icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת חוקת התשס"א, שיחת ליל שבת*

מי יתן טהור מטמא, לא אחד?!

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על.[1]

 

פרה אדמה מהווה מצוה שאין לה טעם; "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".[2]

ניתן לומר שמצוה זו לא רק שאין לה טעם אלא היא הפכה למצוה המהווה סמל לכל מושג החוקה - עשייה גם ללא הבנה. אף החכם מכל אדם, שלמה המלך, אמר עליה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".[3]

ישנן מצוות רבות הנראות ללא טעם, מדוע איפה זכתה דוקא מצוה זאת למקום כה יחודי עד כדי הפיכתה לסמל של המושג "חוקה"?

סתירה פנימית

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהן דכתיב בהן חקה אשת אח וכלאים ושעיר המשתלח ופרה אדומה.

אשת אח דכתיב ערות אשת אחיך וגו' ובלא בנים יבמה יבא עליה וכתיב בערות אשת אח ושמרתם את כל חקתי. וכלאים לא תלבש שעטנז וסדין בציצית מותר וכתיב ביה חוקה את חקותי תשמרו, שעיר המשתלח דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו והוא עצמו מכפר על האחרים וכתיב ביה והיתה זאת לכם לחקת עולם.

פרה מנין דתנן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים והיא גופה מטהרת בגדים וכתיב בה חקה זאת חקת התורה.[4]

המדרש מציג כי ישנן ארבע מצוות שנאמר עליהן חוקה: אשת אח וכלאים, שעיר המשתלח ופרה אדומה. לאדם יש יכולת לקלוט דברים עמוקים ולקבל שישנם דברים נשגבים מבינתו כמו למשל ההכרה במציאות הטומאה בעולם. הבעיה המתעוררת בארבע מצוות אלו היא הסתירה הפנימית הקיימת בציווי. כך למשל, אשת אח, הנחשבת ערוה לאח ואסור לישא אותה, אולם, במצב שיש צורך ליבמה, לפתע היא נעשית מותרת ולא עוד אלא שמצוה על האח לשאת אותה. כך גם במצוה שלפנינו, פרה אדומה, מחד גיסא היא מטמאת את המטהרים העוסקים במלאכתה, ומאידך גיסא היא מטהרת את טמא המת שעליו מזים מי אפר הפרה. את הסתירה, שני הפכים בנושא אחד, האדם לא מסוגל לתפוס, ולפיכך יש לצוות עליו את הדבר כחוק - "גזרה היא מלפני". פרה אדומה מהווה דוגמא אחת מתוך ארבע לציווי כזה.

אולם נראה כי עדיין אין הדברים האמורים מסבירים מדוע נתייחדה פרשת פרה אדומה.

נתכּרכּמו פניו של משה

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו. כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו? לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה: באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך; זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת.[5]

בפרשת שמיני, כאשר הקב"ה מלמד את משה את עניין הטומאות למיניהן, לכל טומאה תשובתה בצידה - יש אפשרות להיטהר. אולם, כאשר מופיעה הטומאה החמורה מכל, טומאת מת, נדמה כי אי-אפשר להחלץ ולהטהר ממנה, מציאות של אובדן חיים וכל המסתעף ממנה, כיצד ניתן כלל להשיבה לטהרה?! ובה נאמרה הטומאה ולא נאמרה טהרתה בצידה. החל משה להצטער, ואומרים על כך פרשני המדרש שחשש שמא לא יזכה להשיג סוד זה, ולפיכך לא נתגלה לו כיצד מטהרים על טומאת מת. לכן, כאשר הקב"ה סוף-סוף מורה למשה במה תהא טהרתו של טמא מת, מהווה ציווי זה חוקה. אמנם בשכל האנושי לא נתפס כיצד אפשר להשיב טמא מת לחיי טהרה, אולם הקב"ה גזר שהדבר אפשרי והורה לנו כיצד יש לטהרו. לפיכך ציווי זה מהווה חוקה, ויחודה של פרשת פרה אדומה כמציאות בלתי נתפסת של טהרה אפילו של טומאת מת.

מי יתן טהור מטמא

זאת חקת, זה שאמר הכתוב 'מי יתן טהור מטמא לא אחד', כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם?!...

תמן תנינן העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופה מטהרת בגדים אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.[6]

המדרש מציג מציאות פלאית בלתי נתפסת. אין לאדם בעיה להבין מושגי טומאה וטהרה, רוח ונשמה וכו'. ברור לו כי יש שני רבדים, שני חלקים למציאות, העומדים זה כנגד זה. אולם, מהפסוק באיוב עולה כי אין זאת התמונה השלימה: "מי יתן טהור מטמא" - מציאות הטהרה צומחת מתוך מציאות הטומאה; טהור מ- טמא. זה מה שלא נתפס, כיצד הדברים משתלבים זה בזה וכיצד צומחת ועולה מציאות של טהרה, של הופעת הנשמה מתוך מציאות נמוכה ומקולקלת. "מי יתן טהור מטמא, לא אחד?!" רק יחידו של עולם מסוגל לגזור כך.

עם דברים אלו, אנחנו נפגשים במספר מעגלים:

א. במישור האישי - כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי. אברהם הוא אמנם בנו של תרח עובד אלילים, אך הצליח לצאת ולטפס ולהיות המאמין הראשון הקורא בשם ה'. גם לאדם הפרטי באשר הוא, יש יכולת להטהר מכל טומאותיו, לצמוח מתוך הטומאה לטהרה.

ב. במישור הלאומי - ישראל מעובדי כוכבים. גם פה אנו נפגשים עם תופעה הנשגבת מבינת אנוש. כיצד משבעים אומות, נוצר עם מיוחד, הקשור למושגי טהרה; עצמוּתו- הופעת הנשמה; עם המבטא את הגילוי האלוקי בעולם. אי-אפשר להבין זאת, זאת חוקה, כך גזר ריבונו של עולם.

ג. במציאות כולה - העולם הבא מעולם הזה. כל העולם הזה, עולם של חומר, של טומאה, כיצד יכולה להופיע בו רוח?! קדושה וטהרה שייכים לכאורה לעולמות העליונים ומה להם ולעולם החומר? ומתברר שישנה יכולת פלאית לאדם לצאת מהמציאות הנמוכה בה הוא נמצא ולהגיע לפסגות מדהימות. "מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם?!" אכן יחידו של עולם הוא שחקק שכך יתנהל העולם; זאת חוקת התורה!

בפרה אדומה אין מדובר רק על שני שלבים הבאים זה אחר זה, מציאות של טומאה, של עולם הזה, ולאחריה מופיע המצב השני של טהרה. הפלא העצום הוא כיצד אותו הדבר בדיוק, הוא עצמו מתהפך ונעשה טהור. אותו אדם שהיה טמא, כעת טהור; אותה פרה שטימאה את העוסקים בה היא מטהרת; העולם הזה, הגס והחומרי, ממנו עצמו צומחת מציאות של טהרה, של העולם הבא. זהו העומק הנשגב מהבנתנו שבגזרה האלוקית.

חוקה חקקתי

מה היא חוקה? יש הסוברים כי החוקה מהווה סתירה לטבע. כביכול, ישנה מציאות טבעית מוסברת ומובנת, ובאה הגזרה האלוקית ומצווה לעשות משהו מסויים. גם אם אתה לא מבין, והדבר אף סותר את ההגיון, עליך לעשות כי כך גזר השי"ת. אולם נדמה כי אין פני הדברים כך. חוקה, הינה עצם המציאות, כפי שאנו נפגשים בעולם החומר ב"חוקי טבע". חוק הוא נקודת היסוד עליה אין ערעור. היא "נתון" שצריך להכיר בקיומו, אך אי-אפשר להבין את טעמו. דוגמא לכך ניתן למצוא במתמטיקה בה יש אקסיומות יסודיות בלתי מעורערות. מתוכן ועל גביהן בונים ומשכללים את העולם המתמטי. כך גם לגבי העולם וחוקת התורה. אין אנו מנסים לתהות על קנקנה. אנו מכירים שכך טבע הקב"ה בעולמו, ומתוך הנחות אלו אנו מנסים להבין ולפעול בעולם.

על-פי האמור מתברר כי פרשת פרה אדומה אינה ציווי יחידאי, יוצא דופן בשל היותו חוקה. פרשת פרה אדומה מבטאת בעצם את היכולת לקלוט במשהו את חוק היסוד של ההויה. ביסוד המציאות כולה טבוע החוק האלוקי, הגזרה של הופעת טהרה מתוך טומאה. זו הסיבה שציווי זה נתפס כסמל החוקה; פרשת פרה אדומה גונזת בתוכה את הפתח להבנת המציאות כולה.

הטהרה בחיינו

לאור האמור מתברר גם אופן ההתיחסות שלנו למציאות כולה. פרה אדומה אמורה להקרין גישה יותר מלאה לכל התורה ומצוות. ישנה מציאות של טומאה הן במובנים האישיים והן במובנים הכלל עולמיים, ועל האדם מוטל להטהר מתוכה. כל עוד ננסה להשכיל בהגיון שלנו את מציאות הפלא הזאת, באמת לא נוכל להשכילה - "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

זאת חוקת התורה -פרה אדומה- כמבטאת את היחס למציאות כולה. עלינו להכיר כי כך גזר השי"ת, שישנה הופעת טהרה ממתוך טומאה, רוח מתוך חומר, עולם הבא מתוך העולם הזה. על האדם מוטל להשתחרר מהחשיבה הלוגית ככלי הבלעדי להבנה, ולהפתח אל מה שמעבר, לנסות ולקלוט את מה שמופיע מעל ההשגה השכלית, להתוודע אליו ולהפנימו, ומתוך הכרת מערכת "חוקי-הטבע" האלוקיים הללו לפעול בעולם.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר יט א-ב.

[2] רש"י שם.

[3] במדבר רבה פרשה יט ג: "זאת חקת התורה" וגו' רבי יצחק פתח (קהלת ז) כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

[4] במדבר רבה (וילנא) פרשה יט ה.

[5] שם אות ד.

[6] שם אות א.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3401

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer