא את האדם להימשך אחר תאוותיו. הנחש הוא כח שמושך את האדם כלפי מטה, כלפי הצד החומרי הנמוך שלו - "על גחנך תלך"[3]. אולם באותו כח שמושך את האדם אל הנמיכות יש בו גם דבר חיובי. כח זה איננו נותן לאדם להשאר במקומו, אלא שוקד עליו כל הזמן שימשיך לנוע. בזכותו האדם אינו קופא במקומו, אלא הוא מתעורר להמשיך לפעול בלא הפסקה. בהופעתו הפשוטה והראשונית מושך הנחש את האדם כלפי מטה, אבל אפשר להשתמש באותו כח בדיוק גם כלפי מעלה. אפשר לקחת את אותו כח שאיננו מפסיק להניע את האדם, ולהשתמש בתנועה זו כלפי מעלה. בכדי לרפא את החולים הנשוכים, התורה איננה מוותרת על הנחש, אלא מעלה אותו על נס. כך אותם כוחות ששימשו לתנועה כלפי מטה, הופכים מגמתם ומשמשים לתנועת המשכות כלפי מעלה. ידי משה עושות ושוברות מלחמה החלק הראשון של אותה משנה מבטא בדיוק את אותו ענין: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין." הידים הן החלק החיצוני באדם. הידים מבטאות הן את העשיה בחומר כפי שמבוטא בדברי חז"ל "ידים עסקניות הן"[4]. פתרונו של משה לכך שבזמן שהידים למטה היו נופלין לא היה העלמת הידים והתרכזות בלב בלבד, אלא העלאת הידים אל מעל הראש. המשנה אומנם מתארת שכשהיו ישראל משעבדין את לבם היו מתגברים, אבל שיעבוד הלב הזה לא החליף את הידים, אלא בא יחד איתן. משעבדין את לבם "אהב כסף לא ישבע כסף"[5], ואוהב טוב לא ישבע טוב. האדם נדחף מתוכו לנוע ולהשתמש בכוחותיו, אלא שהאדם צריך לנתב דחף זה. אם יעשה כך אותם כוחות שיכולים להתבטא לעיתים באופן שלילי, ישמשו אותו להתעלות ולהקדמות בקודש. ואולם מלאכה זו של שימוש באותם כוחות לטוב מלאכה קשה היא. על דרך הדרש אפשר להגיד שמלאכה זו היתה כל כך קשה עד שאפילו משה רבינו התקשה להחזיק את ידיו למעלה ונזקק לעזרה. בשטף המציאות אנו מגיעים לעיתים למצב בו הקודש תופס פינה צדדית, תופס הוא את מקומו רק בזמנים ומקומות מיוחדים כמו סעודה שלישית בשבת וכדו', ושאר מערכות החיים מתנהלות בלא קשר אליו. מושגים אחרים להם, כללים אחרים להם, והעיסוק בהם כרוך ביציאה מן הקודש.
משימה גדולה מוטלת עלינו להבין שאין כאן שני ענינים שונים, אלא דבר אחד. הרמת הידים של משה רבנו מבטאת שאין לנטוש פעילות בחומר, אלא להעלותו למעלה. הנחש שהמית איננו ננטש, אלא מועלה על נס. אותם כוחות ארציים איתם פועל האדם כל חייו, הם כוחות שאיתם צריך להשתמש בעבודת ה', כוחות שאותם צריך להעלות ולרומם. לצאת לכל המשימות והפעילויות העולמיות מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדין את לבנו לאבינו שבשמים. * סוכם על-ידי תלמידים. [1] במדבר כא' ו'- ט'. [2] ראש השנה פ"ג מ"ח. [3] בראשית ג' יד'. [4] שבת די"ד ע"א. [5] קהלת ה' ט'. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 6613
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|