icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת מטות - מסעי התשס"ב, שיחת ליל שבת*

להפר את הנדר

וידבר ה' אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידור נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה. ואשה כי תדר נדר לה' ואסרה אסר בבית אביה בנעריה. ושמע אביה את נדרה... ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום... ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה... ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה... ואם בית אישה נדרה או אסרה אסר על נפשה בשבעה... ואם הפר יפר אתם אישה ביום שמעו כל מוצא שפתיה לנדריה ולאסר נפשה לא יקום... אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעריה בית אביה.[1]

נראה כי עיקרה של פרשת נדרים איננו בחובה לקיים את הנדר, אלא בדינים הקשורים להפרתו; כך נראה לאורך הפרשה ובמיוחד מפסוק החתימה - "אלה החקים אשר צוה ה'... בין איש לאשתו בין אב לבתו...". הפרת הנדר, אם-כן, היא איננה פרט הלכתי שולי בפרשת נדרים, כי אם עניין משמעותי המלמד על משמעותו של הנדר...

נדרי אשה

הנדר הוא עבודה עצמית של האדם. על-ידי קבלות שאדם מקבל על עצמו, מנסה הוא להתקדם בעבודת   ה' - "איש כי ידור נדר לה'", ובעבודה על עצמו - "לאסר אסר על נפשו".

כך גם נדריה של האשה, נועדו הם לקדמה. אלא, שבנדריה, עם שיכולים הם לקדמה באופן אישי, עלולה היא לפגום במשפחתה (בלי להכנס לסוגי הנדרים שבעל ואב יכולים להפר - נדרים שפוגעים באישות, נדרי עינוי נפש מחשש שתתגנה על בעלה[2]) לכן, יכולים אביה ובעלה להפרם. בסוגיה בנדרים[3], מבינים רוב הראשונים, שמראש, האישה נודרת על תנאי שבעלה יסכים ויקבל את נדרה.

במה או נדבה

הגמרא בנדרים מביאה מימרא מפתיעה -

ר' נתן אומר - הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן. [4]

ומסביר הר"ן -

הנודר כאילו בנה במה - בשעת איסור הבמות. ונראה בעיני דלהכי מדמינן ליה לבונה במה, משום דסליק אדעתיה דנודר דמצוה קא עביד... וקאמר דטעי, דאדרבא, לבונה במה דמי. דנהי דרחמנא אזהריה לאקרובי קורבנות בפנים, אזהריה דלא לוסיף עלה לבנות במה ולהקריב בחוץ, הכי נמי, נהי דרחמנא אסר עליה דברים האסורים, כי מוסיף איהו אמאי דאסר רחמנא, פשע. כעניין שאמרו בירושלמי... לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?

כלומר, הוספת איסורים על איסורי התורה, כמוה כהוספת במה וקורבנות מחוץ לבית-המקדש שהתורה אסרתם!

והדברים תמוהים! מדוע לראות את הנדר כבמה? אדרבא! דווקא לאור ההשוואה לקורבנות, מדוע לא הושווה הנדר לקורבן נדבה שהוא רצוי ומעולה, כפי שעולה מפרשת הקורבנות שפותחת בקורבנות הרשות להשמיענו שהם העיקריים והמשמעותיים שבקורבנות! מדוע אם כן לראות את הנדר כבמה ולא כנדבה?

נראה, כי יש הבדל בין נדרי מצוות לנדרי איסורין...

הנדר כנדבה

ישנו אדם שלא מסתפק בתרי"ג מצוות. חש הוא כי היה רוצה לשייך עוד מהדברים שבידו אל הקודש; חפצים, או דברים שמעבר. רוצה הוא לקשר ולחבר עוד ועוד עולמות לבית-המקדש, להביא עוד "נדבות", ולבוא לשם עוד פעמים. בנדריו, אמנם יוצר הוא עבודה ייחודית לו, אך זוהי עבודה המשייכת עוד דברים אל הקודש, זוהי עבודה בה האדם הולך ומתקשר יותר ויותר אל עמוד השדרה המרכזי.

על נדרים מעין אלו, אכן נוכל לומר שהנודרם ומקיימם כאילו בא למקדש והקריב נדבה.

הנדר כבמה

וישנו אדם אחר, שנודר ואוסר על עצמו איסורים. נדריו, משקפים קושי להסתדר במציאות, נובעים הם מתחושה של פער ומרחק; הנודר נדרי איסור, חש שבשביל להבנות ולהתקדם עליו לאסור על עצמו עוד ועוד דברים. אמנם, כוונותיו ושאיפותיו טובות, שנודר הוא לה', ואמנם, לעיתים יש ונדרים מעין אלו אכן מועילים ומקדמים, אך עם כל זה, הם חלק מתחושת הריחוק שחש האדם מהקודש.

על נדרים מעין אלו אומרת הגמרא שהנודרם כאילו בנה במה והקריב עליה קורבן, שעבודת הבמה נעשית מחוץ למקדש, ומשקפת מרחק ופער מהקודש.

העובדה שנדרי איסור נובעים מהרגשת ריחוק, מתבטאת גם בפרטי ההלכות, שלשון הנדר כך הוא - 'הריני אוסר עלי כקורבן', וברור שהדמיון לקורבן הוא רק מצד האיסור שיש לאדם בו, רק מצד הריחוק, לא מצד ההבאה וההתקרבות.

הבמה - ריחוק או קירוב

בהמשך הפרשה מובאת ההדיינות הידועה של בני ראובן וגד עם משה. פרשה זו מסתיימת בספר יהושע לאחר שהארץ נכבשת ומונחלת -

וישבו וילכו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה מאת בני ישראל... ללכת אל ארץ הגלעד אל ארץ אחזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה. ויבאו אל גלילות הירדן אשר בארץ כנען ויבנו... שם מזבח על הירדן מזבח גדול למראה. [5]

כמובן שהדבר יוצר רעש גדול -

וישמעו בני ישראל ויקהלו כל עדת בני ישראל שִלֹה לעלות עליהם לצבא.

שליחים נשלחים אל שניים וחצי השבטים ובפיהם טענות קשות; הן על כך שעברו על האיסור ההלכתי לבנות במה, והן על מה שבניית במה משקפת - התרחקות וניתוק משאר השבטים, מעם ישראל -

מה המעל הזה אשר מעלתם באלהי ישראל לשוב היום מאחרי ה' בבנותכם לכם מזבח למרדכם היום בה'?

בדבריהם, מזכירים השליחים שני חטאים - את עוון פעור, ואת עוון עכן.  מה הקשר לחטאים אלו?

נראה, כי עוון פעור מובא כנגד המעבר על האיסור ההלכתי הצר של בניית במה, ועוון עכן - בו הוּכחה ערבותם של ישראל זה לזה, מובא כנגד נסיון ההתרחקות וההתנתקות המתבטא בבניית הבמה, כרוצים לומר - לא תוכלו להתרחק, ערבות יש בינינו.

עדת ישראל חוששת שבניית הבמה מבטאת ניסיון של בני ראובן, גד וחצי המנשה לבנות לעצמם ייחודיות שמשקפת ריחוק, פער.

אך בני ראובן, גד וחצי המנשה ממהרים להפריך את הטענות הקשות -

א-ל אלקים ה' א-ל אלקים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע אם במרד ואם במעל בה' אל תושיענו כיום הזה... ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת, לאמר, מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה' אלקי ישראל... ונאמר נעשה לנו לבנות את המזבח לא לעולה ולא לזבח, כי עד הוא ביננו וביניכם ובין דורותינו אחרינו לעבד את עבדת ה' לפניו... ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו אין לכם חלק בה'.

בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה, ניסו בבניית הבמה לבטא בדיוק את ההפך ממה שהבינו בני ישראל. שניים וחצי השבטים חששו כי העובדה שהולכים הם למקום מיוחד, בו יתקדמו ויפתחו את ייחודיותם, תגרום לנתק ולריחוק, על כן בנו במה, לא לעולה ולא לזבח, כי אם לבטא, שייחודיותם אינה משקפת ריחוק ופער מכלל ישראל, להפך! נובעת היא מתחושת השתייכות וקישור.

אותה במה יכולה להתפרש בשתי צורות הפוכות; כביטוי לריחוק, וכביטוי להשתייכות.

ייחודיות משייכת

פרשת נדרים מובאת טרם הכניסה לארץ. מציאות החיים בארץ ישראל תהיה שונה מזו שבמדבר - לא עוד מחנה אחד, מעתה כל שבט ונחלתו, כל משפחה וחלקה. מעתה, פיזור המתבטא בקיצוניות בהתנחלותם של שניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי. מצב זה, עלול לגרור בניית ייחודיות מרחקת ומבדילה, על כן באה פרשת נדרים ובמרכזה ההפרה, כאומרת - בניית ייחודיות, עבודה עצמית והתקדמות אישית, טובה היא כל עוד איננה פוגעת בקישור ובהשתייכות למעגלים הסובבים. ברגע שמביאה היא לריחוק ולהריסת הקישור, היא איננה רצויה, לא במעגלים של אישה ומשפחתה, לא במעגלים של שבט מישראל ועדה, וודאי שלא במעגלים שבין כלל ישראל למקדש, לעמוד השדרה.

 

על עדת ישראל כולה לשמור ולהימנע מבניית ייחודיות מרחיקה. להקפיד לבנות ייחודיות כזאת, שתביא את כולם להביא קורבן לה' בבית המקדש.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] במדבר פרק ל', פסוקים ב' - יז'.

[2] ראה נדרים עט:

[3] דף עג:

[4] דף כב.

[5] יהושע פרק כ"ב.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2585

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer