icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת חוקת התש"ס, שיחת ליל שבת*

ודברתם אל הסלע

וידבר ה' אל משה לאמר. קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם. ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם.[1]

הביאור הפשוט והמקובל לחטאו של משה הינו המרת ציווי ה' על-ידי הכאת הסלע במקום לדבר אליו.

הכאה ודיבור

הכאה משמעותה כי יש להלחם ולנפץ את הדבר העומד מולך, ישנה כאן איזושהי התנגשות, וההכאה אמורה לטלטל ולשבור את הצד השני. לעומתה הדיבור בא בגישה אחרת לחלוטין. עניינו של הדיבור הוא השכנוע. המדבר מנסה להתחבר אל השני, להתקשר אליו ולשכנעו באמיתות הדברים. ישנו הבדל נוסף בין הכאה לדיבור. ההכאה מתייחסת אל הצד החיצוני של המציאות, אל המעטפת הנגלית לעין. לעומתה הדיבור פונה אל הצד הפנימי, אל הנסתר העומד מאחורי החומות הגלויות.

נראה, כי ישנו קשר בין שני הבדלים אלו. ישנן שתי אפשרויות כיצד לפנות אל האדם, אל המציאות. ישנה אפשרות להתיחס לצד החיצוני- למעטפת, מתוך הבנה כי היא מסתירה דברים שעל מנת לחושפם, יש לשבור את אותן חומות ולנפץ את המסכים - החיצוניים. לעומת זאת, ישנה אפשרות לפנות לצד הפנימי, מתוך הבנה שהוא הדבר המרכזי, לגדלו ולהאדירו, עד אשר ינבע ויפרוץ החוצה. אז, ישנה אפילו אפשרות, כי אותן מערכות חיצוניות יהפכו להיות כלי שרת המבטא את הצד הפנימי ואינו מתנגד ומגביל אותו. גם בחינוך אנו מוצאים את שני המימדים הללו. כאשר ישנן ציפיות מילד והוא אינו עומד בהם, מתנהג אחרת מהמצופה - ישנה אפשרות להכותו ולייסרו עד אשר יחזור למוטב. לפעמים ממש יש צורך "להלחם" איתו. לעומת זאת, ישנם מצבים שיש לדבר אליו, אל שכלו, לשכנעו על מנת להגדיל את ה"יש" הקיים בו, עד אשר יתבטא כראוי בעולם המעשה. זהו היחס באדם בין גוף לנשמה, זהו היחס בכלל ההויה בין עולם המעשה לעולם הרוח.

דיבור של שבת ודיבור של חול

גם בדיבור, שהוא כאמור הצד היותר הפנימי, ישנן שתי בחינות: יש דיבור של שבת ויש דיבור של חול. ביום חול אנו עוסקים בעניני עשיה, בעולם היותר חיצוני, וזהו סוג הדיבור שלנו בימים אלו. לעומת זאת, לשבת יש סוג מיוחד של דיבור - "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר".[2] וכך למדנו: "ועשית כל מלאכתך - כשתבא שבת, יהא בעיניך כאלו מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה"[3] כל הדיבור בשבת הוא בעניני הקודש, בענינים רוחניים. בשבת צריכה ללוות את האדם התחושה שכאילו לא קיים עולם עשיה כלל וממילא גם סוג הדיבור משתנה. אין צורך "לחנך את עולם העשיה" שידע את מקומו, אין כלל התמודדות, מושגי שבת הינם מושגים שכולם שייכים לעולם עמוק יותר. צריך להבין, שגם אם הדיבור 'החולי', אינו בדיוק "דיבור של הכאה", הוא אינו שובר ונלחם בצדדים החיצוניים, אפילו אם הוא יוצר דברים חיוביים, יש לתפוס שהוא מוגבל, שהוא משני ביחס לדיבור הפנימי שכולו קודש. על האדם להמנע מהטעות שעולם המעשה, או אפילו הדיבור אודות עולם שכזה הוא הדבר המוביל את המציאות. עליו לקלוט, שהצדדים הרוחניים הם הקיום הממשי והמניע לעולם העשיה. מתוך הבנה כזאת ניתן להגיע ליחס הנכון בו עולם המעשה מהווה כלי שרת בידי עולם הרוח.

ויגדל הנער

ודברתם אל הסלע, והכיתם לא נאמר... כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע.[4]

המדרש בא לענות לקושיה המתעוררת מדוע היה כל-כך חשוב לדבר אל הסלע ולא להכותו כפי שצווה משה בפעם הקודמת.[5] לכאורה עיקר הנס הוא בעצם יציאת המים מהסלע, ומה החשיבות הגדולה בגורם ליציאתם? מסביר המדרש כי ישנן תקופות שונות. בתקופה הראשונה, הנער קטן ולכן באמת שייך להכותו. אך משהגדיל הנער, ובהקבלה - גדל הסלע יש לעמוד על כך, ולעבור לאופן התיחסות אחר - לדיבור. מה המשמעות של "גדילת הסלע"? בפשטות הכוונה לישראל; אומנם בתחילה היה שייך להכותם, או לדבר אליהם ב"דיבור של הכאה", אולם לאחר שהתקדמו וגדלו, היה על משה לדבר אליהם, לצד היותר פנימי, להנביע מתוכם על-ידי הסבר ולא על-ידי הכאה.

לפי הסבר זה, הפרוש כי חטאו של משה היה כעס,[6] מתקרב להסבר הפשוט של שימוש בהכאה במקום דיבור. כעס הוא התיחסות לצד החיצוני, המעשה הגלוי מכעיס, אולם לרוב התבוננות לצד הפנימי של האדם אינה מעוררת כעס.

 

הדברים האמורים נבנים קומות על גבי קומות, גבוה מעל גבוה. גם בעולמות הפנימיים ישנם עולמות יותר חיצוניים, נמוכים ומוגבלים, וישנם עולמות פנימיים להם.

השכל ומה שמעליו

ישנו דיבור המנסה לשכנע. דיבור הנבנה באופן הגיוני, הנובע משכל האדם. לעומתו ישנו דיבור הנובע ממקור הרבה יותר ראשוני ובסיסי. סוג של דיבור שנמצא לפני ומעל החכמה והבינה. במילים פשוטות יותר: דיבור של אמונה. צריך להבין שגם הצד היותר פנימי של האדם, אפילו "דיבורי השבת" שלו - היונקים משכלו, הינם מצומצמים ומוגבלים. סוף-סוף, כל האפשרות של האדם להבין דברים, וממילא להביעם בדיבור היא רק במושגים שלו, מושגים אנושים. מאידך, דיבור של אמונה, יונק ממקור ראשיתי יותר, עמוק ופנימי מהמובן והנתפס בשכל.

פרה אדומה

לאור זאת, מתברר הקשר בין תחילת הפרשה - העוסקת בפרה אדומה, להמשכה - העוסק בהכאת הסלע. פרה אדומה באה לטהר את האדם מהטומאה הגדולה ביותר - המוות. המוות הוא הביטוי החריף ביותר לנצחון עולם החומר על הנשמה. המוות מעיד כי העולם החיצוני המוגבל הצליח לעצור את עולם הרוח הנצחי. לכך באה הטהרה. ישנה טהרה הבאה על-ידי שבירת כלים, אולם על-מנת לטהר את האדם ממוות, זה לא מספיק; יש להזות עליו מי חטאת -

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על[7].

אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי[8].

בדרך כלל מבינים כי חוקה היא ציווי ללא טעם, שעליך לקיימו מפני שכך צווית. אולם, ניתן להבין, כי יש טעם אלא שהוא הרבה מעבר למה שנתפס בשכל. הוא שייך למשהו הרבה יותר ראשוני, בסיסי. כמו חוקי הטבע שמהוים את הדבר היסודי ביותר במציאות. טעמה של החוקה אינו נמצא כלל על מסלול החכמה. כפי שאומר שלמה המלך לגבי פרה אדומה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" - ניתן להסביר שדוקא כאשר מחפשים בכלי החכמה, לא מוצאים[9] כיוון שטעם החוקה נמצא מעל מה שהשכל יכול לתפוס. שם שייך הצד הפנים ביותר - האמונה. דוקא פרה אדומה, החוקה, הצד היותר ראשוני ועמוק מהשכל, הוא זה שיכול להתמודד עם עולם החומר ובביטויו החריף - המוות. אם נתפוס כך, נזכה שיקויים בנו:

בלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר.[10]

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר כ' ז'

[2] ישעיהו נ"ח י"ג.

[3] רש"י שמות כ' ח'.

[4] ילקוט שמעוני תורה פרשת חקת רמז תשסג.

[5] שמות י"ז ו'.

[6] רמב"ן שמות כ' ח'.

[7] במדבר פרק יט א'-ב'.

[8] במדבר רבה (וילנא) פרשה יט ד"ה א זאת חקת.

[9] ילקוט שמעוני תורה פרשת חקת רמז תשנט:

"רבי יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"

[10] ישעיהו פרק כה' ח'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2840

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer