icon קישור לגירסת הדפסה 

פרשת פינחס התשס"ו, שיחת ליל שבת*

טבע קדוש

הסתערות והתחברות

וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי.[1]

פינחס משיב את חמתו של הקב"ה, שהתעוררה בעקבות ההתפתות אחר בנות מואב, שבסוף הפרשה הקודמת. המדרש[2] מתאר באריכות כיצד היו מפתות בנות מואב את בני ישראל; כיצד היו יושבות זקנה מחוץ לאוהל וילדה מבפנים, ומשכנעות את ישראל להיכנס לאוהל. בהמשך מפרט המדרש את דברי בנות מואב:

...נערה יוצאה מקושטת ומבוסמת, ומפתה אותו ואומרת לו: למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו? טול לך כלי זה חנם, הלא כלנו בני איש אחד בני תרח אבי אברהם. אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו? הרי לנו עגלים ותרנגולים שחטו כמצותכם ואכלו.

מכירים אנו שני דרכי מאבק. דרך אחת היא הסתערות, תקיפה ברורה וישירה של היעד; האויב צר מסביב לגבול ומנסה לפרוץ פנימה. לעומתה, ישנה דרך עקיפה, הפוכה באופייה מן הדרך הקודמת - דרך של התחברות והשתלבות. האויב איננו תוקף באופן ישיר, אלא פותח את שעריו אל האחר; הוא קורא להתחברות והשתלבות, מתוך צפיה שפתיחת השערים תוביל לערבוב המחנות ולטשטוש מוחלט של זהות המותקף, עד כדי העלמות והטמעות מוחלטת בקרב אויבו.

בנות מואב נוקטות בדרך של פתיחות. הן אינן תובעות מיד את ישראל, אלא מנסות להתחבר - "אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו". כביכול, טענתן היא כנגד הסגירות וההתגדרות של ישראל - מדוע אתם מתגדרים לכם במחניכם, במאכליכם? מדוע אינכם אוהבים אותנו? מדוע אתם מציבים גדרים, ואינם נפתחים אל כל היופי שבטבע?

אנו אוהבים ואתם שונאים

מתקפה זו, הסמויה מן העין, היא זו שמפילה את בני ישראל. כאשר יש תקיפה על ידי הסתערות, המותקף מבין שהוא צריך להתמודד כנגדה - הוא ניצב מול אויב ברור, רואה היטב את המציאות ומבין כנגד מה יש להילחם. אולם, כאשר התקיפה נעשית על ידי התחברות והשתלבות, המותקף כלל אינו יודע שהוא מותקף. כלפי חוץ, יש כאן פתיחת שערים, נסיון התחברות - האויב חפץ כביכול בהתקרבות ולא במלחמה. זו התמונה שהמותקף רואה, ועל כן הוא אינו מתגונן; הוא כלל לא מזהה, שכל מטרתה של ההתחברות הזו היא לטשטש ולהעלים את זהותו. בני ישראל, הנפתים אחר בנות מואב, כלל אינם חשים במתקפה הסמויה, ועל כן נופלים ברשתן.

אולם נראה, שטענות בנות מואב טומנות בתוכן סיבה נוספת לנפילה. בנות מואב שואלות את בני ישראל, מדוע הם אינם נמשכים אחרי הצד הטבעי שלהם; מדוע הם סגורים ומגודרים. יש בטענה זו משהו אמיתי - נטייתו הפשוטה של האדם היא להתרחבות ולהתפשטות; צלם אלוקים הטבוע באדם מושך אותו להתפרס ולהתרחב, ולא להישאר מגודר ומגובל, בתוך ד' אמותיו. בנות מואב טוענות שגדרי התורה, ההתכנסות של ישראל, כובשים את האדם מישראל ומונעים ממנו ללכת אחר צלם האלוקים שבו, אחר נטייתו הפשוטה ליציאה מהגבולות, להרחבת דעת ולהרחבת אופקים.

אין אתה אלא כמגלה עצמך

המשכו של המדרש מבהיר את הקושי האדיר שבהתמודדות עם מאבק כזה. חוסר המודעות למאבק מחד, והטענה המפתה המתחברת לנטית צלם האלוקים שבאדם מאידך, מכשילים את בני ישראל, ועל כן הם מתפתים אחרי בנות מואב. לאחר הפיתוי והבערת היצר, ממשיכות בנות מואב בהסתה לעבודה זרה:

מיד משקהו יין ובוער בו השטן והיה משטה אחריה...

כיון שהיה תובעה אומרת לו: איני נשמעת לך עד שתשחט זה לפעור ותשתחוה לו, והוא אומר: לעבודת כוכבים איני משתחוה! ואומרת לו: אין אתה אלא כמגלה עצמך, והוא נשטה אחריה ועושה כן. זו שאמרו חכמים: הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו שנא' וישתחו לאלהיהן.[3]

גם כאן מתאר המדרש שני נסיונות תקיפה. בתחילה מנסות בנות מואב לשכנע את ישראל להשתחוות לבעל פעור, אולם חושיו החדים של בן ישראל מתעוררים מיד; הסכנה ברורה ומוחשית. אמנם ישנה מוכנות לעבור עבירה ולבוא על ארמית, אך כאשר המאבק נעשה ערכי וברור, עומד האדם מישראל כנגדו ואומר בתקיפות: "לעבודת כוכבים איני משתחוה!".

לאחר שהמאבק הישיר נכשל, חוזרות בנות מואב ופונות אל המאבק העקיף - "אין אתה אלא כמגלה עצמך". בפשטות, טענה זו מהווה המשך לטענות הקודמות; לקריאה להסרת המחיצות ולפתיחת השערים. בני ישראל מציבים גדרים, עוטים בגדים וכיסויים, יוצרים הבדלה בין עם למשנהו, ובנות מואב טוענות כנגדם: 'גלה עצמך'; 'הסירו את בגדיכם, את המחיצות שבניתם סביבכם'.

מבט עמוק יותר מגלה, שהורדת הבגדים הזו, הגילוי, קשורה לעבודת הפעור ומהווה את עיקר טענתו. בהמשך המדרש אומרים חז"ל: "הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו" - כל עניינו של פעור הוא בהפקרות, בהורדת הגבולות ובהסרת המחיצות. אין טוב ורע, צדדים נמוכים וצדדים גבוהים; אין גבולות ומוסכמות שאסור לעבור עליהן - אפילו הצד הנמוך והגס ביותר של האדם, עשיית הצרכים, הוא דבר טבעי, יפה וטוב. אין הבדל בין הליכה בעירום ובין לבישת בגדים; הכל נאה והכל מקובל. גם כאשר בנות מואב מכבדות את רצונם של ישראל ומציעות להם בשר כשר ("הרי לנו עגלים ותרנגולים, שחטו כמצותכם ואכלו"), זו נתינת לגיטימציה והכרה ברצון האחר רק משום שבעצם הכל לגיטימי ואפשרי; אין זה משנה כיצד האדם ינהג, כיון שהכל טוב ומקובל.

בניגוד לאורח החיים הישראלי, הכובש את רוחו של האדם, מציב גבולות וגדרים ומונע מהאדם לעשות ככל העולה על רוחו, בעל פעור קורא לאדם להיות חופשי, להוריד את בגדיו ולהתמסר לכל רצונותיו.

הצבת גבולות

ההתמודדות עם הטענה שמעלות בנות מואב יכולה להעשות בשני דרכים. דרך אחת היא דרכה של תורת משה. התורה מכירה בכך שיש רוחב נפלא במציאות, אולם היא מזהה גם את הדברים השפלים והנמוכים הקיימים בה. על כן, מציבה תורת משה לאדם גבולות ברורים, ומונעת ממנו להיגרר ולהיכנע לתאוותיו; היא מבחינה בין הטוב לרע, בין טהור לטמא. בניגוד לפעור, שמתיר את כל האיסורים ומוחק את ההבדלות, תורת משה אומרת לאדם בדיוק מה לעשות ומה לא לעשות.

במובן מסוים, זו דרכו של משה גם לאחר מותו - "ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור"[4]; משה ותורתו נמצאים מול פעור, בניגוד מוחלט אליו, בכדי למנוע מהאדם להתדרדר ולהיכנע ליצריו.

קנא קנאתי לה'

דרך התמודדות שניה עם טענת בנות מואב, היא דרכו של פינחס - הקנאות. בפשטות, קנאותו של פינחס מהווה התמסרות לקיום תורת משה. מושג הקנאה קשור למידת הדין, שעניינה הוא הצבת גבולות וגדרים מדויקים. כאשר יש פריצה של הגדרים, כניעה מוחלטת לתאוות, באה קנאותו של פינחס ואומרת באופן ברור, שהגדרים והסייגים הם דברים אמיתיים ונצרכים. במובן זה, קנאותו של פינחס איננה דרך חדשה לפתרון, אלא הקצנה של יישום תורת משה.

אולם, נראה שקנאותו של פינחס באה לבטא נקודה שונה ועמוקה יותר. קנאותו של פינחס באה כאן כפורצת גדרים, ולא כמקיימת אותם - אמנם "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"[5], אולם "אין מורין כן"[6]. דוקא מול מעשה שסותר לגמרי את כל עניינה של תורת משה, אין לה אמירה ברורה; על פי משפט התורה, יש לדון את זמרי בבית דין, כאשר כלל לא ברור מה דינו של בועל ארמית ובמה הוא מתחייב. במקום כזה, שבו גבולות התורה אינם מאפשרים פתרון מיידי, באה פריצת הגבולות של פינחס והריגת זמרי.

נשמה שנתת בי טהורה היא

לכאורה, במעשהו של פינחס אין פתרון לטענתן המהותית של בנות מואב, אלא להפך - כשם שבנות מואב טענו שיש לפרוץ את הגבולות ולהסיר את ההבדלות בין טוב ורע, בין האסור והמותר, כך פינחס בא ופורץ גדרים, נותן לאשר בלבו לפרוץ החוצה.

אולם, פינחס בקנאתו, בא לומר את ההפך הגמור מדברי בעל פעור - עבודת בעל פעור מבטאת את זרימתו החופשית של האדם, את הסרת המחיצות וביטולם של כל הגדרים הכובלים והמשעבדים, עד כדי מתן לגיטימציה גם לצדדיו הגסים והנמוכים של האדם. לטענת בנות מואב, חוקי התורה כופים את האדם, חונקים אותו ומונעים ממנו להיות מי שהוא באמת. פינחס בא לסתור את הטענות הללו - בקנאתו הטהורה, בפריצת הגבולות, מגלה פינחס שפנימיותו האמיתית של האדם היא פנימיות טהורה, המקנאת לשם ה'. רצונותיו הפנימיים והאמיתיים של האדם אינם כניעה ליצריו, אלא שאיפה אל הקודש, אל הטהרה. פנימיות כזו פורצת כאשר יש מי שמנסה לקדש בשמה את הצדדים הנמוכים והגסים שבאדם. כאשר נטיית הצלם אלוקים שבאדם מופיעה באופן מעוות, בצורה גסה וחומרית, שאיננה מגלה ש"נשמה שנתת בי טהורה היא", פורצת ועולה כנגדה הנטיה הטבעית הטהורה, שכל כולה נובעת מהנשמה הטהורה, מהטבעיות האמיתית והקדושה.

בכדי לגלות את הפנימיות הזו, בכדי להבהיר את מקומם האמיתי והנכון של הגדרים והסייגים, פינחס פורץ את הגבולות. במעשהו מבהיר פינחס, שגדרי התורה אינם באים לכפוף את האדם ולכבוש אותו, אלא לנווט את טבעיותו, את האש והטהרה שבקרבו של האדם, ולהופיע אותם בדרך הנכונה. הפריצה מבהירה את מקומם של הגדרים, ואת התאמתם המלאה לפנימיותו האמיתית של האדם, לזָכּוּתו.

פריצת הגבולות של פינחס, קנאתו לה', באה מתוך פנימיותו הטהורה, פנימיות שאליה מותאמים גדרי התורה ומצוותיה. פנימיותו הטהורה של האדם אינה כמהה להתמכרות לחומר ולתאוות, אלא לטהרה ולזוך, וגדרי התורה אינם כובשים ומכניעים את האדם, אלא מסייעים לו לבטא בצורה הנכונה את כל מהותו.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר פרק כ"ה, פסוקים י' - י"א.

[2] במדבר רבה פרשה כ', סימן כ"ג.

[3] שם.

[4] דברים פרק ל"ד פסוק ו'.

[5] סנהדרין דף פא ע"ב.

[6] שם פב ע"א.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2597

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer