icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת בלק התשס"א, שיחת סעודה שלישית*

מהות ומציאות

עקשנותו של בלעם

בפרשת השבוע אנו נפגשים עם בלעם הרשע. ידוע כי בלעם חטא, אולם כאשר מנסים להצביע מה היה חטאו - קשה להצביע על חטא מסויים. לכאורה נראה שבלעם נשאר נאמן להי"ת, ולאורך כל הדרך הוא מבטא את העובדה, שכל שביכולתו להגיד זה רק את מה שרבונו של עולם ישים בפיו.

אולם, בד-בבד עם נאמנות זו ישנו גם חוסר נאמנות, ורצון לפעול נגד רצון ה'. התמונה המצטיירת היא כי יש כאן נסיון למרוד ברצון ה'.

נסיונו של בלעם למרוד בקב"ה - תמוה. מחד גיסא ברור לו שהכל בשליטת הקב"ה והוא אף מצהיר על כך בריש גלי, אך מאידך גיסא קיימת כאן עקשנות לא ברורה ובלתי מוסברת לפעול באופן כזה, שאולי בכל זאת יצליח להוציא לפועל את תוכניתו הנוגדת את התוכנית האלוקית.

רגע של חרון אף

כיצד אפשר להסביר תופעה כזאת? הרי ברור שאי-אפשר לעשות דבר נגד רצון ה', כיצד אפשר להבין מהלך לא הגיוני זה? נראה כי יש כאן נסיון נואש, לא נתפס, לנסות לעשות משהו שאין סיכוי לממשו; מהו המניע לעשות כן?

ראשית, גם אם לא יודעים להסביר בדיוק מניין הדברים נובעים יש להכיר קודם כל כי אכן ישנה תופעה כזאת, של נסיון מרידה של האדם, בעקשנות בלתי מוסברת, לעשות דבר שקיומו באופן אמיתי בלתי אפשרי. אין סיכוי להמרות את פי ה', ואף על פי כן מנסה האדם לעשות כן.

שנית, אם נעמיק, נמצא כי שורשו של בלעם נמצא ב"רגע של חרון אף".[1] בלעם יודע כי יש רגע כזה שבו הקב"ה כועס על עם ישראל, והוא מנסה לכוון לאותו רגע, על-מנת להצליח לקלל את ישראל. מה מבטא אותו "רגע"? רגע של חרון אף, של כעס, מבטא חלק מסויים במציאות שאיננו שלם. יש צד מסויים במציאות - הנראה כשלילי, כרע, כחסר. אומנם, זהו חלק קטן מאוד ביחס למציאות בכללה, "רגע" ולא יותר, אולם בלעם מנסה להתחבר דווקא לאותו רגע. שורשו של בלעם נמצא באותו צד חסר שבמציאות ולפיכך אותו הוא מנסה להבליט. לקחת את אותו מעט חסר ולהופכו למרכז ההויה, לעורר ולהתמקד באותו חסרון.

בחירה חופשית

האם הצליח בלעם במעשיו? אם נבחן את הפסוקים בפרשה בהם הוא מנסה לקלל את ישראל נמצא כי לא רק שלא הצליח לקלל ולו במעט את ישראל, אלא ההפך הגמור התרחש. מכל מקום שבלעם ניגש להתבונן בישראל, מכל בחינה שהיא (בלי להיכנס לפרטי הבחינות השונות) הוא מוצא את ישראל מבורך, והוא נאלץ להודות בכך ולברכו בעצמו.

מאידך, בסוף הפרשה, בעקבות עצת בלעם, הוא מצליח לגרום לנפילה אדירה - ישראל חוטאים בזנות אחרי בנות מדין, חטא המביא לידי ביטוי את הצדדים השפלים ביותר באדם. מה משמעות הדברים?

במהותו של עם ישראל אי-אפשר לפגוע, עצמיותו מבורכת וטהורה. אולם בפועל, במציאות הממשית המתגלה לנגד עיננו - יכול הוא להידרדר מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. רוצה לומר: פנימיותו טובה לאין ערוך, אולם בכח הבחירה החופשית, יכול הוא לעוות ולקלקל הכל.

כך ניתן להבין גם את מעשי בלעם. אומנם, מצד האמת אי-אפשר למרוד ברצון ה', אי-אפשר לקלל את ישראל, אולם, בדרך שאדם רוצה לילך - מוליכין אותו, ואם הוא מתעקש ללכת נגד רצון ה' - הקב"ה מאפשר לו זאת. כח הבחירה החופשית - שהוא כשלעצמו מבטא את גילוי ה' הגבוה ביותר, ובעזרתו יכול אדם להגיע לפיסגה הגבוהה של עבודת ה' - יכול להיות הגורם למרידה הגדולה ביותר, כאשר האדם נלחם בעקשנות נגד רצון ה'.

התרכזות בצדדים הנמוכים

כך הם פני הדברים באנושות כולה. המציאות כשלעצמה מבורכת, מלאה ברכת ה'. אולם, ישנו צד מסויים, קטן, שאיננו מושלם כל צורכו. יכול האדם, במקום להתרכז בעיקר, בברכה ובטוב השרויים בעולם, להתעקש ולהבליט את החסרונות ולהפכם לעיקר.

יתרה מכך, יש פעמים שלא רק מעלים את החסרונות "על השולחן" ונותנים להם מקום - כפי שחשב בלעם, אלא אף מסבירים כי צדדים אלו טבעיים באדם ובעולם, ולפיכך אל לנו לחסום אותם, עליהם להתגלות באופן פשוט וטבעי. כך ניתן להבין את מעשה זמרי - זנות כנגד כל העם. לא רק שיש מקום לצדדים הנמוכים באדם להתגלות, אלא דבר זה הוא לגיטימי ואין צורך כלל להצניעו.

יש פעמים שאף "מתקדמים" צעד נוסף. לא רק שאותם צדדים קיימים ויש לתת להם לבא לידי ביטוי אלא הצדדים הגשמיים, הירודים, הופכים למרכז עולמו של האדם. דוגמא לכך ניתן למצוא בעבודה לבעל-פעור. העבודה לאליל זה נעשית על-ידי עשיית צרכים כנגדו. כך הופך הצד הגס והנמוך ביותר באדם - למרכז, לפסגה, כך הוא מבטא את עיקר עולמו!

מהות ומציאות

אי-יכולתו של בלעם לקלל את ישראל מחד, ויכולתו להחטיא אותם מאידך,  חושפים בפנינו את ההתבוננות הראויה על המציאות כולה. מצד האמת - אין שום חסרון במציאות, הכל טוב. גם הצדדים הנראים לנו כחסרונות, צריך להבין שהם חלק מתמונה חיובית כוללת.

אולם, בפועל לא תמיד הדברים מתגלים בהתאמה למהותם, יכול האדם חלילה לבחור ברע ולדרדר את המציאות כולה. ככל שאנו מבינים טוב יותר את שני הצדדים הללו, אנו מלאי צער על הפער העצום הקיים בין המהות למציאות, ומאידך אנו מלאי אופטימיות כיון שאנו קולטים שמה שנגלה לעיננו איננו המציאות עצמה, אלא, עיוות של המציאות האמיתית.

 

רק אם ישתחרר האדם מהגישה שייצג בלעם, ההתעקשות בהתרכזות בצדדים הנמוכים שבהויה והבלטתם, ויתרכז בעיקר, במהות הפנימית המבורכת, יוכל להביא את הטוב האידיאלי הגנוז בהויה, לידי גילוי.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] רש"י במדבר פרק כג- לא זעם ה' - אני אין כחי אלא שאני יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2364

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer