icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת פנחס התש"ס, שיחת ליל שבת*

בני בכורי ישראל

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל.[1]

מעשה פנחס הינו המשך ישיר של הפרשה הקודמת. העם זונה אחרי בנות מדין ואלוהיהן ופנחס קם מתוך העדה ומקנא לה' בדקירת זמרי בן סלוא וכזבי בת צור.

התבוללות

חטא זה שונה מהותית מהחטאים האחרים שנפל בהם עם ישראל עד לאותו הרגע. כשלונותיו של  עם ישראל עד אז נבעו מבפנים, מאיזו חולשה עצמית שלהם, בינם לבין עצמם. כנגד זה, הזנות אחר בנות מדין נובעת מתוך מפגש עם עם אחר, עם תרבות הבאה מחוצה לו. זו התמודדות ומגע עם גורם חיצוני הגורם לטשטוש המעמד העצמי ולזנות אחרי אלוהים אחרים. דברים אלו מתחדדים לאור תאורו של בלעם מהפרשה הקודמת "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"[2] תאור של עצמאות איתנה, יכולת עמידה בבדידות מסוימת שאינה נכנעת ללחצים חיצוניים. כנגד זה מוכח, על פי עצת בלעם, שבפועל הדברים אינם כך, ובמגע של ישראל עם גוי אחר - מאבד הוא את עמידתו העצמאית ונסחף למחוזות אחרים.

איבוד זהות

את איבוד הזהות המובע כאן אפשר לראות בשלוש קומות.

ראשית - הזהות הפרטית. זנות, ואולי בעצם כל השתעבדות לתאוות הינה טשטוש המעמד הפרטי-עצמאי. האדם אינו עומד כישות איתנה, בעלת משפחה יציבה וכד', אלא כגרור אחרי ישיות אחרות, זרות לו.

שנית - אנו מוצאים כאן כי אין זו סתם זנות, העם זונה אחרי בנות מדין כגוף לאומי. הזנות עם בנות נכר בלשוננו היא התבוללות. ישראל אינם עוד סגורים בתוך משפחותיהם, אלא באים במגע עם עם אחר, ומגע זה גורם לטשטוש הזהות הלאומית ולאובדנה.

ושלישית - הזניה אחרי אלוהי נכר - אלוהי בנות מדין.[3] המעמד הרוחני של ישראל מטשטש ונעלם. אמונתו מתמסמסת בעומדו מול אלוהים אחרים.

אין מדובר בחטא מסויים, או אפילו חטא כה חמור כזנות, שהקב"ה מעניש עליו. מדובר בענין מהותי, המבטא את איבוד הזהות הישראלית על כל רבדיה. וכדברי המדרש:

"וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות - כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא וכל מקום שנאמר ישראל לשון שבח הוא"[4]. השימוש במונח "עם" ולא במונח "ישראל" בהקשר שלנו מבטא את העובדה ששם ישראל המיוחד אכן הופקע בארוע זה, ונשארנו כביכול "סתם" עם.

תקופה של התמודדויות

העיתוי לארוע זה אינו מקרי. בפרשיות האחרונות מתוארת שרשרת של התמודדיות של עם ישראל. במדבר, יושבים ישראל לבדם, מכונסים בתוך עצמם ובונים את זהותם - ללא התמודדויות. הקרבה לארץ-ישראל, בה אותה זהות צריכה לבוא לידי מימוש מזמינה התמודדויות עם עמי האזור. ישנן התמודדויות פיזיות כמלחמות בסיחון ובעוג. במאבקים אלו יצאו ישראל וידם על העליונה. אולם, ההתמודדות עם מדין שונה. במאבק פיזי, הלחץ החיצוני גורם דוקא להתבצרות, ואתה נעשה תקיף ועומד על שלך. דוקא המגע הלא אלים, העלול להתפס כמגע ידידותי, שאינו נתפס כלל כמאבק, הוא המצליח ליצור משבר זהות. המגע שחל בין הזר הבא מבחוץ, לקנין העצמאי-ישראלי יוצר טשטוש ולעיתים המעמד העצמאי נעלם.

דוקא לקראת הסוף

נראה, שדוקא לקראת סוף התהליך, כשהארץ נשקפת באופק, חל המשבר, ונדמה שהדבר קורה גם בהקשרים רחבים יותר. כאשר ישנה מטרה ברורה להשגה, האדם, האומה, יודעים לאן יש לשאוף. הם משקיעים את כל כוחותיהם, ולא ירפו עד אשר ישיגו את יעדם. כאשר ישנה תחושה שהכל כבר הושג, או כמעט הושג, אותה בהירות ונחישות הולכת ואובדת. הלהט הפנימי המצליח לרומם מעל המכשולים שבדרך הולך וכבה. רגע לפני הסוף, ההשקעה פוחתת ועלולים להשבר.

בדורות שלנו, ישנה אולי סיבה נוספת לכך. בגלות כאשר לחצו אותנו בכל מיני אמצעים, הלחץ החיצוני הזה גרם לעם ישראל דוקא לדעת את ענינו ולשמור על זהותו הפנימית. אמנם, יש צד של התבוללות מהמגע עם העמים השונים, אך באופן כללי הצרות גרמו דוקא לביצור המעמד הפנימי. כדברי המדרש על גלותנו הראשונה- "וישב ישראל בשטים הלכה בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שנו רבותינו בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמותן, שלא שינו את לשונם, ולא גילו מסטורין שלהם...ולא נפרצו בעריות"[5] וכדברי חז"ל בהגדה שהיו מצויינין שם.

כשמגיעים לארץ, לא קיים הלחץ הזה. ישנה איזושהי נינוחות, דוקא תחושה זו היא הגורמת לטשטוש ואיבוד זהותנו.

בני בכורי ישראל

באדם קיימים שני צדדים שנראים הפוכים זה מזה אך אמורים להשלים זה את זה. מחד יש לו לאדם זהות פרטית, עצמאית, מיוחדת. זהות שאינה נמצאת אצל אף אדם אחר. זוהי מהותו ויחודו, ויש לו צורך לשמור על אותה זהות שלא תטשטש. מאידך האדם הוא חלק ממארג כללי. הוא חש צורך להיות חלק ממשפחה, חלק מעם. יש באדם באופן בסיסי את מימד השיתופיות שאותה הוא חש צורך להביא לידי ביטוי. כיוצא בזה גם במקומו ומעמדו של עם בין יתר העמים. בישראל, קיימים ב' הצדדים ביתר עוצמה, והניגודיות הולכת ומחריפה. מחד "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - עם מיוחד ונבדל מכל עמי הארץ. "עם סגולה", "ממלכת כהנים וגוי קדוש" - פרוש ומובדל בעל זהות עצמאית מיוחדת. ומאידך בחינת "אור לגויים", לא רק מעורבות ושותפות עם גויי הארץ, אלא מעורבות יתר, אחריות להובלת העולם כולו.

נעזר במשל: מקומו של עם בין העמים - כמקומו של אח בין האחים; מקומו של עם-ישראל בין העמים - כמקומו של אב ביחס לבניו. ביחסי אחים - לכל אח יש את זהותו הפרטית המיוחדת, אך לעיתים "שם המשפחה" הכללי, השותפות הזו, גורמת לו אובדן "שמו הפרטי". לעיתים קורה תהליך הפוך בו האח כל-כך עצמאי עד שהוא חורג מהתא המשפחתי ומפקיע עצמו מהכלל. לכך יש להקפיד ולשמור על האיזון הנכון בין האחים. אולם, כל המתואר נעשה משמעותי לאין ערוך אצל אבי המשפחה. מחד - "יחודו" עמוק יותר; הוא שייך לרובד מציאות אחר, ראשוני יותר. הבדלותו מכלל האחים גדולה יותר. מאידך - זיקתו לכלל הבנים גדולה יותר מזיקת האחים זה לזה. הוא שורש למשפחה ואמור להובילה ולהדריכה. כשדמות האב מטשטשת, אין מי שמוביל את המשפחה והיא עלולה להתפרק ולהגיע לאבדון. עם-ישראל שייך לרובד מציאות שרשי יותר - ממלכת כהנים וגוי קדוש. ועם זאת, ומתוך כך, הוא קשור לכלל המציאות ואחראי לה. הטשטוש ואיבוד הזהות של ישראל הינו בעל משמעויות הרבה יותר רחבות ועמוקות, זה איבוד שורש העולם ומובילו.[6]

ברכת השלום

מעשה פנחס בא כתגובה על טשטוש הזהות שהתרחש לנגד עיניו. הוא לא בא רק להתמודד עם חטא מסוים של אדם מסוים, אלא לתת מענה למהלך כללי של אובדן המעמד העצמאי של ישראל. אולם, למעשהו חייבת לבא השלמה: ברכת השלום. ברכה המציינת כי ענינו של האדם ושל ישראל אינו לחיות כישות מובדלת באופן מוחלט, אלא כישות שלימה יותר כוללת יותר המחוברת ומשלימה את המציאות הסובבת, ומתוך כך מובילה אותה.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר כ"ה ז'-ח'.

[2] במדבר כ"ג ט'.

[3] רש"י במדבר פרק כ"ה ב'- וישתחוו לאלהיהן - כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה.

[4] במדבר רבה (וילנא) פרשה כ ד"ה כג ויחל העם.

[5] במדבר רבה (וילנא) פרשה כ ד"ה כב וישב ישראל. תשומת לב שהמדרש נאמר דוקא על הזנות בשיטים.

[6] בשיחה צדדית האיר הרב כי המשל היותר מדוייק הוא אב, בן בכור ואחים. מנביע כל המציאות הוא אבינו שבשמים, בורא עולם. ישראל - בחינת "בני בכורי", צריכים לקחת אחריות על כלל המציאות, ולהובילה כאחריות אח בכור כלפי אחיו הקטנים.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3228

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer