פרשת פינחס התשס"ה, שיחת סעודה שלישית על אלֹקים ישעי וכבודי* כביכול כך אמר לו הקב"ה עד שאתה מצווני עליהם - יפקד ה' - צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי מה כתיב - צו את בני ישראל את קרבני לחמי - תחלה הסדיר להן הקרבנות.[1]המדרש מבאר את הסמיכות שבין הפרשיות; פרשיית מינוי יהושע למנהיג ופרשיית קרבנות התמידין והמוספין. משה עומד לפני הקדוש ברוך הוא בבקשה שימנה לו מחליף. הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא שידאג לצרכי העם על ידי כך שימנה להם מנהיג חלופי "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם"[2]. הקדוש ברוך הוא בתגובה אומר למשה "עד שאתה מצווני עליהם...צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי"; עד שאתה מצוה אותי לדאוג לצרכיהם, צוה אותם לכבדני. ואכן מגיעה פרשיית המועדות "צו את בני ישראל את קרבני לחמי", שבה מכבדים ישראל את הקדוש ברוך הוא, בהקרבת קרבנות. יש לשאול מה מיוחד בציווי הקרבנות שמופיע בפרשתנו, והלא נצטווינו בזאת כבר בספר ויקרא?! המדרש רואה דווקא בהקרבת הקרבנות שמופיעים בפרשתנו, נתינת כבוד לקדוש ברוך הוא, ונראה ששונים הקרבנות שבפרשתנו מאלו שבספר ויקרא. מלמטה או מלמעלה נעמוד על שני הבדלים בין הקרבנות. ההבדל הראשון קשור לשאלה, מה גורם להקרבת הקרבן - בספר ויקרא נקודת המוצא היא באדם המקריב. דבר זה בולט מאוד בקרבנות הנדבה; האדם, מהמדרגה בה הוא נמצא, רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא ומקריב קרבן בנדבה. גם נקודת המוצא של קרבנות החובה היא באדם. לאחר שחטא האדם, קלקל ונתלכלך – הוא מביא קרבן שנועד לכפר על חטאו, לנקותו מזוהמתו; לאחר שחטא והתרחק, הוא מקריב קרבן על מנת להתקרב. בספר ויקרא מוזכרים גם מעט קרבנות ציבור[3]. נראה שגם קרבנות אלה נקודת מוצאם היא מלמטה, אולם לא כאדם פרטי אלא כציבור; ציבור שחטא וקלקל, מקריב קרבן על מנת להיטהר ולהינקות מזוהמתו. העולה מכל האמור הוא, שהקרבנות המוזכרים בספר ויקרא 'תנועתם' היא מהמציאות שלמטה כלפי מעלה. הקרבנות שבפרשתנו, 'נעים' במסלול אחר. הקרבנות המוזכרים הינם קרבנות התמידין והמוספין. השוני מהקרבנות שבספר ויקרא בא לידי ביטוי באופן בולט, דווקא בקרבנות המוספין[4]. קרבנות המוספין מוקרבים במועדים. במועדים ישנן התגלויות מיוחדות של הקדוש ברוך הוא במציאות; הופעות שונות – יציאת מצרים בפסח, מתן תורה בשבועות, וכן הלאה. הקרבת הקרבנות במועדים עניינה פעילות מלמטה, כאשר הגורם שמעורר לעשייתה הוא מלמעלה. הקדוש ברוך הוא מתגלה במועד באופן מיוחד, מופיע בהארה מיוחדת, ובעקבות כך ישראל שנמצאים למטה, מקריבים קרבן. עולה מכאן, שהגורם שמביא להקרבת המוספין[5] הוא מלמעלה; הקרבת הקרבנות על ידי המציאות התחתונה, באה בעקבות הופעתו המיוחדת של הקדוש ברוך הוא בזמנים מיוחדים. יחיד או ציבור כאמור, קיים הבדל נוסף בין הקרבנות שבפרשתנו לקרבנות שבספר ויקרא. רוב הקרבנות[6] בספר ויקרא הינם קרבנות יחיד, נדבה וחובה. לעומת זאת, הקרבנות בפרשתנו הינם קרבנות ציבור, ובדבר הזה – שווין התמידין למוספין. עובדה זו 'מעודדת' לומר שגם לגבי ההבדל הקודם שוו התמידין למוספין. קרבנות המוספין מוקרבים, כאמור, כתגובה להופעה ייחודית שבאה מלמעלה; הופעה ייחודית בזמנים מיוחדים. התמידין גם הם מוקרבים כתגובה להופעת ה', אלא שזו אינה תגובה להופעה ייחודית המתגלית בזמנים מיוחדים, כי אם תגובה להופעה תדירית, בבחינת "המחדש בטובו בכל יום תמיד"[7]. נקודת המוצא של הקרבנות שבספר ויקרא היא המציאות למטה, והם קרבנות יחיד ולא קרבנות ציבור. לעומת זאת הקרבנות שבפרשתנו, שמבטאים 'נתינת כבוד' לה', באים כתגובה להופעה שבאה מלמעלה, ומוקרבים בציבור. 'אריגה משותפת' מצות הקרבנות שבספר ויקרא ופרשיית המועדות שבפרשתנו, יוצרות יחד תמונה שלימה - בקשר בין איש לאישה[8], יש שני צדדים שונים – איש ואישה. יצירת הקשר קוראת לכל אחד מהצדדים לבוא ולתרום את מה שיש בו לטובת הקשר, כך שבסופו של דבר תיווצר 'אריגה משותפת' בין שני הצדדים; כל אחד ימלא את תפקידו וייעודו בקשר, והעבודה המשותפת וההתקרבות ההדדית יבנו את הבניין המשותף. כמו הקשר בין איש לאישה, כך הקשר בין העליונים לתחתונים, בין ישראל לקודשא בריך הוא. השוני המהותי שקיים בין העליונים לתחתונים, יוצר פער אדיר ביניהם. הניסיון לגשר על הפער קורא לכל אחד מהצדדים לעשות את המוטל עליו, ולצעוד כלפי השני, כביכול. מתוך כך מתקשרים שני הצדדים, ונוצרת 'אריגה משותפת'; ה'אתערותא דלתתא' מצד ישראל, וה'אתערותא דלעילא' מצד הקדוש ברוך הוא – יובילו יחד ליצירת הקשר. לאור כך מובנים דברי המדרש. המדרש מציג 'דו-שיח' בין משה לקדוש ברוך הוא, בדומה לדו-שיח בין איש לאישה: משה פונה בבקשה לקדוש ברוך הוא – "יפקד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה"[9]; הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ידאג לצרכי בני ישראל, על ידי כך שימנה להם מנהיג חלופי. הבקשה היא שהקדוש ברוך 'יעשה את המוטל עליו' בקשר בינו לישראל. הקדוש ברוך הוא בתשובתו אומר למשה "עד שאתה מצווני עליהם...צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי"; עד שאתה פונה אליי ומבקש שאעשה את המוטל עליי בקשר ביני לישראל, פנה אליהם שיעשו גם הם את המוטל עליהם בנוגע לקשר. קשר אמיץ וחזק אולם נראה כי המדרש מציג 'דו-שיח' אחר בין משה לקדוש ברוך הוא; ה'דו-שיח' הקודם, שייך הוא לתקופת המדבר, אולם ב'ערב הכניסה לארץ' נבנית קומה נוספת בקשר בין ישראל לקודשא בריך הוא. הקדוש ברוך הוא בתשובתו דורש מישראל לעשות לא רק את המוטל עליהם בקשר, אלא גם את מה שמוטל עליו כביכול. כשנדרשו ישראל לעשות רק את המוטל עליהם – היה די בכך שהקריבו קרבנות חובה ונדבה, שעניינם לטהר ולזכך את האדם; לקרבו מהמקום בו עומד, כלפי שמיא. אולם כעת הדרישה היא לעשות גם את מה ש'מוטל' על הקדוש ברוך הוא, ולכן יש צורך להקריב קרבנות מסוג אחר; קרבנות תמידין ומוספין. קרבנות אלה באים בתגובה להופעת ה'[10], שבאה מלמעלה למטה. כאשר הקדוש ברוך הוא מתגלה, ישראל נדרשים להקריב קרבן; כאשר הקדוש ברוך הוא פונה מלמעלה ועושה כביכול את מה שמוטל עליו – נדרשים ישראל ליטול חלק בכך, ולהקריב קרבן. מה משמעות דרישה זו; שישראל יעשו גם את מה שמוטל, כביכול, על הקדוש ברוך הוא? נראה שדרישה זו מעידה על כך שהקשר בין ישראל לקודשא בריך הוא, הוא קשר אמיץ וחזק. הקישור הוא כל כך חזק, עד כדי כך שאין בפנינו שני צדדים שונים בעלי תפקידים שונים, אלא קיימת בפנינו מציאות אחת משותפת, כאשר המוטל על אחד הצדדים מוטל גם על הצד השני בדיוק באותה מידה. בדומה לאיש ואישה, שקיימת ביניהם אהבה אדירה, עד כדי כך שרצונו של האחד הוא גם רצונו של השני. נוצרה כביכול מציאות אחת מאוחדת, ולכן רצונות שני הצדדים שבה הם מאוחדים, ומובילים למגמה אחת. "עד שאתה מצווני עליהם...צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי". דבר זה מתבטא גם בהבדל השני שבין ספר ויקרא לפרשתנו; קרבנות יחיד מול קרבנות ציבור. בערב הכניסה לארץ, נדרשים ישראל לצאת מד' אמותיהם הפרטיות ומעבודת טהרתם האישית והפרטית, ולהקריב גם קרבנות ציבור. דרישה זו הופכת את ישראל לכלליים יותר, וקושרת את שישים ריבוא נשמות ישראל בקשר אמיץ וחזק. הסתכלות כוללת זו תרחיב את נקודת המבט של ישראל, עד כדי כך שיוכלו לעשות בעצמם גם את ה'מוטל על העליונים' כביכול; להקריב קרבנות תמידין ומוספין, ובכך לחזק ולאמץ את הזיקה הפנימית ביניהם, ובנוסף - לחזק גם את הקשר בינם לקודשא בריך הוא. מהמדבר לארץ ישראל ישראל בפרשתנו עומדים לקראת כניסתם לארץ. המעבר מהחיים במדבר לחיים בארץ ישראל, כמוהו כמעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית; במדבר – זכו ישראל לכל צרכיהם באורח פלא, כדוגמת ירידת המן, בעוד שבארץ ישראל – הם יצטרכו לעבוד בזיעת אפם את האדמה, ולהשיג את צרכיהם באופן טבעי. ניתן להבין את המעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית, באופן פשוט. במדבר, חולל ה' ניסים גדולים ואדירים, ומהכניסה לארץ ואילך – יתנהלו הדברים באורח טבעי. אולם לאור דברינו, המעבר הזה מקבל משמעות עמוקה. עם ישראל בארצו, עומד בקומה אחרת לגמרי מזו שהיתה לו במדבר. בארץ ישראל מופקדים ישראל גם על הצדדים ששייכים כביכול לקדוש ברוך הוא; הם נדרשים לעבוד את האדמה, ובכך להיות שותפים לקדוש ברוך הוא בהוצאת הלחם מן הארץ. אולם, יתירה מזאת! ישראל בארץ ישראל נדרשים להיות אמונים לא רק על הצדדים הגשמיים והפיזיים, אלא גם על הצדדים הרוחניים. נדרשים הם להכיר מהו רצון ה', ומהי תכלית הכל אליה נמשכת המציאות כולה. לשם הגשמת אותה מגמה, נתקשרו ישראל בקישור אמיץ וחזק לאדמת ארץ ישראל. בארץ ישראל, יוכל עם ישראל 'לפעול עם א-ל' ולהביא להשגת התכלית; מתוך הכרה ברצון ה', יפעל העם למימושו ויוביל לתיקון העולם. עם ישראל בארץ ישראל, ינהל חיים לאומיים המוארים מאורה של האידאה האלוקית, ובכך ימשכו ויימשכו לתכלית הכל. שיבת אומה לארצה בדומה למעבר ממדבר סיני לארץ, כך גם החזרה מהגלות, 'מדבר' במובנו הרחב, לארץ ישראל - ישראל בגלות אינם מסוגלים לנהל חיים לאומיים כתיקנם. אי האפשרות הזו, ייתכן ונובעת מקשיים טכניים, וייתכן ונובעת מסיבה מהותית יותר הקשורה בחסרון בכוחות פנימיים. בין כך ובין כך – החיים הלאומיים הישראליים בגלות, אינם כתיקנם. כאשר שבה האומה לארצה, מוטלת עליה האחריות לנהל את החיים בארץ, החיים הלאומיים והחיים הרוחניים. במדבר סיני – זכו ישראל לשפע שהגיע אליהם באורח פלא, בהנהגה ניסית. בגלות – החיים התנהלו בהנהגת גורמים זרים מאומות העולם. בארץ ישראל – ישראל אמונים על ניהול החיים כולם; הלאומיים והרוחניים. מוטלת על ישראל האחריות 'לפעול עם א-ל'; לעבוד את עבודת האדמה ולדאוג ל'מזון גשמי', ויחד עם זאת להכיר מהו רצון ה' ולמשוך ולהימשך אליו. כי לא יטֹש ה' עמו אחריות זו המוטלת על ישראל מאז שבו לארצם, הינה אחריות כבדה, וביחס ישר לכובדה – היא טומנת בחובה קשיים רבים ועמוקים. המציאות בה אנו נתונים כיום היא מציאות קשה [11]. אנו מאמינים ש'תופסים' אנו משהו מרצון ה', ומתוך כך אנחנו חשים באחריות הכבדה המוטלת עלינו 'לפעול עם א-ל'. אולם לעיתים, מתגנבות לליבנו תחושות קשות וכואבות. אנו חשים שכל פעולותינו אינן מצליחות, ומובילות לשום מקום; במילים פשוטות, נראה כאילו הכל 'לא הולך'! ניעזר במשל האיש והאישה; דומה הדבר לאישה שמכירה ברצון בעלה, ומנסה בכל מאודה להביא למימושו. אולם מצד האיש נראה לכאורה שאין נכונות; האיש כביכול נעלם מהתמונה; האישה מצפה שהוא יטול חלק משמעותי במשימה, שכן זו מעיקרא היתה 'מוטלת' עליו. אולם הוא אינו נוטל חלק משמעותי כפי ציפיותיה של האישה. תופעה שכזו עלולה לעורר אצל האישה תחושות כעס עמוקים כלפי בעלה. בנמשל: חשים אנו שעשינו הכל על מנת 'לסייע' לקדוש ברוך הוא לשוב את שבות עמו ולהחזיר שכינתו לציון; משימות שמוטלות עליו כביכול. אולם התחושה היא, שמצידו כביכול אין השתתפות, והדברים לא מתקדמים כפי שהיינו רוצים ומצפים שיתקדמו. לעיתים, זה מעורר תחושות כעס, כביכול, כלפי שמיא! על מנת להתמודד עם תחושה זו, יש להבין ממה היא נובעת. ניעזר שוב במשל האיש והאישה. דומים הדברים לאישה, שמרוב אהבתה לבעלה היא מחבקת אותו ב'חיבוק דוב'; מתוך רצון אדיר לעשות את רצונו, היא לא מותירה לו מקום ומרחב פעולה. היא שכחה לרגע, שבמילוי 'תפקידו' של בעלה היא 'רק' שותפה כמסייעת, אולם בעלה הוא הפועל העיקרי. כך גם בנמשל: עלינו לזכור שאכן הופקדנו 'לפעול עם א-ל', אולם דבר זה אומר מיניה וביה, שהקדוש ברוך הוא – הוא הפועל העיקרי. פעולותינו לשיבת האומה לארצה והשבת שכינה לציון – באות מתוך שאיפה לאיחוד רצוננו עם רצונו. כשנבין נכון מה הם 'יחסי הכוחות' הנכונים בינינו לקודשא בריך הוא – לא יהיה כל מקום לייאוש ובטח שלא לכעס כלפיו חלילה, שכן מרחב הפעולה הוא שלו. ההבדל השני שבין קרבנות ספר ויקרא לקרבנות שבפרשתנו, יחדד ענין נוסף בנוגע לתקופתנו. כאמור, ההבדל הוא בין קרבנות יחיד לקרבנות ציבור. ישראל נדרשים בערב הכניסה לארץ להתקשר ולהתאמץ בתוכם; להקריב בנוסף לקרבנות הפרטיים והאישיים, כדוגמת החטאת והאשם, גם קרבנות ציבור, כדוגמת התמידין והמוספין. קיים ויכוח ביננו לבין הצדוקים[12] – האם יכול אדם לתרום כסף לקרבן ציבור, על מנת שייקרא הקרבן על שמו. אנו סוברים שלא! האדם יכול לתרום כסף לקרבנות הציבור, אולם תרומתו תתכלל בקרב הציבור כולו, הוא יילך ויתכלל בקרב העם. דבר זה מבטא שניתן להקריב את קרבנות הציבור אך ורק כציבור. יכול אדם לחשוב לעצמו שאם היה מקריב קרבן מוסף לבדו – הקרבן היה טהור יותר לעומת קרבן המוסף שהוא מקריב עם הציבור, שכן הציבור כולל בתוכו גם אנשים חטאים. אולם זוהי הדרישה ב'ערב הכניסה לארץ' – לצאת מהחשבונות הפרטיים ולהתכלל באומה כולה. גם אנו בתקופתנו, נדרשים להוביל את העם כולו לקישור העמוק שבין האומה לארצה ולמקורה, ולא לעלות אל ה' לבדנו.[13] ב'ערב הכניסה לארץ' נדרשים ישראל לעשות לא רק את המוטל עליהם בקשר ביניהם לקודשא בריך הוא, אלא גם 'לפעול עם אל'; לעשות את המוטל עליו, כביכול. פעולתם זו, המעידה על קשר אמיץ וחזק בינם לבין אלוקם, אמורה גם לקשור את שישים ריבוא הנשמות שבעם ישראל בזיקה פנימית אמיצה וחזקה, עד אשר יזכו הכל ויכירו בקישורה של האומה למקורה ולארצה השלימה, במהרה בימינו אמן!
* סוכם על ידי תלמידים. [1] במדבר רבה פרשה כ"א סימן ב'. [2] במדבר פרק כ"ז, פסוק י"ז. [3] בעיקר בפרשת אחרי מות. [4] אולם נראה כי המוספין מעידין על התמידין, וכפי שיבואר בהמשך. [5] וכנראה, גם התמידין. [6] למעט קרבנות הציבור המועטים שמוזכרים, בעיקר, בפרשת אחרי מות. [7] ברכת "יוצר אור" (תפילת שחרית). [8] הרקע לדברי המדרש המובאים בתחילת השיחה הוא משל בנוגע לקשר בין איש לאישה: "משל למה הדבר דומה למלך שנשא אשה והיה לו שושבין, בכל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו, בא השושבין למות התחיל מבקש מן המלך בבקשה ממך תן דעתך על אשתך אמר לו המלך אם אתה מצוני על אשתי צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי". [9] במדבר פרק כ"ז, פסוק ט"ז. [10] זו המיוחדת לזמן מסויים (מוספין) וזו התדירית (תמידין). [11] השיחה הועברה כחודש לפני הגירוש המתוכנן (שבעזרת ה', לא יהיה) מגוש קטיף וצפון השומרון. [12] מסכת מנחות דף ס"ה, עמוד א'. [13] ייתכן שבפרטי הפרטים קשה להגדיר מהם הגבולות; דבר זה מתחדד בתחילת פרשתנו. פינחס עושה מעשה קנאות שגורר אחריו "ברית שלום". אולם ברור שהדברים האמורים בגוף השיחה – הם הקו המנחה שאמור לעמוד לנגד עינינו. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4409
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|