icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת חקת התשס"ד, שיחת ליל שבת*

טהור מטמא

"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים"[1]

סיומה של תקופה

התורה מציינת שתאריך ההתרחשויות הוא בחודש הראשון, אבל היא איננה מציינת באיזו שנה. בקריאה פשוטה הינו מבינים שהכוונה היא לחודש הראשון שאנו מכירים שהיה בשנה השניה בו שרתה שכינה והוקם המשכן. רש"י במקום מעמיד אותנו על דיוקם של דברים באומרו שמדובר על תקופה אחרת "שכבר מתו מתי מדבר". כלומר המדובר כאן הוא על החודש הראשון בשנת הארבעים, לאחר נדודים של לח' שנים במדבר.

אותן שלושים ושמונה שנים שעברו מאז השנה השניה ועד לשנת הארבעים, אינן מצוינות כלל בתורה. חז"ל מלמדים אותנו שכל אותם שנים היו ישראל מנודים[2]. לח' שנים הסתובבו הם במדבר בכדי שימות כל אותו הדור שחטא בחטא המרגלים. סיומה של אותה תקופה שכל מהותה זה מות אותו הדור, מצוין בהמשך לאותה ענין בדיוק במיתת מרים שמביא גם למיתת אהרון ומשה.

בפשטות, סיום תקופת המיתה של דור המדבר במיתתם של שלושת המנהיגים הדגולים, הוא סיום טרגי לתקופה טרגית ארוכה. אפשר היה לצפות שלמרות מיתתם של כל אנשי הדור, לפחות שלושת המנהיגים ישארו בחיים. אך התורה מסיימת את התקופה דוקא בתיאור מיתת מרים, ובעקבות זאת גזירת מיתה גם על משה ואהרון "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"[3]. תמה תקופת המדבר.

טהרה בלי גבולות

רובד עמוק יותר של סיום אותה תקופה ופתיחת התקופה שאחריה, אפשר להבין מתוך מבט על פרשת פרה המקשרת ביניהם.

בעומדם על מצות פרה אדומה אומרים חז"ל שטעמה איננו מובן, והסברים רבים נאמרו בדבר. אפשר שהדבר הלא מובן הוא עצם המצוה, ואפשר שהסתירה שבהטמאות המטהר הוא התמוה, אבל נראה שהדבר המחודש והלא מובן מהותית הוא עצם מושג הטהרה המתחדש במצוה זו.

באופן הפשוט אנו רגילים לחשוב שהמציאות היא מוגבלת. כל דבר במציאות בהתנהלות הפשוטה שלו מגיע בסופו למיתה, לכליון. כך לדוגמא האדם. חי הוא את חייו, אבל הם דבר מוגבל ומצומצם מאוד המסתיים במותו. פרשת פרה מחדשת לנו ראיה אחרת לגמרי על כל מציאות החיים. חושפת היא שבמציאות הרגילה אין בה מיתה, ואם אנו נפגשים בה במיתה, רק מקרה הוא. המיתה המגיעה למציאות היא רק טומאה הנופלת על האדם, אבל הוא במצבו הטבעי חי. חיים אינם מוגבלים בגבולות המציאות עימם אנו נפגשים על פני השטח. חיים במהותם הולכים ומתפשטים בלא גבולות, הם אין סופיים.

החטא של מי שאיננו נטהר ונשאר בטומאה נאמר דוקא על אדם שנכנס כך לקודש. הקודש הוא שמסמל את מהותם של החיים, ומי שאפילו בקודש איננו מבין שיש מציאות אין סופית הטמונה בתוך המציאות המוגבלת עליו נאמר "ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל"[4].

מים בפנימיות הסלע

ענין דומה בא לידי ביטוי בהכאה בסלע. במציאות הגלויה עומד לפנינו סלע שנראה כדבר נטול כל חיים. אך הקב"ה מגלה לנו שבאותה מציאות הנראית לנו כמוגבלת וחסרת חיים, מפכים בפנימיות מים. העטיפה של המציאות היא שלובשת פני סלע, אבל חדירה לרבדים יותר עמוקים תגלה בפנינו מים חיים.

בכדי לחשוף את מציאות האבן האטומה שנגלית בפנינו, מצוה הקב"ה לדבר אל הסלע. אפשר היה לצפות שחדירה למציאות של אבן זוקקת הכאה חזקה, אבל הקב"ה מברר שהדרך היא דיבור בלבד. ההתמודדות עם המציאות הקשה היא על ידי התעלמות ממנה. כשנפגשים עם הסלע, ופשוט מדברים אל המים שבתוכו, מתגלה שבעצם עומד בפנינו מים חיים.

דין וחשבון

"עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון. מאין באת? מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר, רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."[5]

שני הדברים הראשונים שבהם אומר עקביא בן מהללאל להסתכל מראים על הקטנות של האדם, ודרכם האדם מבין את מקומו השפל. בניגוד לשני אלו מגיע הדבר השלישי ומעמיד את האדם מול כל הגודל של המציאות. סוף כל הצמצום הזה מביא לעמידה בפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. מצד אחד האדם נדרש להבין שהמציאות כולה קטנה ומצומצמת, ומצד שני הוא נדרש להבין שמציאות זו איננו מובילה אלא לשיא הגודל של עמידה בפני הקב"ה. פנימיותה של מציאות קטנה ומצומצמת זו היא עמידה במעמד הגבוה ביותר.

טהור מטמא

חז"ל[6] דורשים עוד על פרשת פרה אדומה את הפסוק "מי יתן טהור מטמא לא אחד"[7]. משמעותו של פסוק זה גם הוא מלמד את אותו ענין. המציאות הנגלית בטומאה היא איננה אלא מסכה מכסה בפני פנימיותו של העולם שהיא טהרה. מצות פרה אדומה מבררת שבתוך אותה טומאה מדומה שוכנת טהרה שצריך לחדור אליה.

תחית המתים

בחודש הראשון של השנה הראשונה יצאו ישראל ממצרים. ובחודש הראשון של השנה השניה נבנה המשכן ושרתה השכינה. שני מאורעות אלו שאירעו שניהם בחודש הראשון מבטאים את לידת ישראל. ועתה בחודש הראשון של שנת הארבעים מתגלית תחית המתים. מתברר שהמיתה של דור המדבר איננה סיומה של תקופה, אלא היא חלק ממציאות הנצח. אע"פ שבאופן נגלה מתים כל דור המדבר, פרשת פרה המופיעה בסוף אותה תקופה, מבררת לנו שמיתה זו היא רק רובד חיצוני של המציאות, כשבפנימית מתגלה שהכל קשור לאין סופיות של המציאות. המציאות כולה איננה שייכת למושגי מיתה, אלא הכל הולך ומצטרף לנצח אחד.

 

דור המדבר מת ונראה היה שנמצאים אנו בסיומה הטרגי של תקופה. אולם התמונה הזו איננה נכונה. מתברר שכהמשך ישיר לאותו דור קם דור חדש שעושה צעד נוסף ונכנס לארץ ישראל. מתברר שתקופת ההליכה במדבר אינה נגמרה, אלא היא הולכת וממשיכה בדור הבא הממשיך את אותו מהלך נצחי ונכנס לארץ ישראל.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר כ' א'.

[2] שהש"ר פרשה ב'.

[3] במדבר כ' יג'.

[4] במדבר יט' כ'.

[5] אבות פרק ג' משנה א'.

[6] מד"ר פרשה יט' א'.

[7] איוב יד' ד'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2162

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer