פרשת בלק התשס"ב, שיחת סעודה שלישית* מגבעות אשורנו כי ברוך הוא התמונה המתקבלת מהתבוננות בפרשה כולה, היא תמונה קשה. בחלקה העיקרי, עוסקת הפרשה בנבואות בלעם, שבא לקלל ונמצא מברך. בלק, מלך מואב, רואה את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ופחד אוחז בו. הניצחונות הגדולים של ישראל על סיחון ועוג מעוררים בארמונו חששות כבדים והוא שולח לקרוא לבלעם, שיבוא לקלל את ישראל - אולי כתוצאה מהקללות יוכל לגרש את ישראל מן הארץ, שהדבר ידוע - ברכותיו וקללותיו של בלעם, לא שבות ריקם. באופן מפתיע, בלעם נענה לבקשת בלק והולך עם זקני מואב למרות שנאמר לו במפורש - "לא תאר את העם כי ברוך הוא"; אין טעם לנסות לקלל את העם הזה, העם הזה ברוך! מה חשב בלעם שיצליח לעשות? הליכתו של בלעם למרות דבר ה' מצטיירת כצעד 'תלוש' וחסר סיכוי. ואכן, ניסיונותיו החוזרים של בלעם לקלל, לא רק שאינם מצליחים, אלא פועלים באופן הפוך: בכל פעם שמנסה הוא לקלל, שֹם ה' בפיו ברכות אדירות. בכל פעם שהוא מנסה לקלל הולכת ונחשפת תמונה של עם בעל משמעות אדירה, עם שראשיתו באבות - "כי מראש צורים אראנו", ואחריתו היא הרבה מעבר למה שקורה כאן ועכשיו. זהו עם שנעוץ בבריאה, ועוד לפני כן, בסיבה לבריאה, ואחריתו היא בסופה. עם ייחודי, בעל זהות ייחודית - "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". כך, הולך בלעם וחושף את משמעותו ועוצמתו של העם המיוחד הזה - עם ישראל, הולך ומגלה מה יעשה הוא למואב, עמו של בלק, באחרית הימים - "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת ...". סוף דבר, "ויקם בלעם וישב אל מקומו וגם בלק הלך לדרכו". נראה שסוף סוף הבינו את משמעותו של העם הזה, עד כמה מבורך הוא, עד כמה ייחודי הוא, אילו עוצמות יש לו. ויחל העם לזנות אך ברגע שיורדים מהגבעות עליהם מסתובב בלעם ונבואות אדירות על ישראל בפיו, ונכנסים לתוך מחנה ישראל, מתגלה תמונה אחרת לחלוטין; תמונה קשה, כואבת. "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן ויצמד ישראל לבעל פעור ..." זנות במחנה ישראל, הן ברמה האישית, והן ברמה הלאומית. תיאור קשה של אובדן זהות עצמית ולאומית, חוסר עמוד שדרה. האם זהו אותו העם עליו דיבר בלעם? כך נראים מעשיו של עם שבגויים לא יתחשב? כיצד יתכן שדווקא על רקע נבואות בלעם שמגלות את משמעותו, עוצמתו ויחודו של עם ישראל, מגיע תיאור כל-כך קשה של עם השקוע בשפל רוחני, עם חסר עמוד שדרה, עם שמאבד את יחודו, שמתערבב בגויים, מתחשב במעשיהם, ואוכל מזבחי אלוהיהם? בשיאה של הפרשה - "איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל", זהו שפל רוחני מאין כמוהו! לעיני כל העדה!? ומה עושה העדה? "בוכים פתח אהל מועד" חוסר אונים מוחלט, תחושה שהשפל והנפילה כל כך גדולים, שאין מה לעשות... פתאום מתחיל להתברר מדוע בלעם הלך לקלל למרות שנאמר לו שהעם ברוך. מתברר שבלעם צדק, שהוא איננו אדם 'תלוש'. חז"ל לומדים מהרמזים בפסוקים שבלעם הוא שיעץ להפיל כך את ישראל בזנות, הוא שעומד מאחורי הרעיון "המוצלח" הזה. אם כן, בלעם ידע היטב מה הוא עושה, ואף הצליח בכך. להסתכל מהגבעה אך באמת, בלעם טעה. אמנם בהסתכלות של הרגע התמונה היא קשה; יש במחנה ישראל זוהמה וזנות, נמצא הוא בשפל רוחני, באובדן זהות, אך עם ישראל הוא איננו עם של רגע, זהו עם שמציאותו היא מעבר לכל זמן ומקום, וכך יש לבחון אותו. יש לעלות אל הגבעות שמסביב למחנה, משם מתקבלת התמונה השלמה באמת, משם אפשר לראות את משמעותו האמיתית של העם הזה, להתרשם מעצמותיו, מיחודיותו. ואפילו שכניסה אל תוך המחנה תחשוף תמונה כואבת והפוכה לכאורה, אין זו התמונה השלימה. חבלי משיח אמר עולא ייתי ולא אחמיניה.[1] נמצאים אנו בתקופה קשה, ביטחונית וקיומית. אולם כשמסתכלים אנו לאחור, על התקופות הנוראיות שעבר עמנו משך דורות בגלות, נראה כי יהודים היו חולמים לחיות בדור שלנו; לסבול את הבעיות הקיומיות שבדורנו ולא את אלו שעברו הם. לסבול חבלי משיח ולא חבלי גלות. לא נראה שהדבר אשר הרתיע את עולא עד כדי שיִחל לא לראות את המשיח, היה הבעיות הביטחוניות והקיומיות הפוקדות אותנו. נראה יותר, שאמירתו של עולא, באה בהקשר לקשיים הרוחניים שבחבלי משיח... עם יחודי בהסתכלות כללית על עם ישראל, ועל ההיסטוריה הארוכה והאדירה שלו, מתקבלת תמונה של עם יחודי, עם שמשמעותו ועוצמותיו הם אדירים. תופעה שהיא מעבר לכל קנה מידה מקובל; ראשיתה בבריאתו של עולם, וסופה באחריתו. עם בעל תפקיד, עם שיש לו תכלית. ככל שמתמקדים ומסתכלים על תקופתנו, הולכת ומתחדדת התחושה שאכן תופעה אדירה יש כאן. עמנו חוזר וצץ, הולך ומתקבץ בארצו, הולך ונגאל, אחרי אשר דורות רבים בגלות, שפלותו ודלותו היוו בעיני העולם הוכחה לאי חשיבותו. שפל רוחני אולם, דווקא על רקע הגאולה האדירה המתרחשת, דווקא בתקופה בה מתבארת ונחשפת משמעותו האדירה של העם הזה ביתר עוצמה ובהירות, מגיע שפל רוחני, שנראה, שטרם ידע עם ישראל כמותו. קשיים רוחניים וחברתיים בהיקף ובחומרה שטרם ראה עמנו. ממש כמו בפרשה, שדווקא על רקע נבואותיו של בלעם, החושפות את יחודו ומשמעותו של עם ישראל, מגיע תיאור קשה וכואב כל כך, תיאור שנראה תלוש ומנוגד לנבואות בלעם. דומה, שכשאבות אבותינו חלמו משך דורות לסבול חבלי משיח ולא חבלי גלות, לא זו התמונה שראו בחלומם. חלמו הם, שככל שתתקרב הגאולה , ככל שיתגלו רגלי משיח, כן ילכו ויתעצמו עוצמות עמנו, לא להיפך! האם זוהי קוממיות עמנו? מעבר לקשיים הגדולים, ישנה גם תחושת חוסר אונים, מה אפשר לעשות? הסברה? או אולי התכנסות והסתגרות? בדרכי שלום, או אולי מעשה קנאות? אולי פשוט לבכות. נראה, שאפילו מעשה כשל פנחס, עם כל העוצמה שבו - "הלכה ואין מורין כן", לא יעזור, להיפך, רק ייצור יותר ריחוק. לולא חז"ל שגילו לנו שיתכן שכך יהא בדורו של משיח, ואולי - שכך אמור להיות, היה הייאוש כבר ממלאנו. בין הגבעה למחנה נראה, כי הפתרון נעוץ בהבנה שעם ישראל הוא איננו רק מה שקורה כאן ועכשיו. עם ישראל הוא תופעה רחבה הרבה יותר, שכדי להבין את משמעותה האמיתית, יש "לעלות על גבעה", להסתכל מלמעלה במבט כללי, ומתוך כך, לראות את אשר ראה בלעם בנבואותיו. אך לא לחיות כל הזמן כך; בד בבד יש להמשיך ולחיות בתוך המחנה, לנסות ולפעול, לנסות ולתקן את הדברים שנראה שאפשר לתקנם.
לדעת שעל אף שהמציאות בשטח מציגה תמונה קשה, התמונה האמיתית היא של עם בעל משמעות ועוצמות ייחודיות, עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] סנהדרין צח: צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 5119
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|