icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת דברים התשס"ג, שבת חזון, שיחת סעודה שלישית*

ציפיה בונה ישועה

אנו מצויים ב'תשעת הימים', אך בשבת אין עוסקים בחורבן, אלא מדברים על הדברים מצד החזון, וסימנך, שבימות השבוע אנו אומרים קודם לברכת המזון "על נהרות בבל" המתאר את החורבן, ובשבת אומרים אנו "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" העוסק בחלום, בחזון הגאולה. אף אנו לא נעסוק בחורבן, כי אם בציפיה לישועה.

ציפיה לעתיד

חז"ל אומרים כי בשעה שעולה אדם למרום ומכניסין אותו לדין, שואלים אותו[1] האם ציפה לישועה, נמצאת למד שהציפיה לישועה אמורה ללוות את האדם כנדבך מרכזי במהלך חייו.

הציפיה לישועה היא ההבנה שההתרחשויות הנוכחיות אינן התכלית; שמה שקורה עכשיו אינו החלום. המצפה מבין שלא הוא ולא הסובב אותו עומדים במרכז התמונה, מבין הוא שמשהו גדול ורחב בהרבה ממושגי הזמן והמקום בהם הוא חי, עומד במרכז התמונה. המצפה לישועה משתחרר מהמציאות הפשוטה הסובבת אותו, על צדדיה השליליים והחיוביים, ומתעלה למבט רחב שכוסף ומתגעגע לתכלית אחרת.

ציפיה מעשית

בד בבד, עם ההשתחררות ממושגי הזמן והמקום, משתנים חייו של המצפה לישועה. הציפיה לישועה אינה מנתקת את האדם מהמציאות, אלא מביאה אותו לחיות אותה באופן אחר, משפיעה על התנהלותו בהווה. מתוך שמבין הוא שהתמונה השלמה והמיוחלת אינה מתמצת במציאות חייו הנוכחית; לא במעשיו ולא בסובב אותו, מתוך שהוא כמה לתכלית שהיא מעבר לזמן ולמקום בהם הוא חי, מכוון הוא את מעשיו לאותה תכלית. מעתה, יתנהל ויפעל באופן שמקרב את התכלית הנכספת, ישקיע את כוחותיו ומרצו במימוש החלום הגדול, בהגשמתו. התחומים בהם יתרכז והצורה בה יפעל ישתנו.

ציפיה בונה

ננסה להעמיק עוד בהשלכת הציפיה לישועה על ההווה.

הציפיה לישועה היא ציפיה לישועה שתגיע בכל רגע. המצפה מחכה לה בכל יום שתבוא, מתוך הכרה ברורה שהיא יכולה לבוא היום - אם בקולו תשמעו. ממילא, אם אפשר לה לישועה שתבוא בכל רגע, אם אפשר לה שתגיע במציאות הנוכחית, ברור שהיא קשורה אליה, קשורה למושגיה. הישועה אינה מנותקת מההתרחשויות בהווה, היא אינה מציאות בלתי נתפסת לחלוטין שאין לאדם שום קשר אליה. רשמים ממנה, קווים שלה, כבר מופיעים במציאות, קיימים בה, פועלים בתוכה ומניעים אותה. האחרית המיוחלת אינה מציאות נפרדת ומנותקת מהנוכחית, היא אינה אמורה 'לנחות' עליה מבחוץ; הולכת היא ונבנת, הולכת ונרקמת; קורמת עור וגידים.

בתפיסה כזו, המצפה לישועה הפועל למימושה, אינו עוסק רק בהכנת מצע שיאפשר הופעה של האחרית מלמעלה, אלא הולך ובונה אותה בידיו ממש. במעשיו ומפעליו, מוסיף הוא נדבך לבנין התכליתי; רוקם את הישועה השלמה.

המצפה לישועה משתחרר ממושגי הזמן והמקום בהם הוא חי, משתחרר מהמציאות הסובבת ומתעלה למבט גבוה הכוסף לישועה העתידית. מתוך כך התנהלותו בהווה משתנה. משקיע הוא את כל כוחו בפעילות שתביא לישועה, ובפעילותו, הוא הולך ובונה את הבניין השלם של הגאולה.

בניין ירושלים והמקדש

ידועים דברי חז"ל שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה,[2] ודבריהם תמוהים, שרבים התאבלו על ירושלים ולא זכו שתבנה ירושלים בימיהם. אלא, שכל המתאבל על ירושלים, כל החווה את החוסר הגדול ומצפה להשלמתו, פועל במציאות באופן שמקרב את הגאולה; בונה נדבך בבנין ירושלים השלמה. זו היא שמחתה של ירושלים. זו השמחה אותה זוכה האדם לראות.

עוד אמרו, שכל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו כאילו החריבו.[3] אמירה זו מטילה אחריות כבידה על האדם; תולה בו את היכולת לבנות את בית המקדש. והדברים מבוארים, שהמצפה לישועה - מאוויו נתונים נתונים המה לבית המקדש, וממילא פעולותיו ומעשיו מכוונים לבניינו; ככל שיפעל יותר, חלקו בבנייה יהיה גדול יותר.

בכוחו של האדם לבנות את עיר האלקים ואת משכנו. אמנם, לא בטוח שיזכה לראות בעמידתם שלמים על מכונם, אך בבניינם ובהקמתם עליו ליטול חלק.

האבל - העמקת הציפיה

מבנה האבל על החורבן תמוה: באבלות על אדם, תחילת התהליך מלווה באבלות כבדה, וככל שעובר הזמן הולך האדם ומשתחרר מהאבל - שוכח את המת. ממצב האנינות, עובר האדם לימי ה'שבעה' האינטנסיבים, משם ל'שלושים', ובסוף ל'שנה'. באבלות על החורבן לעומת זאת, תחילת התהליך במנהגי אבלות קלים וסופו באבלות כבדה. מ'שלושת השבועות' עוברים אנו ל'תשעת הימים', משם ל'שבוע שחל בו', ובסוף ל'סעודה המפסקת' ול'תשעה-באב' עצמו, המבטאים את שיא האבילות.[4] כאילו הולכים ונזכרים באבדה, תחת אשר נלך ונתרחק ממנה. משמעות הדברים לאור האמור היא, שתהליך האבל על החורבן אמור להעמיק ולחזק את הציפיה לישועה, אמור להביא לפעילות להצמחת הגאולה. לכן הולך האבל וגובר, הולך ומתעצם; מגביר באדם את תחושת החוסר והצורך האדיר בהשלמה.

החלום ומימושו

במובן מסויים, "ערכה של הצפיה לישועה הוא יותר עליון מהערך של גלוי הישועה עצמה",[5] שהרעיון במהותו הוא אין סופי, חסר גבולות, ואילו התגשמותו כרוכה בצמצומו והגבלתו. אולם, ישנו גם חסרון בציפיה לישועה שאינה מוגשמת. כך כותב הרב קוק -

היהדות בגולה אין לה בסיס מעשי בעצם, ואינה כי אם חזון לב, המיוסד על ציורים של תקוה ושל הגות יקר, מצד העתיד והעבר. אמנם יש קצבה כמה כח יש בחזון לב לישא עליו את המשא של החיים, ולסול בכחו נתיבה לחיי עם. והקצבה נראה שכבר מלאה צבאה.[6]

חייו של עם ישראל בגלות מיוסדים על תקוה, על חזון, על חלום שה' יתברך ישיב את שבות עמו. עם כל הגודל שבדבר, לא ניתן לבסס חיים לאורך זמן על חלום בלבד, יש קצבה כמה כח יש בחזון לב לישא עליו את משא החיים, יש גבול לכח של החלום לסלול לעם את הדרך אשר ילך בה. והקצבה של החזון המוביל את עם ישראל, נראה שכבר תמה. לא ניתן עוד להמשיך ולצעוד רק מכח החזון.

על כן יורדת היא היהדות בגולה פלאים, ואין לה תקנה כי אם לנטֹע אותה במקור חיים של חיים ממשיים. ואפילו ניצוץ אחד של חיים ממשיים יחיה המון גדול ורב של חיים חזיוניים.

במצב בו תם הכח לצעוד בעקבות חזון חסר מימוש, יורדת היהדות פלאים, ובלא שיתחיל החזון להתממש, לא ניתן להעלותה. התגשמות החלום, ואפילו רק ניצוץ קטן ממנו, הופכת מחויבת. רק כך תשוב הרעננות אל העם, ישובו כחות החיים לעוצמתם. אך החזרה לחיים ממשיים אינה מהווה תחליף לחזון, לרעיון, להפך, היא מעוררת אותו שישוב להוביל ולסול נתיבה לחיי העם.

כך, בד בבד, פועלים הגאולה עצמה והחזון ששב לפעם בעם בעקבותיה, משיבים לעם את חיותו, את רעננותו, עד לגאולה השלמה.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] בין שאר שאלות אחרות - עיין שבת לא.

[2] תענית ל:

[3] ירושלמי יומא א, א.

[4] יש מקום להתלבט האם תשעה באב מקביל למצב האנינות, או שמא הסעודה המפסקת היא האנינות, שדיניה ואופיה דומים לנהגי האנינות, ואכמ"ל.

[5] הר' חרל"פ ממעייני הישועה פרק א.

[6] שמונה קבצים, קובץ א, אות לח.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2450

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer