icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת פנחס התשס"ג, שיחת סעודה שלישית*

איש אשר רוח בו

ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. וראיתה אותה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך...

וידבר משה אל ה' לאמר. יפקד ה' א-להי הרוחת לכל בשר איש על העדה... ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה.[1]

משה מתבשר שלא יזכה להכנס לארץ. הנהגתו מגיעה אל קיצה והוא פונה אל ה' בביטוי 'אלקי הרוחת לכל בשר', מבקש ממנו שימנה מנהיג אחר תחתיו.

לסבול כל אחד לפי דעתו

בעומדו על משמעות הביטוי - 'אלקי הרחות', מסביר רש"י -

אלקי הרוחת למה נאמר? אמר לפניו רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהן מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.[2]

הנהגת ציבור דורשת יכולת להבין את עושר הדמויות הקיימות בעם, דורשת יכולת להרגיש קשר לכל גווני האישים. המנהיג צריך להבין את משמעותו של כל יחיד, את הקריטיות שלו לבניית הכלל. הוא צריך להיות מסוגל לסבול כל אחד ואחד לפי דעתו, לראות את הצורך שיש לכלל בו, ולהנהיג אותו - לעזור לו להוציא לפועל את הטמון בו.

עַם התורה

כתיבת ספר תורה דורשת דקדוק רב. לעיתים נדמה, כי ההקפדה ההלכתית בספר ובאותיותיו קשורה בדקדקנות צרה ועיקשת. ספר שנכתב בהידור רב, עלול להפסל בגלל אות אחת שחסרה, אות אחת שנפגמה. על קוצו של יוד - כפשוטו - מוכרע דינו של כל הספר.

בהתבוננות מעמיקה, נראה כי ההקפדה ההלכתית הזו קשורה בתביעה חזקה לשלימות. זוהי תביעת שלימות מתוך תפיסה שכל אות חשובה, שכל אות מאירה באור יחודי לה. על קוצו של יוד יקום ויפול דבר מפני שאם היוד פגומה אז המבנה הכללי פגום.

כך הם הדברים בספר תורה, וכך הם בעם ישראל. כל אחד מששים הריבוא מאיר באור מיוחד, לכל אחד אופי יחודי, כשרונות יחודיים, ראיה יחודית. כשמצטרפים כל הפרטים, נוצרת תמונה שלימה ומאוחדת, נוצרת הארה שלימה. בחסרון האחד, או בסטייתו, ימעט האור, יפגם המבנה כולו. לכן כל פרט חשוב; לכן כל אחד חייב לבוא לידי ביטוי מלא וראוי.

זהו תפקידו של המנהיג. על המנהיג לראות את הכח הגנוז בכל 'אות', להרגיש קשור לאופיו ולראִיתו של כל אחד, להבין את חשיבותו ומקומו בהופעה הכללית. המנהיג צריך שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו; מנהיג כל כח כפי יחודו, מדריך כל פרט שיבוא לידי ביטוי מלא וראוי.

איש החומר ואיש הרוח

בתפיסה פשוטה, ככל שאדם מחובר למציאות, מתהלך בנפתוליה, ככל שהוא 'מקורקע' יותר, יש לו יותר יכולת להיות מנהיג כזה. רק אדם שמבין וחי את העולם הזה, יכול להיות מעורב בדעת עם הבריות, להבינן; רק לאדם שמקושר חזק למציאות, יש סיכוי לפתח שיג ושיח עם האנשים השונים. רק הוא מסוגל יהיה לסבול כל אחד ואחד כפי דעתו.

ככל שאדם עוסק ברוח, באידאות וברעיונות מופשטים, הוא הולך ו'נתלש' מהמציאות, הולך ומתרחק מהעולם הזה, מסוגל פחות להבינו. העיסוק ברוח מצמצם את הקשר של האדם למציאות, הוא מתכנס בד' אמות ויכולתו לבוא במגע עם אנשים נפגמת - ודאי שהוא לא מסוגל לסבול כל אחד כפי דעתו.[3]

 

אלקי הרוחת

פנייתו של משה אל הקב"ה בכינוי 'אלקי הרוחת', משקפת אולי שבעצם אף אדם לא יכול לשמש מנהיג שסובל את האנשים השונים כל אחד כפי ייחודו. רק הקב"ה, רק אלקי הרוחת - שהוא אינסופי וכולל בתוכו את הכל, יכול להרגיש קשר לכל אחד ואחד, להבין את ערכו ואת חשיבותו לבניין הכללי. רק הוא יכול להנהיג כל אחד ואחד - לעזור לכל פרט לבוא לידי ביטוי באופן מלא וראוי.

אדם, באשר הוא אדם, אינו מסוגל לכלול בתוכו עושר גוונים רחב כל כך, הוא רק גוון אחד מאותו עושר גוונים, יש לו אופי מסויים, ראייה מסויימת. ממילא, אין ביכולתו לראות את החשיבות והקריטיות שבכל גוון, אין בכחו להנהיג ולסבול כל אחד כפי דעתו.

איש אשר רוח בו

ה' נענה לבקשתו של משה -

ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו.[4]

פירש רש"י ז"ל -

אשר רוח בו, כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

אמנם נכון הדבר שרק הקב"ה יכול לסבול ולהנהיג באמת כל אחד כפי דעתו. אך אם יש סיכוי שבשר ודם יצליח להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, זה רק אם הוא יהיה 'איש אשר רוח בו'. לא איש 'מחובר' למציאות וחי את העולם הזה, לא איש 'מקורקע', כי אם איש רוח. ככל שאדם מתעלה ומתרומם במחשבתו ובעולמות של פנימיות וקדושה, הוא קונה ראיה אלוקית יותר, כוללת יותר. יכול הוא להקשר ליותר גוונים, ליותר תופעות שונות. ככל שהוא מתעלה לראיה אלוקית, הוא מבין יותר את הצורך שבכל תופעה, ומסוגל להדריכה ולהנהיגה שתממש את עצמה. ככל שאדם נדבק ומתקרב לאלקי הרוחות, הוא הופך לאיש אשר רוח בו, לאיש שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.[5]

הכרה בשונה

המוסר הרווח מעלה על נס את חשיבות ה'הכרה בשונה' ונתינת מקום לאחר. תביעה זו אינה דומה לתביעה המדוברת. ה'הכרה בשונה' אינה נובעת מהכרת חשיבותו ולא מתחושת קשר אליו. אין בה עניין שהשונה יביא לידי ביטוי את ייחודו. כל שיש בה הוא מתן לגיטימיות לאחר, הבנה שזכותו לחיות כפי שרוצה. יתירה מכך, ה'הכרה בשונה' מלֻוַה פעמים רבות בתחושת חַיִץ כלפיו; בתחושת ניכור לשוני שבו. מתן הלגיטימיות לאופיו ויחודו, ניתן מתוך רצון שיחיה כל צד במקומו כרצונו. כך, הופכת 'הכרת השונה' לגל, למצבה, המעידה שאף צד לא יעבור לחלקו של השני...

לא כן המנהיג האידאלי. הוא נדרש להכיר בשונה מתוך תחושת קשר אליו, מתוך הבנה ששונותו וייחודו חשובים הם, וחשוב שיבואו לידי ביטוי. נדרש הוא להלוך כנגד רוחו של כל פרט, להדריכו ולהביאו לידי ביטוי נכון ושלם.

ואל יקל בעיניך הדבר, שאין מדובר רק ביכולת לסבול ראיות שונות זו מזו בדקויות. המנהיג נדרש לכלול בתוכו ראיות הפוכות; קנאיות כשל פנחס מחד, וסבלניות מאידך. הוא נדרש לסבול ולהבין ערכה של קנאות, להיות קשור אליה, להדריכה ולפעול למימושהּ, ולהלוך כנגד סבלנים, להבין את ערכם, להרגיש קשור אליהם, ולהנהיגם שיבואו לידי ביטוי.

מי ינהיג?

הרב קוק עוסק בנקודה זו, וכך הוא כותב[6] -

כל המגרעות החמריות והרוחניות שבעולם, הכל בא מפני שכל פרט משיג רק צד אחד מהמציאות הגשמית והרוחנית הטוב בעיניו, ויתר הצדדים, שהם בלתי מושגים לו, הנם בעדו ראויים להיות אבודים מן העולם.

והמחשבה הולכת ומרשמת את כח פעולתה על היחידים והקיבוצים, על הדורות והתקופות, שכל מה שהוא חוץ מהחוג העצמי, הוא מחריב ומפריע.

ומתוך כך הסיבוכים מתגדלים בדיעות ואמונות, בשיטות החיים ובארחות הציבוריות, והיחיד גם כן סובל הוא מהמון הסיבוכים שבקרבו פנימה, שאין רגש אחד פוגש את חבירו בחִבה הראויה, ומחשבה אחת דוחה את חברתה ברוח בוז ומשטמה, חליפות של רוח ידידות נעשה דבר נמנע, והרגשת יופי כללי להשיב נפש הולכת ומתדלדלת.

כל אדם מצליח לקלוט צד אחד מהמציאות. הצדדים שהוא אינו מבין נראים בעיניו הרסניים ומסוכנים, והם בעדו ראויים להיות אבודים מן העולם. הצדדים הללו לא מצויים רק באחר אלא גם בו, וממילא הסיבוכים הנוצַרים מהראייה המצומצמת אינם רק בין אנשים שונים, אלא גם בתוך האדם עצמו; אין רגש אחד פוגש את חבירו בחִבה הראויה.

הסיבוכים מתגדלים, הבוז והמשטמה עולים וצריך מי שינהיג. צריך מי שיאחד תחתיו את הפרטים, יתן לכל אחד את מקומו הראוי; יעזור לו לבוא לידי ביטוי שלם וראוי. יפקד אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה, שיהיה מסוגל לסבול כל דיעה ודיעה, להלוך כנגד רוחו של כל פרט. מיהו האיש שיוכל למלא תפקיד זה?

המנהיגות - לצדיקים

לכל אלה הפגעים שהעולם כולו ואנחנו ביחוד סובלים מהם, קרואים הצדיקים מיחדי היחודים השכליים והרצוניים, לתקן, לחבר ולמלאת הטלת שלום בעולם, על ידי הטלת שלום בנשמתם פנימה, על ידי הופעת דעה שלמה וכללית, השולחת תמיד אור וחיים לכל העברים. זאת היא מגמת עובדים נאמנים, שרזי עולם הולכים ומתגלים בהם ועל ידם.

הרב קוק תולה את התקווה למנהיג שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד דווקא בצדיקים, בחכמי תורת הנסתר. דווקא באלה הנתפסים כמנותקים מהמציאות, כאנשים נסתרים שדעתם נסתרת. דווקא הם מסוגלים לחבר ולהטיל שלום בעולם. התקרבו הם לראייה האלקית, לכן דעתם שלמה וכללית. מסוגלים הם לכלול בתוכם מגוון אדיר של רגשות ותפיסות, וממילא להרגיש קשורים למגוון ההרגשות והתפיסות הבאים לידי ביטוי באנשים השונים; להבין את הקריטיות שלהם לבניין הכלל, להדריכם ולהנהיגם שיוציאו לפועל את הטוב שצפון בם.

אין זה אומר שדעתם תהא נוחה מכל התנהגות של כל אדם. הם לא יראו חשיבות בשטות ובהבל, ובוודאי שלא בעיוותים ובסטיות. החיבה והקישור הנמרץ שמרגישים הצדיקים, הם 'לכל החיים המוחשיים ותביעותיהם הראויות'.

בעיניהם המעמיקות והחודרות לפנים המציאות, מצליחים הם לראות את הנקודה הטובה שבכח המופיע מולם, מבינים הם את ערכו וחשיבותו, ומסוגלים להדריכו לבוא לידי ביטוי בצורה נכונה וראוייה. הצדיקים הללו לא יאשרו את הסטיות, אך גם לא יתנו להם לסנוור אותם; להסתיר מהם את הטוב הצפון העומד מולם.

זאת היא מגמת עובדים נאמנים שרזי עולם הולכים ומתגלים בהם ועל ידם.

 דייקנות גדולה לפרטים, חיבה וקישור נמרץ לכל החיים המוחשיים ותביעותיהם הראויות, והתעלות עליונה ברצון ובשכל, בהקפה אדירה על כל חזיונות החיים, על כל ההליכות המדיניות, על כל השינויים הנפשיים, על כל מערכי האמונות והאמנות, על כל שיטות המוסר והכלכלה, על כל צרכי הטעם והיופי, על כל השבילים שהאמת, הצדק, החן והגבורה, וכל עז החיים וההויה מתגדלים על ידם.

זאת היא מגמת הקריאה בשם ה' בכל עת.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר כז, יב-יז.

[2] שם פסוק טז, ד"ה אלקי הרוחת.

[3] תפיסה זו, נובעת בחלקה מראיה מעוותת, אך גם מתופעות קיימות. יש אנשים שהתרכזותם ברוח שזורה בהתנתקות - הן מעשית והן נפשית - מהפרטים, ומצדדי החיים הפשוטים. (עיתים והתנתקות זו אף נובעת מאידאולגיה).

[4] במדבר כז, יח.

[5] אומנם תמיד ישאר הפער האדיר בין כולליות האדם לכולליות הא-ל. עובדה זו באה אולי לידי ביטוי בכך, שה' נקרא אלקי הרוחת, ואילו יהושע נקרא 'רק' איש אשר רוח בו.

[6] הרב עוסק בכך במקומות רבים ואנו הבאנו דבריו משמונה קבצים, קובץ א, אות תרלז.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3964

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer