icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת חוקת התשס"א, שיחת סעודה שלישית*

ודברתם אל הסלע

פרשת מי מריבה מעלה את השאלה מה היה חטאו של משה. אולם, עלינו להתיחס גם לתוצאות החריפות של חטא זה - נטילת המנהיגות ממשה. נראה לומר שאם זה הענש, זהו כנראה גם שֹרש החטא - בעיה מסויימת בהנהגה. ננסה לעמוד על עיקרי הדברים.

הכאה

את חטא משה מבאר רש"י: "לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע".[1]

משה ואהרֹן חשבו שמא עליהם להכות את הסלע כפי שצוו בעבר (בפרשת בשלח), אולם הפעם היה הציווי לדבר אל הסלע ולא להכות אותו. משל למה הדבר דומה? לרב מחנך שבתחילת דרכו של התלמיד עליו להכותו, אולם בהמשך, בבגרותו, עליו לדבר אליו ואף לחטא יחשב לו אם יכה את הנער.[2] הכאת הסלע מבטאת את היחס של משה בהנהגתו את ישראל.

יש פעמים שיש צורך להכות. הכאה היא סוג מסויים של חינוך. אין הכוונה להכאה במובן הפיזי, יש גם סגנון דיבור של הכאה. האדם רואה מולו "סלע", מציאות חסומה, חומות חוצצות בפני כל יכולת מגע ולפיכך עליו לפצח את אותם מחסומים. עליו לנער ולזעזע על-מנת לפרוץ פנימה. יש פעמים שהתועלת בפתח שיווצר הוא על-מנת להחדיר מסרים מהחוץ פנימה; אולם גם כשרוצים לעורר את הכוחות הפנימייים הגנוזים במציאות הזאת, להנביע את המים האצורים בסלע, לעיתים יש צורך להכות חזק במעטפת החוצצת על-מנת שיתעוררו מתרדמתם ויתחילו לנבוע.

דיבור

דיבור עניינו מגע עם פנימיותו של האדם. על-ידי הסבר וחיבור לאישיותו של המתחנך אפשר להוציא אל הפֹעל את העוצמות הקיימות בו בהעלם. הדיבור הוא אופן הנהגה בוגר יותר, גבוה ופנימי בהרבה מסגנון של הכאה. ממשה כמנהיג הדור מצופה להתוות דרך חדשה; לא עוד הכאה, עליו לדבר אל העם. יתרה מזאת, העם נמצא במדרגה בה הכאה לא תועיל, אי-אפשר יותר להשתמש בסגנון הזה.

לעבור מהכאה לדיבור

זה אולי היה חטאו של משה, חוסר ההכרה שיש צורך לעבור מהכאה לדיבור. משה ראה לפניו עדיין את אותה סלעיות עקשנית וחשב שיש צורך להכותה. את המבנה הזה של שני סוגי התמודדות אנו מוצאים במעגלים שונים:

ראשית - בין אדם לעצמו. בתחילת עבודתו על אישיותו שייכת הנהגת הכאה. עליו להכות על קודקודו שלו, למוסס ולנתץ כל מיני חומות על-מנת שיוכל להיווצר מגע עם הצד הפנימי באישיותו. אולם, ישנה ציפיה כי בשלבים מתקדמים יותר יגיע להידברות, שיג ושיח של התוודעות והחשפות של מעיינותיו הפנימיים, הדרכתם והנבעתם אט-אט עד שיפרצו וישקו את הכל.

שנית - בחינוך ובהנהגה. כאמור, יש תקופות שיש לנענע ולזעזע את אמות הסיפים, יש להכות בחומות הבצורות על-מנת לחדור פנימה אל המתחנך. אולם, בשלבים בוגרים יותר יש לעבור להידברות, להסברה עמוקה, כי אלו הן תביעותיו של הנער ולזה הוא ראוי.

שלישית - בתהליכים היסטוריים. היו דורות שבהם היתה שייכת הנהגת המקל. אולם, אט-אט נחשפת מציאות של דורות שאינם זקוקים למקל אלא לדיבור. יתרה מזאת, נדמה כי לא רק שהנהגת הדיבור תועיל יותר, אלא שמקל לא יוכל להועיל כלל. התבגרנו, אין אנו חוששים עוד ממקל, מבקשים אנו את העומק הטמון מאחורי הדברים, ולפיכך מתבקשת הנהגת הדיבור הנוגעת בתכנים אלו.

כיצד מנהיגים?

לדברים אלו מתקשרים דברי הרמב"ם[3] בהסברו כי חטאו של משה היה בכך שכעס. הרמב"ם מסביר שכעס היא מידה שיש להתרחק ממנה ביותר. לכל אחד יש רגעים של איבוד עשתונות, אולם ממנהיג מצופה שלא יכעס כלל. יש פעמים שיש אי שביעות רצון מהמציאות, כיוון שהיא כעת במצב נמוך שאיננו היכן שהיינו מצפים שהיא תהיה. זו תחושה לגיטימית ואף הכרחית. אולם, כעס, הוא כעס על המציאות שהיא כזאת. על מנהיג לא לכעוס אלא להכיר בכך שהמציאות במצב כזה ויש לרוממה. ברור שאין להתעלם מהתסבוכות הקיימות וברור שאסור להשלים עם המצב. אולם מנהיג מבין כי אין לכעוס על המציאות אלא יש לעצבה. פעמים יש צורך לעשות זאת על-ידי הכאה, היא אולי כואבת, אך רק היא שוברת את מה שזקוק לשבירה עד היסוד. אולם, יש להכיר כי קל יותר להכות, ומנהיג נדרש לעבור להנהגה של דיבור, המנחה מתוך הסברה עמוקה, היוצרת מגע ושיתוף עם פנימיותם של המונהגים.

הנהגה בחיינו

עלינו ללמוד את פרשת השבוע לא רק על-מנת לדעת מה היה, אלא להבין מתוך כך מה ההשלכות של הדברים אלינו. עלינו לנסות ולהבין לא רק מה היה חטאו של משה, אלא גם באלו מובנים אנו נגועים באותה בעיה. הדברים נכונים בהקשרים רבים. נעמוד על שניים מהם:

א. במובן החינוכי-פנימי. עלינו לדעת ש"בסלע" הזה שאנו עסוקים בו - הן כל אחד בינו לבין עצמו והן במערכת חינוכית כלפי תלמידיה - יש מים חיים. יש צורך לחדור אל אותו אוצר הטמון פנימה ולסייע בהוצאתו החוצה. כאמור, יש פעמים שנזקקת מכה חזקה על הקודקוד על-מנת לעוררו. אולם, יש צורך גדול יותר לעבור לדיבור, למגע החודר פנימה אל הנפש ויוצר דו-שיח ומצליח לתת לה את דרכה לצאת אל הפֹעל. אין ספק שזו משימה קשה יותר, אולם זה מה שנדרש מאתנו.

ב. מתוך כך, היחס כלפי החברה הסובבת. בבית-המדרש יושבים אנשים בעלי יכולות גבוהות, היוצרות את האחריות כלפי כלל ישראל. עלינו לשאת באחריות זאת, ולדעת להנהיג את עם ישראל קדימה; לא רק מתוך הנהגה של הכאה, אלא בעיקר מתוך דיבור, פנימי, עמוק, הפונה אל הצדדים הפנימיים ומצליח להוציא את הכוחות העצומים הגנוזים באומה.

 

בשעות הקשות שעם-ישראל נתון בהם, צריך לקלוט את המצוקה אך לא לכעוס על המצב אלא להרגיש כלפיו אחריות מנהיגותית המנסה לתקן, לשכלל ולשפץ.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] רש"י במדבר כ יג.

[2] ילקוט שמעוני תורה פרשת חקת רמז תשסג : "ודברתם אל הסלע, והכיתם לא נאמר, …כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע."

[3] שמונה פרקים להרמב"ם.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2584

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer