icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת בלק התשס"ג, שיחת סעודה שלישית*

משל בלעם

פרשת בלק עוסקת בתכנים מרוממים וגבוהים, עומדת על משמעותם של עם ישראל, חושפת את אשר יקרה באחרית הימים, אך חז"ל למדו ממנה גם הנהגות מוסריות מעשיות; למדו שכל מי שיש בידו שלשה דברים -  עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע הוא.  [1]

לבחון מקרוב

מצווים אנו לראות את עצמנו בפסח כאילו בעצמנו יצאנו ממצרים. לציווי זה שתי משמעויות:

האחת - האדם חייב לנסות לחוות את היציאה שהייתה; לחשוב איך היה מתנהל שם; מה היה עושה; מה היה מרגיש.

והשניה - האדם חייב לראות את חייו היום, כחיים של מי שיצא ממצרים; לנסות לחוות שהחיים עכשיו קשורים ליציאה, לנסות לנהלם לאורה. בניסוח חריף - לראות את היציאה ממצרים כמשל לחייו היום.

הציווי המדובר, ייחודי אמנם ליציאת מצרים, אך נראה  שהוא מהווה דגם להתייחסות שצריכה להיות לתורה כולה. את כל התורה כולה חייב האדם לבחון מקרוב; כל פרשה, כל התרחשות המתוארת בתורה צריך האדם לראות את עצמו כאילו היה בה, וצריך לראותה כמעצבת את חייו היום. יתירה מזו, לעיתים מבט מרחוק מקשה להבין פרשיות ולקלוט את משמעותם. ללא מגע קרוב, אירועים נראים "פשוטים", חטאים נראים מיד כ"שטות" שאנחנו לא היינו נכשלים בה וכיוצא בזה. כך לדוגמא פרשת קרח - מבחוץ, קשה להבין מה ראה פקח כקרח לשטות כזו, אך נסיון לחוות את הפרשה יגלה, שהדברים אינם ממש רחוקים מהשכל; דמותו של קרח אינה 'תלושה' ובלתי מובנת.

אנו, ננסה לראות את פרשת בלק כמשל...

מיהו בלעם?

חששותיו מפני ישראל, מביאים את בלק לקרוא לבלעם שיקלל את ישראל. בלעם הוא דמות תמוהה לכאורה; מחד, נביא אלקים, שומע אמרי א-ל, אשר מחזה ש-די יחזה נופל וגלוי עיניים. מאידך, פועל בשליחות בלק נגד ישראל, מנסה לקללם. מכיר במקור כחותיו - ומנסה לפעול נגדו; מכיר במהותו של עם ישראל ומנסה לחתור תחתיה. איך מגיע אדם גדול כל כך, עם כוחות אדירים של הכרת האמת והבנת המציאות, לקלל את ישראל? כיצד יתכן לפעול כנביא ה' לקלל את עמו? איך אפשר להבין פיצול מגמות כזה בתוך אישיות אחת?

נראה, כי ניסיונו של בלעם לקלל ולפגוע בישראל, אינו מנותק מכוחותיו האדירים; לא למרות כוחותיו הוא קם לקלל אלא דווקא מתוכם. בלעם מודע לכחותיו האלוקיים, ודוקא מתוך חוויה עמוקה בעוצמתם, הוא רואה בהם יכולת אנושית שלו. דוקא קליטה חזקה של מדרגתו האלוקית הגדולה, מעצימה בתוכו את הבטחון העצמי האישי שלו להשפיע על המציאות. דוקא העוצמה שלו מכשילה אותו, וכך מתאפשרת ה"סתירה" הזאת, שבמסגרתה יוצא בלעם כשליח ה', אך בעצם הולך למלא את מאוייו שלו.

כך יוצא בלעם לדרך; כך יוצא אדם לדרך; ויחבש את אתנו וילך עם שרי מואב.

האתון

בדרכו, והוא רוכב על אתונו, רואה האתון את מלאך ה' ניצב בדרך. היא נוטה מפניו פעם, נלחצת לקיר בפעם השניה, עד שבפעם השלישית היא רובצת תחת בלעם; מלאך ה' נעמד במקום צר ואין לה דרך לעבור.

האירוניה בכך שה' גולה את עיני האתון לפני שגולה את עיני בלעם רבה, אך נראה שיש כאן עומק נוסף. בלעם יוצא לדרך לא הגיונית, הוא יוצא לדרך שכולה סתירה פנימית, הוא עושה שקר בנפשו - לא יתכן לפעול כשליח ה' ומכוחו, ולעשות דברים הפוכים לרצונו. אך בלעם חי עם הסתירה הזאת בשכלו; כוחותיו הרוחניים והמרוממים סובלים את העיוות. הם סובלים, אך האתון לא סובלת. האתון, הכוחות הטבעיים, הפשוטים, אותם חבש בלעם, עליהם רכב ואותם הכה על מנת שלא יפריעו לו בדרכו, לא מוכנים לסבול עוד את העיוות. פשטותם, כנותם, מאפשרות להם לראות שה' ניצב בדרך בה הולך בלעם; מאפשרות להם לראות שכל המהלך הזה הוא נגד ה', שהשקר כאן הוא גדול וצורם - אי אפשר לעקם עוד ולהתחכם, אין עוד אפשרות לנטות ימין ושמאל. ותרבץ תחת בלעם. לעיתים, האינסטינקט הטבעי רגיש לאמת יותר מהשכל והחכמה, ודוקא הוא זועק את זעקת האמת.

ה' גולה את עיניו של בלעם ומבהיר לו שוב שלא ניתן לפעול נגדו; רק את הדבר אשר ידבר ה' אותו אפשר לדבר, אך למרבה הפלא בלעם ממשיך ללכת עם שרי בלק...

כשלון או 'הצלחה'?

סוף דבר, דרכו של בלעם לא צלחה, תחת שיקלל הוא מצא עצמו מברך והתברר לו שבאמת לא ניתן לשנות את המציאות, שלא ניתן לפעול עם הכוחות האדירים שה' הטביע באדם נגד רצונו; הדבר היחיד שאפשר לעשות או לדבר זה הדבר אשר שם אלקים בפי האדם; הדבר שלשמו נשלח האדם ושלשמו הוטבעו בו הכוחות האלקיים.

אך אין זה מדוייק. בלעם אמנם לא הצליח לעקור את הכל, אך לשנות קצת; לסבך את המהלך הוא הצליח. חכמינו כבר לימדונו שנפילתם של ישראל בזנות, בעצתו של בלעם הייתה; שהמגפה בה מתו ארבעה ועשרים אלף מבני ישראל היא פרי 'הצלחתו' של אותו רשע. הוי אומר, למרות שבלעם בודאי מוגבל ביכולותיו, מכל מקום, הבחירה הנתונה בידיו גורמת שסטייתו אכן יכולה לפגום ולהרע.

רוח גבוהה ועין רעה

אדם שחי כמו בלעם - במודעות מלאה לכוחות הגלומים בו ולתלותו בה', ומתוך כך פועל נגד ה' לממש את משאלותיו - מבצר בעצם את עצמיותו, את ה'אני' שלו, את קיומו הפרטי. התבצרות כזו, התמקדות בעצמיות, עלולה להביא לנפילה לצדדים הנמוכים של המציאות, לפניה אל התאוות ואל היצרים, לשקיעה בביטוייה השפלים ביותר של החומריות. ביצור ה'אני', עלול להביא לזנות.

בקנאו את קנאתי

וירא פינחס בן אלעזר... ויקם... ויקח רמח... ויבא אחר איש ישראל... וידקר את שניהם... ותעצר המגפה...[2]

פנחס, במעשה קנאות, דוקר את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור ובכך עוצר את המגפה. מעשה הקנאות אינו קשור לחכמה, אלא נובע מקול פנימי, טבעי, כן. וכפי שבא הדבר לידי ביטוי בגמרא[3] - 'הבא לימלך אין מורין לו', שהקנאות במהותה נובעת מזעקה פנימית, פשוטה ואמיתית. אל מול החכמה המתחכמת, המסוגלת להגיע לעיתים לעיוותים ולסתירות, המסוגלת להביא לנמיכוּת ולנפילות, עומדים הכוחות הפנימיים, הטבעיים, הקנאים לאמת - והם היחידים שמצליחים לעצור את המגפה.

 

רחוקים אנו היום מהנבואה, חיים אנו בעולם של חכמה. קשה יותר להבין כיצד נביא מסוגל לחיות בסתירה פנימית כפי שחי בלעם, אך בחכמה, פשוט שהדבר אפשר ואפשר. החכמה עלולה להפוך להתחכמות מעוקמת, עלולה להביא לחיים מתוך תודעה של שליחות אלקית, שכל ביטוייהם הם הפך המגמה האלקית.

דווקא הכוחות ה'אתוניים', הפשוטים והטבעיים, יכולים לעיתים להציל את האדם מסתירות שכאלה ומהנפילות שהן עלולות לגרום. כשכחות אלו פורצים בכנות ובקנאות לאמת, הם זועקים נגד השקרים שהחכמה מנביעה, מקנאים את קנאת ה'. ובקנאותם, ניתנת ברית השלום.



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] אבות פרק ה, משנה יט.

[2] שם כה, ז.

[3] סנהדרין דף פב.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2945

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer