icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת פינחס התשס"ה, שיחת ליל שבת*

איש בנחלתו ידבקו

וידבר ה' אל משה לאמר. לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקֻדיו יֻתן נחלתו. אך בגורל יֵחלק את הארץ לשמות מטות אבֹתם ינחלו. על פי הגורל תֵחלק נחלתו בין רב למעט.[1]

בפרשתנו מוזכר הציווי על חלוקת הנחלות בארץ ישראל. נראה כי קיימים שני גורמים הפוכים המשפיעים על חלוקת הנחלות.

מחד, החלוקה צריכה להיות "בין רב למעט", וכפי שמפורט בפסוקים: "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקֻדיו יֻתן נחלתו". השיקול הזה הוא שיקול הגיוני, ריאלי; סביר מאוד שחלוקת הנחלות לשבטים תתבצע על פי מספר האנשים שבכל שבט.

מאידך, החלוקה היא "בגורל". החלוקה בגורל, שמה' משפטו[2], מבטאת כי ישנה התערבות אלוקית בחלוקת הארץ לנחלות.

כאמור, שני הגורמים המוזכרים מושכים לשני כיוונים הפוכים שקיימת מעין 'היתקלות' ביניהם;

ראשית, ברמה המעשית, ייתכן והגורל יפעל בסתירה לעקרון הריאלי של "בין רב למעט", ויזַכה את השבטים בנחלות באופן שאינו יחסי לגודלם.

שנית, יש כאן פער מהותי בין שני הגורמים המשפיעים, גם בלי שתהיה לדבר השפעה מעשית. חלוקה בגורל, בהתערבות אלוקית, מלמדת שהחלוקה נעשית על פי שיקולים שהם מעל הריאליה ומעל ההגיון האנושי. זאת בניגוד למשתמע מכך שהחלוקה צריכה להיעשות "בין רב למעט".

הפרשנים אמנם עמדו על ה'סתירה' שקיימת בין שני הקריטריונים ויישבוה, אולם מפשט הפסוקים משמע שקיימים פה, כאמור, שני גורמים הפוכים שמשפיעים על חלוקת הנחלות לשבטים; גורם אנושי וריאלי - "בין רב למעט", וגורם אלוקי - "אך בגורל".[3]

נתמקד יותר בגורם השני - "על פי הגורל". מה משמעותה של חלוקת הארץ על פי גורל?

גורל הוא התערבות אלוקית, שכן, כאמור, מה' משפטו. מכאן עולה, שהקדוש ברוך הוא מטביע בחותם אלוקי את הקשר שבין השבט, מקבל הנחלה, לבין הנחלה בה הוא זוכה.

מסביב למשכן

הרקע לפרשיית הנחלות הוא מניית בני ישראל - לאחר שנמנו ישראל נאמר: "לאלה תחלק הארץ". גם בתחילת הספר נמנו ישראל, אך נראה כי קיימים הבדלים מהותיים בין מנייתם בתחילת הספר למנייתם בסופו.

בתחילת הספר מופיעה פרשיית מניית ישראל כרקע לסידור המחנה במדבר. סדר חניית ישראל במדבר הוא סדר מפורט ומדוקדק[4]; כל שבט משבטי ישראל יודע את מקומו המיוחד לו, כאשר המשותף לכולם הוא - התמקמותם סביב למשכן; בנסעם ובחנייתם.

המשכן הינו המשך ישיר למעמד הר סיני, ושניהם מבטאים את השראת השכינה בישראל. התמקמותו של עם ישראל כולו סביב המשכן מבטאת את הקישור שבין ישראל לקודשא בריך הוא; את השראת השכינה בישראל, ברמה הציבורית הכלל ישראלית. התמקמותו של כל שבט משבטי ישראל במקום המיוחד לו, מבטאת שלכל שבט ושבט יש קישור מיוחד לתופעה של 'השראת שכינה בישראל'; קישור ייחודי לקדוש ברוך הוא ברמה השבטית.

כך נסובים בני ישראל במדבר - בנוסעם, סביב למשכן יסעו, ובחנייתם, סביב למשכן יחנו. לא המדבר מקומם, אין הם קשורים אליו; נודדים הם בתוכו ואינם נאחזים בו. נאחזים הם בהופעת השכינה אותה הם סובבים. מקומם הוא המשכן, וקישורם - לשכינה השורה בתוכם.

בארץ ישראל

בסוף הספר עומדים ישראל 'ערב כניסתם לארץ'. בשעה זו, עומדת פרשיית מניית ישראל כרקע לסדורו של העם על כל שבטיו בארץ ישראל.

בפרשיית חלוקת הארץ לנחלות לא מוזכרת חנייתם של ישראל סביב מקדש, סביב המקום שממנו עדות לבאי עולם כי השכינה שורה בישראל. לא מתואר הקישור שבין ישראל לבין 'השראת השכינה בישראל', לא ברמה הציבורית ולא ברמה השבטית. מדוע? נראה, שמשהו עומד להשתנות בכניסה לארץ.

תחת נדודים וחוסר קישור למקום ההמצאות, עומדת לבוא התנחלות והאחזות. נראה שעם ישראל עומד להגיע למקום שיש לו קשר אליו. וכמו במדבר; הקשר יכלול שני רבדים - קשר של העם כולו לארץ ישראל ברמה הציבורית, וקשר ברמה השבטית. ישראל כולם נוחלים את הארץ, וכל שבט ושבט מקבל נחלה המיוחדת לו. ייתכן אפילו שכל משפחה ומשפחה בתוך השבט קיבלה נחלה המיוחדת לה, ובכך התבטא הקשר הייחודי של אותה משפחה לארץ ישראל.

קישור תחתונים לעליונים

ההבדל בין מניית ישראל בתחילת הספר לבין מנייתם בסופו, נובע כנראה מתהליך שהתרחש לאורך הזמן בו נמצאים ישראל במדבר. התהליך שמתרחש הוא העמקת הקשר בין העליונים לתחתונים, בין ישראל לקודשא בריך הוא.

התהליך התחיל במעמד הר סיני; "וירד ה' על הר סיני... ויעל משה"[5]. במעמד הר סיני קיבלו ישראל את התורה. התורה קשרה את הצד הנשמתי העליון של ישראל, לאביהם שבשמים. כהמשך למעמד הר סיני, מופיעות פרשיות המשכן. המשכן, כהמשך ישיר למעמד, קושר אף הוא את הצד הנשמתי של ישראל לאביהם שבשמים.

סופו של התהליך מופיע בסוף ספר במדבר. פרשיית חלוקת הארץ לשבטי ישראל מבטאת את הקשר שבין הצדדים הפיזיים והגשמיים של ישראל לקודשא בריך הוא. בכניסת ישראל לארץ, מתבטא קישורם לקדוש ברוך הוא דרך ארץ ישראל; בנחלם את ארץ ה', הם מתקשרים אליו. הארץ קשורה לצד הפיזי והגשמי, לארציות. יתרה מזו - הארץ כמקום בו האדם מנהל את חייו, היא גורם חיצוני לאדם. הציווי לנחול את הארץ מברר כי קישורם של התחתונים לעליונים מגיע עד לארציות, עד לקישור הצד הגשמי והפיזי והצד החיצוני של ישראל, לאביהם שבשמים.

***

במעמד הר סיני התחיל תהליך של קישור עליונים ותחתונים, ברמה הציבורית וברמה השבטית. תחילתו של תהליך היא במעמד מרומם ובבניית המשכן, שעל ידם נקשר הצד הנשמתי של ישראל לאביהם שבשמים; כציבור, כשבט וכיחידים. סופו של תהליך הוא בכניסת ישראל לארצם; בארץ ישראל ייקשרו גם הצדדים החיצוניים של ישראל, הפיזיים והגשמיים, לקדוש ברוך הוא. גם קישור זה יבוא לידי ביטוי הן ברמה הציבורית, כעם שנוחל את הארץ, והן ברמות השבטיות והמשפחתיות, כשלכל שבט ומשפחה תהיה נחלה המיוחדת להם. 

ירושת הבת

לאחר פרשיית הנחלות מופיעה פרשיית בנות צלפחד. במבט ראשוני נראה כי פרשייה זו הינה פרט קטן בהלכות נחלות. אולם נראה כי פרשייה זו טומנת בחובה משמעות עמוקה בנוגע לנחלת הארץ.

נתבונן בטענת בנות צלפחד -

ותקרבנה בנות צלפחד... ותעמֹדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן... פתח אהל מועד לאמר. אבינו מת במדבר... ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחֻזה בתוך אחי אבינו.[6]

טענת בנות צלפחד נובעת מההלכה שאין הבת יורשת את נחלת אביה. הלכה זו נובעת מכך שהבת, כשנישאת לבן שבט אחר, מסבה את הנחלה משבט אביה לשבט בעלה. ניתן להבין את הבעייתיות הזו באופן פשוט; בת שנוחלת נחלת אביה, מפסידה את שבט אביה. אולם לאור דברינו הקודמים הבעייתיות היא חריפה הרבה יותר.

חלוקת הארץ בגורל מורה, כאמור, שהחלוקה אינה מקרית, אלא נעשית היא בהתערבות אלוקית. הגורל מטביע בחותם אלוקי את הקשר שבין השבט לבין הנחלה שבה זוכה. הנחלה המיוחדת לאותו שבט קושרת את הצדדים הפיזיים והגשמיים שלו לקדוש ברוך הוא, וזאת מעבר לקישור שקיים ברמה הציבורית, הכלל ישראלית. הבת בנישואיה מסבה את נחלת אביה לשבט אחר, וכך מגיעה הנחלה לשבט שהיא אינה שייכת לו; אין 'חותם אלוקי' שהטביע את הקשר בין הנחלה לבין אותו השבט, ו'נפגעת' ההטבעה שהטביע הקדוש ברוך הוא במשפטו, על ידי הגורל.

"והעברתם את נחלתו לבתו"?!

לאור כך, לא ברור לכאורה כיצד ניתן 'להציע' את הפתרון שמובא בפרשתנו - "נתֹן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם"[7]; כיצד ייתכן שהפתרון יהיה להעביר נחלה - "והעברת את נחלת אביהן להן"7?! ואכן, בפרשת מסעי מובאת טענתו של שבט מנשה: "ונגרעה נחלתן מנחלת אבֹתינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגֹרל נחלתנו יגרע"[8].

כתגובה לטענת השבט, מוצע פתרון 'מפשר': "זה הדבר אשר צוה ה'... לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים"[9]. על ידי כך תזכנה בנות צלפחד בנחלת אביהן מחד, ומאידך - לא ייגרע מנחלתו של שבט מנשה. "ולא תסֹב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבֹתיו ידבקו בני ישראל"[10].

אולם דרשו חכמים בגמרא[11], שאין ציווי זה של "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" נוהג אלא בבנות צלפחד, ולא לדורות; לדורות, מי שאין לו בנים - תירש הבת את נחלתו ולא תהיה מחוייבת להינשא למישהו משבטו. ואם כן - הדרא קושיא לדוכתא! כיצד ניתן להעביר נחלה, ובכך לפעול בניגוד לחותם האלוקי שהוטבע בחלוקת הארץ על פי הגורל?!

למה יגרע שם אבינו

ניתן לומר שזו גזרת הכתוב, מעין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"; מי שהטביע את החותם האלוקי בנחלה וקשר בינה לבין השבט, הוא שציווה להעביר את הנחלה במקרים מסויימים.

אולם התבוננות בטענת בנות צלפחד תחשוף תמונה אחרת.

כך אמרו בנות צלפחד בטענתן -

אבינו מת במדבר... ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחֻזה בתוך אחי אבינו.

הרקע לטענת בנות צלפחד הוא העובדה כי צלפחד אביהן מת בלא בנים. בנות צלפחד מודעות לבעייתיות שקיימת בכך שבת תירש את נחלת אביה[12]. בקשתן לנחול את אביהן אינה נובעת מרצון אישי שלהן לזכות בנחלה, כבנים, שכן יודעות הן שבת שיורשת את אביה גורמת להסבת הנחלה לשבט אחר. אם כן, מהי טענתן?!

טענתן של בנות צלפחד מִתַּמְצֶתֶת באמירתן "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו". הדבר העומד בראש מעיינן הוא טובת אביהן, ולא טובת עצמן. יודעות הן שאין מי שימשיך את שם אביהן, אין מי שיבטא את הקשר האישי שבין אביהן לאלוקיו, המתבטא בנחלה בה זכה צלפחד. מתוך רצון לממש את הקשר הזה, ומתוך נאמנות מלאה לאביהן, באות בנות צלפחד ומבקשות נחלה. הן מבקשות לממש משהו מינימלי מאותו קשר, מאותה זיקה; לקיים את שם אביהן, ולו במקצת, בזמן הקודם לנישואיהן, בו עדיין לא מוסבת הנחלה לשבט אחר.

[הדברים דומים למצות ייבום. הגמרא[13] אומרת, שאין לייבם מתוך רצון אישי לשאת את אשת המת, אלא הייבום חייב שייעשה מתוך רצון - "להקים לאחיו שם בישראל"[14]]

טענת בנות צלפחד נובעת מנאמנות גמורה כלפי אביהן, ולא חלילה מתוך רצון להעביר את נחלתו לשבט אחר. בטענה זו מתגלית נאמנותן הגמורה של הבנות לאביהן; כל פעולתן אינה נובעת מדאגה לאינטרסים האישיים שלהן, אלא מדאגה עמוקה לאי גריעת שם אביהן - "למה יגרע שם אבינו". כתגובה לטענה כזו אומר הקדוש ברוך הוא "כן בנות צלפחד דֹברֹת"7, ובנות צלפחד תזכינה בנחלת אביהן.

שבטי י-ה עדות לישראל

כאמור, פרשיית בנות צלפחד מצביעה על נאמנותן הגמורה לאביהן. בפרשתנו קיימת נאמנות נוספת, נאמנות אשה לבעלה. במניית ישראל בפרשתנו, מפרטת התורה את משפחותיו של כל שבט ושבט. רש"י מבאר מדוע כל שמות המשפחה מוזכרים - כשבראשם האות ה' ובסופם האות י' (לדוגמא: משפחת המחלי, משפחת המושי, משפחת החצרוני וכו') -

לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו שמפורש ע"י דוד 'שבטי י-ה עדות לישראל'. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתיב החנכי הפלואי.[15]

האומות מבזות את ישראל, באמרם שאם שלטו המצרים בגופם, קל וחומר ששלטו בנשותיהם. הטענה היא כפולה; מצד שליטת המצרים בנשותיהם, וגם מצד המעגל הפנימי שבתוך ישראל, חוסר נאמנות בקרב בני ישראל עצמם.

מבאר רש"י - "לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם... מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם". בניגוד לדברי האומות עומדת עדותו של בורא כל העולמים, שמעיד על בני ישראל שהם בני אביהם; קיימת נאמנות בין אשה לבעלה בקרב מחנה ישראל.

נאמנות המקבל כלפי הנותן

מה משמעות הנאמנויות האלו שבפרשתנו; נאמנות בת לאביה, ונאמנות אשה לבעלה?

הדברים קשורים ליחס הכללי שבין נותן למקבל. בת מקבלת מאביה, ואשה מקבלת מאישהּ. מקבל שאינו נאמן כלפי הנותן לו, ישתמש במה שקיבל באופן שיפקיע את הקשר בינו לבין הנותן. לעומת זאת מקבל המגלה נאמנות כלפי הנותן לו - לא ישתמש בדבר שקיבל מהאחד על מנת להתקשר עם מישהו אחר.

בנות צלפחד דורשות את נחלת אביהן, לא על מנת להעבירה לשבט אחר, אלא מתוך נאמנות גמורה לאביהן; הן רוצות בנחלה בכדי שתוכלנה לקיים, ואפילו באופן מינימלי, את שם אביהן בנחלתו. נשות ישראל במצרים מגלות נאמנות גמורה כלפי בעליהן, כפי שהעיד עליהן הקדוש ברוך הוא - "שבטי י-ה עדות לישראל"[16].

במחנה ישראל מתגלית נאמנות של בת לאביה, ונאמנות אשה לבעלה; ובאופן כללי - נאמנות המקבל כלפי הנותן.

במובן רחב יותר, גם היחס בין ישראל לאביהם שבשמים הוא יחס של נותן ומקבל; הקדוש ברוך הוא - משפיע, וישראל - מקבלים.

נאמנות ישראל לאביהם שבשמים

בהשפעת הקדוש ברוך הוא לישראל מתבטא הקשר שקיים בינו לישראל; הקשר בין העליונים לתחתונים. בפרשתנו, כאמור, מופיעה פרשיית הנחלות; ישראל מקבלים מהקדוש ברוך הוא את ארץ ישראל ככלל, וכל שבט ומשפחה מקבלים נחלה המיוחדת להם בפרט. ישראל, כמקבלים, נדרשים להיות נאמנים לנותן המתנה על ידי כך שיבטאו בעזרתה את הקשר בינם לבוראם, ולא להיפך חלילה.

נאמנות זו תבוא לידי ביטוי בשני דברים, המקבילים לשני סוגי הנאמנויות המופיעים בפרשתנו.

האחד - נאמנות בת לאביה. זכו ישראל במתנה מאביהם, ארץ ישראל. בארץ זו הוטבע חותם אלוקי, המבטא את הקשר והזיקה האמיצים והחזקים[17] שבין ישראל לבוראם. ישראל נדרשים להיות נאמנים לאביהם, כבנות צלפחד, ולא לקחת מתנה זו ו'להעבירה נחלה', להעבירה לאומה אחרת.

השני - נאמנות אשה לבעלה. בארץ ישראל מתגלה, כאמור, הקשר האמיץ והחזק שבין ישראל לקודשא בריך הוא, כדוגמת הקשר בין איש לאשה. ישראל נדרשים להיות נאמנים כלפי 'בעלם' ולא לרעות בשדות זרים. עליהם לחיות חיים שנאמנים לבוראם; חיים רוחניים, חיי תורה ומצוות.

מתוך נאמנותם של ישראל כלפי אביהם שבשמים, יזכו להתקשר בקשר אמיץ וחזק עם בוראם, בארץ ישראל השלימה והמלאה, אמן!



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר פרק כ"ו, פסוקים נ"ב-נ"ו.

[2] על פי משלי פרק ט"ז, פסוק ל"ג: "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו".

[3] נראה שה'מתח' שבין שני הגורמים מתחדד בפסוק: "על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט" - שני הגורמים מוזכרים ב'נשימה אחת'.

[4] להבנת המשמעות שבכך, עיין שיחת הרב - 'פרשת נשא התשס"ה, שיחת ליל שבת'.

[5] שמות פרק י"ט, פסוק כ'.

[6] במדבר פרק כ"ז, פסוקים א'-ד'.

[7] במדבר פרק כ"ז, פסוק ז.

[8] במדבר פרק ל"ו, פסוק ד'.

[9] במדבר פרק ל"ו, פסוק ז'.

[10] במדבר פרק ל"ו, פסוק ח'.

[11] מסכת בבא בתרא דף ק"כ, עמוד א': "אמר מר: באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה. באבות אין, בבנים לא, מאי משמע? אמר רבא, אמר קרא: 'זה הדבר', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה".

[12] וכפי שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, שבנות צלפחד "חכמניות הן" (מסכת בבא בתרא דף קי"ט, עמוד ב').

[13] מסכת יבמות דף ל"ט, עמוד ב': "אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשום נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר, כאילו פוגע בערוה".

[14] דברים פרק כ"ה, פסוק ז'.

[15] רש"י במדבר פרק כ"ו, פסוק ה' ד"ה 'משפחת החנֹכי'.

[16] תהלים פרק קכ"ב, פסוק ד'.

[17] שכן, כאמור, בארץ ישראל הושלם תהליך הקישור של התחתונים לעליונים; קישור שמגיע עד לרמות הגשמיות, הפיזיות והחיצוניות.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3354

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer